הבוקר, הוא יצא מהבית ולא הלך לאן שתמיד: ביה"ס וחדר כושר.  צו ראשון. פעם ראשונה בלשכת גיוס. "מידע מועט," המוח שאט. בכניסה הֵרִיחַ תמהיל חדש: סיגריות, בשמים, טבק, ריחות זיעה במלוא מניפות צבע. הוא חש כמו לפני קפיצת ראש בבריכה, גופו מרוכז ודרוך. הוא עבר בתחנות, בלי להצליח לתפוס את התמונה במלואה. מה יהיה הדבר הבא, הוא דחק עצמו לפינה צדדית בין החדרים הרבים שהיו שם. עכשיו חיילת שואלת, שולחנה עמוס בתיקים עם שמות, הוא התקשה להתרכז במה ששאלה, בגלל השולחן, בגלל התיקים, בגלל השמות, בגלל שהיתה יפה, בגלל שהיה צריך לדבר עם מישהי זרה, וגם לומר דברים על עצמו, כאלו שמעולם לא אמר לאחר מלבד לעצמו. עוד רגע הוא טובע, השולחן יכסה אותו, התיקים יפלו, רשתות העכבישים מפינות החדר, הסדקים בקירות נפערו אליו, חיית מאוורר תקרה איימה לטרוף אותו. עכשיו לבדיקת רופא, להוריד מכנסיים, לעמוד, גב אלי, לא לרעוד – האיש צעק, יד נדחפה לו לביצים, נגיעה חטופה, להתלבש, נגמר. ניירות בבקשה, הוא הרים את המכנסיים במהירות, התמתח והושיט את הניירות שהביא מהבית. כמה זמן עבר? הוא עמד, נעץ עיניים בנקודה לא קיימת בלוח המודעות שלפניו, ארבעים וחמש, תוכל לראות באתר. לצאת בבקשה. הוא מעולם לא יצא מחדר כזה, הוא מעולם לא דיבר עם איש כזה, מעולם לא נגעו לו בביצים, מעולם לא אמרו לו ארבעים וחמש, זה הכי נמוך הוא חשב, אולי. לאן ללכת, הוא כל הזמן רעד. רואים עלי שאני טובע, הוא חשב וכל הזמן מתח את הצוואר, כדי שלא יראו. ללכת ולא לעצור, זה טריק ישן שלו. עכשיו אמרו: "חדר שלוש," הוא הלך. לחכות בתור עד שיקראו לך בשם. הוא ישב. רצה לאכול, אבל פחד. מה עוד יקרה עכשיו הוא לא ידע, והרגיש כובד בחזה כבתחרות ריצה, הוא חייב לחשוב על המהלך הבא. צונאמי של מראות חדשים שטף את חושיו. המוני אנשים שלא הכיר הלכו לידו, התיישבו על הספסל, רגליהם התחככו בו, הוא זז מעט. לבחור אחד שהתיישב היה מכנס עם מגע כמו של קליפת אגוזי מלך מפסח, הריחות חנקו, והדלתות שנטרקו, והעכבישים בכל פינת חדר, וסדקים פעורים, ושיניים, עשרות מהן: לבנות, אפורות, רקובות, חתוכות, קולות חריקה, מילמול, צעקות, בשפות: רוסית, ערבית, מילים בעברית שלא הכיר. בסיום המבחן שכתוב היה עליו "דפר", היה מקום להערות אישיות, הוא הזיע בעצמו ורצה לרשום, מי שכתב את המבחן, דפר בעצמו, אבל חשש. כשהכול הסתיים, הוא לא ידע איך יוצאים. הוא הלך אחרי נערים, אבל חשש שהם לא יוצאים. הוא הכין מראש את "מוביט" בטלפון אבל עכשיו הוא לא הצליח להבין בו דבר. הוא עלה לאוטובוס הראשון. מילמל לנהג שאלה והנהג ענה מבלי שהבין. הוא התיישב מאחורי הנהג, הלב שלו דפק חזק. אפילו איך לשלם הוא לא ידע. וכשירד במקום זר, רוח מאיימת נשבה בגבו, הוא חשב שהנהג רותח עליו, כי לא שילם, בדיוק אז הנהג פתח את החלון וצעק, והוא התחיל לרוץ מהר. כשעצר, ראה אורות של רכבת. וניסה לשבור את הראש איפה הוא. כשפישפש בכיס גילה שהארנק שלו איננו, זה מה שהנהג רצה לומר לו! הוא כבר לא יכול היה לעצור את הגל, ושטף דמעות בקע את ביצורי ליבו, והוא בכה ובכה, זה היה הדבר היחיד שלא עשה באותו היום בפעם הראשונה.