אתחיל דווקא מן ההקדשה שכותב רן יגיל לבת זוגו, דנה פלדמן יגיל, בתחילת הספר. זוהי הקדשה המפקידה כבר בראשית הספר, בטרם קריאתו, את מטרת הכתיבה של הספר. הכוונה היא למשפט המופיע בהקדשה 'הקיום קודם למהות'. את המשפט הזה טבע ז'אן פול סארטר בהרצאה שנשא בסיום מלחמת העולם השנייה 'האקזיסטנציאליזם הוא הומאניזם' ושלאחר מכן הפך לספר. הספר של סארטר הוא כתב אפולוגטי המגדיר את האקזיסטנציאליזם ומהווה כתב הגנה בפני המקטרגים והמבקרים שיצאו נגד תנועה זו. לטענת סארטר, מבקרים אלה אינם מבינים נכונה את מהות הפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם. המשפט 'הקיום קודם למהות' מחבר היטב בין סארטר לקאמי, על אף היחסים המורכבים שהיו בין השניים לאורך חייהם.
בספרו 'האקזיסטנציאליזם הוא הומאניזם' אומר סארטר: "למה מתכוונים אנו באומרנו שהקיום קודם למהות? פירוש הדבר שהאדם ראשית לכול קיים, פוגש את עצמו, חורג אל העולם, ומגדיר את עצמו לאחר מכן. אם האדם לפי ההשקפה האקזיסטנציאלית אינו ניתן להגדרה, הרי זה מפני שבתחילה אינו ולא כלום. הוא ייהפך למשהו לאחר מכן, ואז הוא יהיה מה שיעשה מעצמו. מכאן, שאין דבר הקרוי טבע-האדם, מפני שאין בנמצא אל המשיג אותו. האדם בפשטות קיים. הוא אינו מה שהוא חושב שהינו, אלא מה שהוא מבקש להיות, כפי שהוא רואה את עצמו לאחר שהוא כבר קיים… האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו" (שם עמוד 13). דרך משפט זה קיום קודם למהות, לטעמי, מכונן רן יגיל את שלד הספר על קאמי.
פִּסקה זו באה לידי ביטוי בספר של רן יגיל, שבחוכמה מגשים הלכה למעשה את התהוותו של קאמי למן ילדותו ועד לבגרותו, עד להיעשותו לקאמי שאנו מכירים – ההוגה, הפילוסוף, הסופר. קאמי הוא האדם שנולד לעוני ולבערות וצומח מהם, הוא זה שיוצר את עצמו בעצמו, בבחירות שהוא עושה, באחריות שהוא לוקח על בחירות אלה, בהתהוות שלו. קאמי של רן יגיל יוצר ציור מוחשי של דרך של אדם שמחבר בין נסיבות חייו ויוצר את האדם כמושג של טרגדיה וגאולה ביחד. חיבור זה בא לידי ביטוי דרך הדימוי של סיזיפוס, הוא השם המוטבע ביוונית על מצח הדמות המצוירת של קאמי בכריכה של הספר, כאות קין שאדם נושא בחייו. האדם באשר הוא אדם הוא סיזיפוס. מתוך מצב זה צריך וראוי שאדם יגאל עצמו.
הספר בנוי פסקאות קצרות, המכילות הרבה אינפורמציה, דומה שאי אפשר היה לכתוב את הספר אחרת. בצורתה מאפשרת הפיסקה הקצרה הכלה של הרבה אינפורמציה, שאחרת היה הופך הדבר לקשה לקריאה, כמו שקאמי אומר בספר "בכתיבה צריך ללטש ולזקק את הנכתב כמו יהלום, הנאמר פחות מחייב מהנכתב" (עמוד 15), ובהמשך: "האמת היא שאני מקפיד בכתיבתי הספרותית, ואיני יכול להשתחרר מן הדיוק הנדרש בפרטים. אף הסמליות בכתיבה גורמת לי להיות קצר, לא בהכרח ענייני, אבל קצר, כלומר, היצירות שלי קצרות". (עמוד 42), מוטיב זה חוזר גם לאחר מכן, בהסבר נוסף ובקונטקסט אחר.
פיסקאות קצרות אלה של רן יגיל יוצרות שרשרת חיים, מתחקות אחר צורה שאדם מדבר, נזכר ברגעים מבליחים של זיכרונות, הבאים בזה אחר זה ותוך כדי כך יוצרים מהלך חיים. הכתיבה לעתים נדמתה לי כמתורגמת מצרפתית, במקצב שהיא יוצרת, בטבע המשפטים, יכולתי לשמוע משפט כמו 'ריבוע של חלון מעורר מחשבות' (עמוד 9) נאמר במקור בצרפתית.
רן יגיל מתאר היטב כיצד עוני, בערות, בושה, מהם בא קאמי, ישמשו אחר כך ככלים להתפתחותו כהוגה, כפילוסוף, כסופר. הוא חוזר אל ילדותו, שם מגלה את אהבתו ללימודים, כמו שהמורה שלו ז'רמן אומר "ממש רואים את גלגלי המוח שלך בפעולה…" (עמוד 9).
תוך כדי התעסקות באבסורד הקיומי, לו ניתן חלק ניכר בספר, קאמי מגלה את הדרך להיעשות סופר "הדבר הראשון שעל הסופר ללמוד, לדעתי, הוא אמנות התרגום של הרגשותיו אל מה שהיה רוצה שקוראיו ירגישו. השחפת הבהירה לי את זה. משהו במחלה הרחיק אותי מחברת בני האדם ובפרט מחברת הנשים, ושקעתי כל כולי בחיים ההגותיים של היצירה". (עמוד 48). כשם שהחיים אינם נפרדים מהספרות, כך אין הפילוסופיה נפרדת מהספרות. החיים על כל מורכבותם בלתי נפרדים מהיצירה. אזכורים לכך נמצאים לכל אורך הספר. אין זה מסוג האדם החי והולך לעבודתו כהוגה וכפילוסוף וזה נפרד מזה. זה הפילוסוף שחייו מעניקים לו את החומרים להגות שלו ושלאחר מכן יהפכו לספרות שלו. "אני בא מעולם של מסה ההופכת לסיפור" (עמוד 14). דרך משפטים רבים בספר אנו מתוודעים לצורה בה תפס קאמי את הספרות ואת מקצועו כסופר. "צריך לכתוב על כך מלים ברורות. זאת היתה עבורי כתיבה חדשה. לא עוד מסות מהורהרות או ניסיון להעמיד משהו מרכזי, מעין מגנום אופוס (היצירה הגדולה בלטינית): לא עוד ויכוח פילוסופי ומאמר אווירה, אלא כתיבה לצורכי השעה תוך ניצול הידע הרב-תחומי שלי. ביקשתי היצמדות למציאות. עם זאת, לא יכולתי להפסיק לחפש את המשמעות שמתחת לעובדות…" (עמוד 26). החיים הבלתי נפרדים מן היצירה הספרותית מובעים הלוך ושוב בספר, משפט כמו "ברגע זה לא היה כל מרחק בין חיי לבין יצירתי…" (עמוד 34) ממחיש זאת כראוי.
צורת הכתיבה של רן שמה דגש על התבוננות משכנעת ואמינה על דמותו של קאמי דרך חייו. התבוננות זו כורכת היזכרות בחוויות, בזיכרונות, ברגעים מסוימים ובד בבד מתבוננת על משמעות אותם רגעים, על השכבה הקיימת מתחת לחוויות, היינו מה היו משמעות אותם רגעים עבור קאמי. הדיבור בגוף ראשון לוכד את האמינות הנפלאה הזו של התבוננות אדם על חייו, ראיית החיים במבט לאחור מנקודת מבט ערטילאית של הנצח. טכניקה זו מדגישה את המשמעות הנלווית לחוויה זו של התבוננות שיכולה להיוולד רק לאחר זמן שחלף.
אין זה סופר הכותב על סופר אחר, אין זה רן יגיל המספר על קאמי, בטכניקה המחייבת מרחק מה מן הדמות, אלא התבוננות ישירה על דמות המדברת, כביכול, על עצמה בגוף ראשון. ללא מרחק. רן מביא לידי ביטוי את החוויה שכל סופר עובר בתוכו כשהוא יוצר וכותב דמות, הוא חי איתה, היא מדברת דרכו. רן יגיל מתאחד עם הדמות של קאמי ומדבר דרכו, הוא נותן לקאמי לדבר את קאמי דרכו, יש פה איחוד פילוסופי ורוחני עמוק בין יוצר לעוד יוצר ודרך זו יוצרת את יצירת הספרות שלפנינו. קאמי שנולד מרוחו של רן יגיל, הקשוב להיסטוריה בצורה מדויקת, כמו מהלך בה ופותח בתוכה נתיבים נוספים בצורה טבעית ואמינה. כך נוצר ספר המבטא חיים נפרשים לא כמסירה היסטורית אלא כפיקציה, כרומן-יומן, כביוגרפיה פנטסטית. סיפור חיים שמתגלם כספרות. כך נוצרת הזרה של חיי קאמי. אנחנו מלווים ברוחנו את לידתם של היצירות המכוננות של קאמי, 'הזר', 'הדבר', 'המיתוס של סיזיפוס', את רגעי התהוותם, מה שבדרך כלל היה מאחור, הם חיי היוצר, מובא קדימה והופך לסיפור בעצמו.
כך יוצא שאני 'יושבת' עם קאמי והוא מספר לי את סיפור חייו. אני חיה את התהוות קאמי, את הרמזים הראשונים לעתידו, את חשיבות הספרות בחייו, את החלימה בהקיץ ואת הפילוסופיה שנכנסת בעד החריץ שפותחת דלת הספרות.
הספר של רן עוסק בשכבה מסוימת במושג 'מיזוג'. עבר והווה, פילוסופיה וספרות, תיאטרון וספרות, סופר ועוד סופר. מיזוג זה יוצר ריקמה יפה, הדוקה ועדינה של חיי קאמי, חיים אליהם אני מתוודעת פסקה אחר פסקה.
אישיותו וחייו של קאמי נפרשים בספר דרך כמה חזיתות שרן יגיל מהלך בהן: עברו ושורשיו של קאמי, המצב הפוליטי בתוכו חי קאמי, העיתונות, התיאטרון והספרות המתהווה בתוכו, היוצר שהוא נעשה. רן מעיר ומאיר את קאמי על רקע העולם בו הוא חי, על רקע האקזיסטנציאליזם, על רקע הסופרים, ההוגים והפילוסופים מהם ינק ואלה שביניהם חי, על רקע עולם נהרס, על רקע עברו ועל רקע חייו בין שתי מדינות, כל אחד מגלם משהו אחר לחלוטין, כמו פנים שונים באישיותו של קאמי, אותן כה מיטיב רן יגיל לתאר. חייו ויצירתו, מערכת היחסים שלו עם הוגים וסופרים, ביניהם, והחשוב מכול, סארטר, שמסמל את כל מה שכן ומה שלא עבור קאמי. מערכת יחסים מורכבת זו בין סארטר לקאמי תופסת חלק נרחב בספר ומתארת ניגודים של אהבה ודחייה, אחים וזרים לפילוסופיה ולספרות, המשמשים בתוכה כאחד. זו מערכת יחסים השולחת חוטים כה רבים אל תוך חייו ואישיותו של קאמי ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
רן יגיל משמש פה לקאמי לפני ולאחר מותו, דבר שמתקבל בהיגיון מוחלט בתוך הספר. רן מתאר לא רק את חייו של קאמי, אלא פורש את המשמעות שלהם. רבדים ושכבות המקופלים בתוך חיים אלה, שם מונחות כל הסיבות כולן לדברים שהיו כפי שהיו. קאמי-רן יגיל הם ישות אחת, בלתי נפרדת בספר, הבאה לידי ביטוי בכנות, צניעות ודיוק מפעימים של כתיבה.
בנקודה מסוימת של הספר מכניס רן יגיל לפיו של קאמי הגיגים, ביקורת והתרשמות על סופרים אחרים, קיימים במציאות ושספריהם פורסמו הרבה זמן לאחר מותו של קאמי. אזכיר רק את כאמל דאוד, שקווים מחייו נושקים לאלה של קאמי, שנולד באלג'יריה למד באוניברסיטה ועבד בעיתון, תחילה ככותב ולאחר מכן כעורך, שפרסם את ספרו 'מרסו – חקירה נגדית' באלג'יריה בשנת 2013 ושמתכתב עם 'הזר' של קאמי. רן מזכיר גם את פול אוסטר ואת ספרו 'ספר האשליות' שפורסם ב-2002. הרבה לאחר מותו של קאמי. רן מודה בכך ואומר לנו הקוראים במפורש "בכלל, כשאני משווה עצמי לסופרים כותבי צרפתית ולסופרים בכלל, לפניי ואחרי"…(עמוד 75). איזכורים אלה משמשים לפעמים להשוואה, לפעמים כדימוי, תלוי קונטקסט.
קטע זה בספר, המשלב את קאמי החי וקאמי הפנטסטי, מביא אותי לחקור בדבר – מה משמעות של אקט ספרותי זה? לטעמי, בדרך זו עונה רן יגיל על כמה שאלות חשובות – מדוע לכתוב על קאמי האיש? מה מוסיף רן יגיל על מה שאנו כבר יודעים על קורות חייו של קאמי? והשאלה החשובה מכול – אז מיהו באמת אלבר קאמי, היוצר מאחורי היצירות המכוננות שלו?
קאמי של רן הוא האיש שחי וקאמי הוא גם האיש שמת, שממשיך להתקיים בספרו של רן לאחר מותו, שלו מעניק רן חיים בצורת דמות ספרותית המגשימה את התשוקה האדירה של קאמי האיש – לכתוב ספרות שתכיל פילוסופיה, מסה שהופכת לספרות. תחת ידו של רן הסופר הופך קאמי בעצמו לספרות ומגשים הלכה למעשה את החיבור ההדוק בין חיים ליצירה, בין הממשי לדמיוני. קאמי של רן יגיל הוא קאמי שהיה וקאמי שלא היה, קאמי שמתגלם בתוך האחֵר, הוא אנחנו, הוא קאמי השלם. האיש-הסופר שלאחר מותו הפך באמצעות רן לספרות עצמה, במארג עדין של חוטים קיימים וכאלה שאינם ובמובן הכי עמוק של הדבר, הסופר שהופך למקצוע שלו כדימוי הכי עמוק שאפשר לחשוב עליו.
באחת הביקורות על הספר יצא המבקר נגד חזרות בספר. לטעמי, דווקא אלה הן המאפיינות את קיום האדם – שברוחו הוא חוזר שוב ושוב אל אירועים בחייו, רואה אותם מחדש, מגדיר אותם מחדש, כל פעם מחדש, בהתאם להיותו המתהוות שוב ושוב, שאין זו התהוות ליניארית, אלא התהוות הנותנת דעתה גם על העבר ומצרפת את התובנות החדשות שבתוכה אל ההווה ההולך ונערם, כמאמר הפילוסוף אנרי ברגסון, שגם אם יביט אדם על אובייקט דומם, יֵלך וישתנה אובייקט זה לנגד עיניו של אותו אדם, תוצאה של התבוננותו, יתר על כך כשמדובר בחיי אדם, המשתנה תדיר לנגד עיניו ומתהווה, היינו יוצר את עצמו בעצמו. אדם המגלה את אפשרויותיו ומגשימם. עצם הגילוי הוא העיקר, משום בעצם היותו מתאפשר המעבר מן הכוח אל הפועל, שאחרת נותר הדבר בגדר פוטנציאל ומבחינת האקזיסטנציאליזם חשיבותו פחותה, כאילו לא היה קיים. כאן המקום לצטט פיסקה נפלאה שכתב ברגסון, שהשפיע על קאמי, בספרו ההתפתחות היוצרת: "'להיות קיים', ואני מוצא: בשביל יצור בעל-תודעה, להיות קיים הרי זה להשתנות, להשתנות – להיות מבשיל והולך, להיות מבשיל והולך – להיות יוצר בעצמו את עצמו עד בלי די…" (שם עמוד 26). קאמי של רן הולך ומבשיל לאורך כל הספר, הולך ומתהווה לנגד עינינו.
