close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • צו ראשון

    אפרת מור מילמן | סיפורים | התפרסם ב - 11.05.20

    הבוקר, הוא יצא מהבית ולא הלך לאן שתמיד: ביה”ס וחדר כושר.  צו ראשון. פעם ראשונה בלשכת גיוס. “מידע מועט,” המוח שאט. בכניסה הֵרִיחַ תמהיל חדש: סיגריות, בשמים, טבק, ריחות זיעה במלוא מניפות צבע. הוא חש כמו לפני קפיצת ראש בבריכה, גופו מרוכז ודרוך. הוא עבר בתחנות, בלי להצליח לתפוס את התמונה במלואה. מה יהיה הדבר הבא, הוא דחק עצמו לפינה צדדית בין החדרים הרבים שהיו שם. עכשיו חיילת שואלת, שולחנה עמוס בתיקים עם שמות, הוא התקשה להתרכז במה ששאלה, בגלל השולחן, בגלל התיקים, בגלל השמות, בגלל שהיתה יפה, בגלל שהיה צריך לדבר עם מישהי זרה, וגם לומר דברים על עצמו, כאלו שמעולם לא אמר לאחר מלבד לעצמו. עוד רגע הוא טובע, השולחן יכסה אותו, התיקים יפלו, רשתות העכבישים מפינות החדר, הסדקים בקירות נפערו אליו, חיית מאוורר תקרה איימה לטרוף אותו. עכשיו לבדיקת רופא, להוריד מכנסיים, לעמוד, גב אלי, לא לרעוד – האיש צעק, יד נדחפה לו לביצים, נגיעה חטופה, להתלבש, נגמר. ניירות בבקשה, הוא הרים את המכנסיים במהירות, התמתח והושיט את הניירות שהביא מהבית. כמה זמן עבר? הוא עמד, נעץ עיניים בנקודה לא קיימת בלוח המודעות שלפניו, ארבעים וחמש, תוכל לראות באתר. לצאת בבקשה. הוא מעולם לא יצא מחדר כזה, הוא מעולם לא דיבר עם איש כזה, מעולם לא נגעו לו בביצים, מעולם לא אמרו לו ארבעים וחמש, זה הכי נמוך הוא חשב, אולי. לאן ללכת, הוא כל הזמן רעד. רואים עלי שאני טובע, הוא חשב וכל הזמן מתח את הצוואר, כדי שלא יראו. ללכת ולא לעצור, זה טריק ישן שלו. עכשיו אמרו: “חדר שלוש,” הוא הלך. לחכות בתור עד שיקראו לך בשם. הוא ישב. רצה לאכול, אבל פחד. מה עוד יקרה עכשיו הוא לא ידע, והרגיש כובד בחזה כבתחרות ריצה, הוא חייב לחשוב על המהלך הבא. צונאמי של מראות חדשים שטף את חושיו. המוני אנשים שלא הכיר הלכו לידו, התיישבו על הספסל, רגליהם התחככו בו, הוא זז מעט. לבחור אחד שהתיישב היה מכנס עם מגע כמו של קליפת אגוזי מלך מפסח, הריחות חנקו, והדלתות שנטרקו, והעכבישים בכל פינת חדר, וסדקים פעורים, ושיניים, עשרות מהן: לבנות, אפורות, רקובות, חתוכות, קולות חריקה, מילמול, צעקות, בשפות: רוסית, ערבית, מילים בעברית שלא הכיר. בסיום המבחן שכתוב היה עליו “דפר”, היה מקום להערות אישיות, הוא הזיע בעצמו ורצה לרשום, מי שכתב את המבחן, דפר בעצמו, אבל חשש. כשהכול הסתיים, הוא לא ידע איך יוצאים. הוא הלך אחרי נערים, אבל חשש שהם לא יוצאים. הוא הכין מראש את “מוביט” בטלפון אבל עכשיו הוא לא הצליח להבין בו דבר. הוא עלה לאוטובוס הראשון. מילמל לנהג שאלה והנהג ענה מבלי שהבין. הוא התיישב מאחורי הנהג, הלב שלו דפק חזק. אפילו איך לשלם הוא לא ידע. וכשירד במקום זר, רוח מאיימת נשבה בגבו, הוא חשב שהנהג רותח עליו, כי לא שילם, בדיוק אז הנהג פתח את החלון וצעק, והוא התחיל לרוץ מהר. כשעצר, ראה אורות של רכבת. וניסה לשבור את הראש איפה הוא. כשפישפש בכיס גילה שהארנק שלו איננו, זה מה שהנהג רצה לומר לו! הוא כבר לא יכול היה לעצור את הגל, ושטף דמעות בקע את ביצורי ליבו, והוא בכה ובכה, זה היה הדבר היחיד שלא עשה באותו היום בפעם הראשונה.

