אינני חסיד גדול של ראפ, היפ-הופ וחריזה,

כך שלקרוא את שיריו של פבל מובשוביץ',

זו היתה עבורי בתחילה משימה קצת מרגיזה.

שיריו, כדבריו, אינם בעברית,

אז חיפשתי את הברית

עם המילים,

כדי לא להניח את ראשי על הכרית

ולשקוע בנים-לא-נים.

ואם בתחילה חשבתי שמדובר בשפה קצת נכרית,

הגם שהיא כתובה בעברית,

אט-אט נכבשתי במוסיקה של הרוסית,

המתחפשת לעברית,

ולא לאמהרית, הונגרית, בולגרית או מצרית,

לא שפה מסחרית, וגם לא מחקרית,

ועד שהגעתי לאחרית

הספר,

כבר רציתי לעשות מאחד השירים תחריט.

והנה שיר אחד קצרצר של מובשוביץ' שכבש את לבי: "הלוואי והייתי יכול ללחוץ "עריכה"/ על הלב שלי/ לתקן אותו/ כמו שגיאת כתיב" (עמ' 82). שיר זה נחלץ ממלכודת הנבדל של החריזה היתרה בכמה מהשירים האחרים בספר, והוא מציג לקורא משורר בשל שהחריזה היא עבורו רק תירוץ לכתוב שירה נוגעת. והנה עוד שיר מוצלח כזה, נטול חריזה: "אל חלוני צופים תלתלים של עץ/ מדי בוקר הוא מסתרק במסרק של העורבים" (22).

האוקסימורוניות מתחילה אצל פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ' מעצם שמו של ספרו "פתיתי שלג בחמסין", שהוא איפכא מסתברא כזה. שכן, כיצד יכול לרדת שלג בחמסין? אבל אצל מובשוביץ' זה דווקא עובד. יורד שלג, בשירה, פתיתים פתיתים שהם הניקוד שמכסה במעין מעטה של שלג פואטי את השירים.

זוהי כמדומה הדרך הייחודית של מובשוביץ, יליד בלארוס, בן 29 בסך הכול, לשלב בין התרבות הישראלית והזהות הרוסית. משום כך, שיריו מתכתבים מחד עם השירה הקאנונית הרוסית, פושקין ויתר המשוררים הרוסים הגדולים, ומאידך עם אלתרמן, שלונסקי ובעיקר לאה גולדברג. ללאה גולדברג הוא מקדיש אגב שיר שלם וזה ממש מתבקש ("והיא שהלכה בשדות כמו שלנו/ עטופה בבדידות ועיניה כוכב", 96).

כמה משיריו מוקדשים למצב הפוליטי, ואחרים מוקדשים לקיפוחם של השחורים. ב"הדחה", שיר סאטירי מוצלח, הוא מתאר רצח של אישה שחורה המתרחש בדיוק כשהשכנים עסוקים בצפייה בעוד פרק של "האח הגדול". בשיר אחר, "לחיות", הוא מתאר כיצד מסרבים לקבל תרומת דם של אישה שחורה עבור ילדה בת חמש, שתרומת הדם הזו היתה עשויה להציל את חייה, עקב החשש שאם הילדה תקבל את תרומת הדם הזו, "היא תחלה/ במחלה של שחורות" (79).

שירים אחרים הם ארספואטיים והוא מתאר בהם את קשיי מעשה הכתיבה. "האם אוכל להפוך חרוזים לאילמים כשקול נדודי בוקע הרחק?" (42) הוא שואל בשיר אחד, ובשיר אחר, "החדר הזה", הוא מתאר איש צעיר המרגיש שרכושו היחיד הם המילים. "את החדר שאני כותב בו/ אני לא יכול לקנות…/ בקושי את השיר הזה/ הצלחתי לסחוט מהמילים" (66). ועל מעשה החריזה שבו הוא מתגדר, כותב מובשוביץ': "הו, מוזות נפלאות בנות האלים,/ שירו לי את שירת החרוזים, שירת ה-חרא-זוז-אם/ תתקרבו, הם יהיו עזים" (81). ובשיר נוסף הוא בוחר בחריזה רק על מנת להציג את תסכולי הכתיבה: "זה לא באמת שיר./ אלה רק מילים המתאדות/ מסיר" (89).

השירים משקפים את לבטיו של מובשוביץ' לגבי השפה, שהיא כלי הכתיבה העיקרי שלו. מובשוביץ' הוא משורר של שפה, למרות שהוא מעיד על עצמו שאין לו למעשה שפת אם. החלק השני של הפואמה "סבתא" נפתח בשאלה קיומית: "שפת אמי היא לא שפתי,/ ולכן אשאל: מי היא אמי?/ מה היא שפתי?" (68). ואיך מובשוביץ' כותב בלי שפת אם? הוא יוצר למעשה סוג של הכלאה בין שפות, מן מוטציה כזו שנכתבת ברוסית המתורגמת לעברית, או בעברית עם מוסיקה רוסית, שממנה אפשר לשמוע כמדומה את נגינת הבללייקה.

"השירים שלי הם לא בעברית./ הם בשפת העננים./ ההברות שלי הן תבלינים,/ סימני פיסוק – אבנים./ זה טבעי לטעות שזאת עברית" (84), כותב מובשוביץ' בשיר "עברית". ובשיר אחר הוא כותב בלשון פנייה: "העברית לא נועדה לאנשים כמוך,/ דבר רוסית" (85), וכנראה שזו אמירה שהוא שמע מפלוני אלמוני וצורמת לו עד עכשיו. אני דווקא סבור שהעברית היא כן עבורו, והוא מיטב להשתמש בה ומכייר אותה מחדש. אבל קצת פחות חריזה בבקשה, פבל מובשוביץ', וקצת יותר "שפת עננים".

אם לא שלג בחמסין,

הם יביאו לך לפחות גשם של שירה,

וגם יותר מוניטין.

פבל אלכסנדרוביץ מובשוביץ', פתיתי שלג בחמסין, ספרי עיתון 77, 102 עמ'