הספר של רן יגיל הזכיר לי את מה שאמר המשורר האמריקני רוברט פרוסט (1874-1963), שהוא היה רוצה שאת שיריו יקראו כמה שיותר אנשים, דבר שאכן התגשם בחייו. פרוסט לא כיוון את כתיבתו לעלית, למשוררים העוסקים בשירה, המהווים את קהל היעד המתבקש. הוא כיוון את שיריו לכל מי שקורא ואוהב שירים. בספר אומר קאמי "ספרות היא לא עניין לאספנים ולאניני טעם – ספרות אמורה להיות לכל בני האדם ואם היא לא, היא מועלת בתפקידה" (עמוד 117). הספר של רן מיועד למי שמכיר ויודע את רזי האקזיסטנציאליזם, שיודע את קורותיה ואת מורכבות היחסים בין הדמויות, את הפשט והדרש וגם לאותו אדם שאינו בקיא ברזי פילוסופיה זו, אלא זה שיקרא סיפור נפלא על איש בשם קאמי שבא מן העוני והגשים את עצמו בעצמו. אין מגמה זו של הספר גורעת מאיכותו, להיפך, גישה זו מוכיחה הלכה למעשה כי האקזיסטינציאליזם הוא אכן הומאניזם, ומעבר לכך, מעיד על צניעות גדולה של המחבר.
ומעבר לערכים, לפילוסופיה ולמשמעות, לפניי מונח ספר שפשוט נפלא לקרוא אותו, שכל כולו ליווי של אדם בדרך התהוותו. להרגיש את החיים הנערמים לכדי משמעות, על כל שלבי הסולם שבהם, לכך נועדה ספרות, המתארת דמות שמלווה את הקורא כברת דרך וחיה איתו, ומאידך, בזכות הקורא קמה לתחייה. קאמי חי איתי מחדש תוך כדי הקריאה בספרו הנפלא של רן יגיל. זהו קאמי שאי אפשר להפריד בתוכו את החיים מן הספרות, את הספרות מן הפילוסופיה, שיוצר ממסה ספרות, כפי שהוא אומר לנו בספר. קאמי שבתוכו חיים ניגודים המוצאים בית באקזיסטנציאליזם שמכיל אותם. קאמי של רן יגיל הוא דמות שמגשימה כל זאת הלכה למעשה, בעצם מה שהיא מגלמת.
ודבר אחרון. אם בתחילת דבריי ציינתי את ההקדשה של הספר, בה, לטעמי, נתן רן את מפתח הספר דרך המשפט של סארטר שהקיום קודם למהות ודרכו מתווה רן את שלד הסיפור, הרי שהמשפט השני, המופיע בהקדשה 'סיזיפוס מאושר' הוא המטרה של קאמי היוצר. 'סיזיפוס מאושר' מופיע במשפט החותם את הספר המיתוס של סיזיפוס: "אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר ! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר-ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר שטוף-הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר". כאן המשמעות כולה. איך לחיות בעולם של אבסורד, מה הטעם לחיים שכאלה על פני התאבדות? גורלו של סיזיפוס, שנגזר עליו לגלגל את הסלע עד למעלה ההר ולשוב ולגלגלו עד אין סוף, גורלו זה די לו במאבק עצמו כדי להיעשותו מאושר.
ולא אוכל לסיים את דבריי מבלי להתייחס גם לעיצוב הכריכה (רישום מקסים של רוני סומק ועיצוב כריכה של כנרת בדיחי פרידמן). הרישום המחוספס בשחור לבן עם כתובת קין ביוונית, ראשונית וקדומה, על מצחו של סיזיפוס, כסמן למצב האדם באשר הוא אדם, מושתל בתוך רקע של צהוב שמש עז שאינו מניח לעין, כמעט מסנוור בקיומו, מזכיר לי כל הזמן את נוכחותו של 'הזר', בתוכו מקופלת משמעות האבסורד המלווה כחוט השני את יצירתו של קאמי.
הכריכה יחד עם שני המשפטים המופיעים בהקדשה, בטרם הכניסה אל הספר, נותנים לי את הרמז לאן מועדות פניו של הספר, ובמבט לאחור, לאחר קריאה, הוא אכן מגשים מטרה זו. דרך שני משפטים אלה 'הקיום קודם למהות' ו-'סיזיפוס מאושר' מכונן רן יגיל את הדרך ואת המטרה האנושית הראויה, דרך קאמי המדבר אליי מחדש תחת ידו הנפלאה של רן יגיל.

קאמי, רן יגיל, עורכת: לילי פרי, איור עטיפה: רוני סומק, עיצוב עטיפה: כנרת (בדיחי) פרידמן, טוטם, 134 עמודים, 73 שקלים