    אפרת מור מילמן

    אפרת מור מילמן, בת חמישים, אמא לארבעה, חברת קיבוץ כרמים בנגב הצפוני, עורכת דין ותיקה בתחום זכויות האדם ותביעות ייצוגיות, סופרת, ספריה: "עמק השדים" רומן ביכורים המספר את סיפורה של ילדה מיוחדת ושל קבוצת ילדים בעיר ימית ,וספר ילדים בשם "נגה מקיבוץ כרמים". בימים אלו נמצא ספרה השני למבוגרים בעריכה. שיריה וסיפוריה פורסמו בבמות שונות: אינטרנטיות וכן בכתבי עת מודפסים. בשנתיים האחרונות מלמדת אפרת כתיבה במכינת עמי-חי, וכן דמוקרטיה בתיכון.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 7
    • 5
    • 1

    תגובות


    7 תגובות על “צו ראשון”

    1. דינה שגב הגיב:

      אפרת,
      זה נהדר. אנחנו רגילים לחשוב על ה’כמעט חיילים’ האלו כעל ‘גוש גבריות’ שהכל קטן עליהם. כמה נהדר הסיפור הקטן והיפה הזה שמזכיר לנו שלא. ושהעולם מלא מליוני רגעי קשיים קטנים, ומלא רגש.
      את נהדרת כתמיד.

    2. תמר מילשטיין הגיב:

      אפרת, קראתי ובעצמי הרגשתי חרדה… מאותם הדברים שמרגישים לעיתים אבל לא מדברים עליהם.

    3. מירי הגיב:

      אפרת,כתבת נפלא
      תארת במדויק תחושות של חרדה במקומות ואנשים חדשים ולא מוכרים.
      מזדהה

    4. ליאת אטלס הגיב:

      מאתגר לי.
      מה שאומר שהכנסת אותי לעומק התחושות,
      תחושות שבד”כ אני בוחרת לא להרגיש, לא לתת להן לעלות ולצוף,
      שלא יטביעו אותי.
      מה שאומר שהיכולת שלך, לקלוט את נימי הניואנסים הדקיקים,
      היא פנומנלית,
      ולא יקירה – זה לא כי אנחנו מאותו הכפר. זה כי זו מי שאת: עם הרגישות העמוקה גם לאחרים, כאילו את והם – אחת הם.
      אם ביום יום זה לפעמים בעוכרייך,
      בכתיבה שלך – זו עוצמה נפלאה.

    5. ליאת פ. הגיב:

      נקודת מבט שונה ונוקבת על התהליך. מעוררת חומר למחשבה.

    6. דרור מהרבן הגיב:

      אפי את כותבת ברגישות על רגשות, תחושות ומחשבות של מתבגר שאינו מיוצג בד”כ בחברתנו, אחד שאינו מאצ’ו ש”הכל קטן עליו”.. דומה כי הטבת לתאר חלק לא מבוטל מבני הנוער ומטלטלותיהם במפגשם עם הצבא. נהניתי מאוד לקרוא את שכתבת. מצפה כבר לספר שלך..

    7. יורם אורעד הגיב:

      סיפור רגיש, עדין ויפה. מחזיר אותי עשרות שנים אחורה אל נוהל ההתחיילות הגס וחסר הרגישות של אז (וכנראה גם של היום) ושל התחושות האישיות הלא נעימות המתלוות אליו.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הָאָבִיב יַגִּיעַ / קְשָׁרִים

    איריס שגב
    הָאָבִיב יַגִּיעַ מַשָּׁב רִאשׁוֹן וְאַתָּה מִתְמַלֵּא בִּשְׁלַל מַאֲוַיִּים. לֹא אַרְשֶׁה שֶׁתְּטַלְטֵלאֶת...

    נעים להכיר, אלישבע רוזנבוים

    מערכת סלונט
    חברת קיבוץ עין גדי. כותבת שירים וסיפורים, וסיפורי חיים של אחרים....

    סִפּוּר אַהֲבָה / לוֹגֵם אֶת כָּל פִּסּוֹת הַנֶּפֶשׁ

    ענת אורפז
    סִפּוּר אַהֲבָה עָנָן הֲפַכְפַּךְ עָצַר אַךְ לְרֶגַע הִתְקַמֵּר עַל יָרֵחַ לְמוּד...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית