close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • פרק ב'

    יורם מרליס | סיפורים | התפרסם ב - 05.04.24

    … מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש: יש דבר שיאמר ראה זה חדש והוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפנינו: אין זיכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה…

    בבוקר למחרת, קמתי כאילו כלום לא קרה.
    כמו כל בוקר, התרחצתי וצחצחתי שיניים. כשהתגלחתי, תהיתי מול המראה, אם יש לי דמיון לצ'ארלטון הסטון (כן, ההוא, מעשרת הדברות). ללא ספק, הדמות שהוא גילם הייתה מאוד כריזמטית ומרשימה, אם כי גם קצת צדקנית ואימפולסיבית, ולעניות דעתי, גם קצת פנאטית… אבל לא, אותו הפרצוף שמסתכל עלי כבר ארבעים שנה, לא נושא שום דמיון לשום שחקן מפורסם. פרצוף רוסי טיפוסי, אף ארוך וסנטר מחודד, קצת בלוי ומקומט, רגיל לגמרי ונטול כל מעוף.
    "זה לא יפה מצידך," אמרתי למראה הלא מפרגנת. "לא חייבים להציג את האמת בכל מחיר. בצד השני שלך יש יצורים עם רגשות. אפשר גם קצת להתגמש, קצת ליפות את המציאות. זה לא פוגע באף אחד." אבל המראה התעקשה, ומולי ניצב אותו איש קטן, רזה, לא מי יודע מה נחמד ולא ממש נוח, אם כי בלתי מזיק. סתם רוסי אחד, לא משהו מיוחד. רק שהאמת היא, שלמעשה … סליחה, יש לי טלפון. מה זה כבר יכול להיות, שוב איזושהי קטסטרופה במפעל?
    "הלו, בוקר טוב. מה, שוב חסרים עובדים? אז כמה עובדים כן הגיעו? אני רואה. טוב, תעצרו את היצור בקו הרכב, הם יצטרכו לחכות. תעבירו את כל העובדים לקו של משרד הביטחון, זה הכי דחוף. חוץ מזה, אני אגיע עוד חצי שעה, ואז נראה. להתראות, ביי."
    אלוהים, שום דבר הם לא מסוגלים להחליט לבד? כל דבר אני צריך להגיד להם? מה אני, גננת? בעצם, אולי טוב שכך, אחרת עוד היו מנסים להסתדר בעצמם, ואז האלוהים ישמור.
    כפי שכבר יכולתם לנחש, אני מנהל ייצור של מפעל קטן, ובתור אחד שכזה, כל בוקר אני נכנס לאוטו ונוסע להתמודד עם הצרות היומיומיות. הדרך למפעל אורכת כעשרים דקות, דרך ציורית בין הכרמים והשדות של ואדי מילך. באמצע הדרך יש רמזור, וליד הרמזור בשולי הכביש צומח שיח קוצני קטן.
    לא, אני לא סתם מבלבל את המוח. אני אדם עסוק, ומין הסתם, גם אתם. פשוט, אתמול בערב, כשנסעתי הביתה ועצרתי ברמזור, ראיתי שהשיח בוער. בוער, ולא נשרף.
    לא, אני לא משוגע. לפחות לא יותר מכל מי שחי בארץ הזאת בימים אלה. גם לא שותה אלכוהול ולא הוזה. ולצורך העניין, גם לא לגמרי טיפש, למרות שישנם שחושבים אחרת. את הסיפור על הסנה שבו בוערת אש, אני מכיר לא פחות טוב מכל אחד אחר.
    המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "אלוהים, למה כל זה קורה דווקא לי?". הפניה לכוח העליון, לאור הנסיבות, נראתה כלא ראויה, והמחשבה השנייה הייתה "סליחה, זאת רק צורת הדיבור". כל יתר המחשבות התאחדו לדייסה אחת גדולה.
    אחרי שהגעתי הביתה והדלקתי סיגריה, למרות שבדרך כלל אני לא מעשן בבית, מתוך הדייסה שבראשי התחילו לצוף שאלות. קודם כל, האם מישהו מלבדי ראה את זה? כנראה שלא. הכביש היה ריק, לפחות באותו הרגע. אולי זו סתם שרפה, או השד יודע מה? ואפילו אם זה לא, מניין לי שכל הפירוטכניקה הזאת בכלל מיועדת בשבילי? בסך הכל, כל יום בכביש הזה עוברות אלפי מכוניות. בסופו של דבר, אם הוא היה חייב להיצמד לגימיק, יכול היה גם להדליק איזשהו עציץ אצלי בבית, כדי שלא תהינה אי הבנות. אומנם, כולם עשויים פלסטיק, מה שבודאי היה מוריד מהאפקט, אבל בכל זאת. ובכלל, מה זה החרטא הזה?
    עם המחשבה המנחמת הזאת הלכתי לישון.
    היום בבוקר, כשעברתי ברמזור, הסנה (אלא מה?) עדיין בער. אף אחד מהנהגים שמסביבי לא ייחס לעניין חשיבות, אפילו לא האט כדי להעיף מבט שני. גם אני המשכתי בדרכי, מתוך ניסיון ההכחשה האבוד מראש.
    עד הצהרים הייתי עסוק עם קווי יצור ועובדים שלא הופיעו (חלקם במילואים, חלקם – בלי סיבה), וכן הופיעו (הזדמנות לעשות שעות נוספות). בארוחת הצהרים, ניגשתי לשולחנו של עופר, עמיתי לעבודה ושכני, שנוהג אף הוא לנסוע באותו הכביש. בדרך כלל, כשאנו נפגשים, אנחנו מעמידים פנים שלא רואים אחד את רעהו, וכשזה בלתי אפשרי, מחליפים "שלום" דחוק. לכן, כמובן, הוא קיבל את פניי במבט של קיפוד רדוף.
    "אהלן עופר, מה עניינים?"
    "בסדר." התקשורת עם עופר מתבצעת בשתי רמות – בתחום השמע, ובתחום האולטראסוני, שבו אנחנו מעבירים מסרים טלפתיים. למשל, באותו רגע הוא שידר אליי "מה הדפוק הזה רוצה ממני?"
    "איך הייתה הנסיעה היום למפעל?" שאלתי בהיסוס, תוך ניסיון לא להישמע לגמרי דביל.
    "בסדר. למה הכוונה?"
    "לא ראית משהו מוזר בדרך?"
    "לא ממש," ענה עופר בקול מאוד שקול וזהיר, ותוך כדי כך עיניו מחפשות את דרך המילוט.
    "פשוט, בדרך לעבודה, ראיתי משהו נשרף ליד רמזור."
    "אה. לא, לא שמתי לב. אולי איזה קומזיץ?"
    "כן, לא חשבתי על זה." בטח, קומזיץ, בשבע בבוקר. עופר, אתה ממש אידיוט. "אז מה חוץ מזה?", ואחרי כמה משפטים מיוסרים, נחלצתי מהשיחה המטומטמת. טוב, לפחות אני לא הוזה… במחשבה שניה, המילה "טוב" כנראה אינה ממש הולמת.
    משכתי את יום העבודה ככול שהיה ניתן, אך בסופו של דבר, גם הוא היה חייב להיגמר. בדרך חזרה הביתה, ירדתי מהכביש ועצרתי ליד השיח. יצאתי מהאוטו, הדלקתי סיגריה והסתכלתי מרחוק. השיח בער בצורה משונה, בלי עשן ובלי ריח של שרפה, בלהבה כחלחלה צלולה.
    אתה בטוח שהגעת למקום הנכון, שאלתי בלבי את האלוהים? הרי אנחנו כבר לא שבט פרימיטיבי, אורזים את הכבשים והשמיכות ו-לדרך. האנשים בנו כאן את החיים, העתיד, התקוות. זה כואב לעקור שורשים. ולאן אתה רוצה להוביל אותם, לעוד גלות? לסן-פרנציסקו? אני כבר רואה את זה, עם ישראל באקזודוס בנתב"ג. ומשה רבנו נשאר להביט על הארץ המובטחת מתוך הדיוטי פרי.
    וחוץ מזה, אילו מין שבטים אנחנו? צברים ועולים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים יפי הנפש. אחד לא נוסע בשבת, שני לא מדבר עברית, שלישי לא זז בלי ה-4X4 שלו, רביעי לא זז בלי ההסכם הקיבוצי. ומה עם הערבים הישראלים, גם אותם לוקחים אתנו? או את העובדים הזרים – הרי צריך לחשוב גם לטווח ארוך, מי הולך לבנות במקום החדש?
    ובכלל, זה לא קצת גדול על מנהל הייצור הפשוט? צריך מנהיג, מישהו אמיתי, לא סתם אחד שצף מהביצה הפוליטית. מישהו בעל שיעור קומה, חזון, שיוכל לאחד את העם ולהוביל. כן, כן, אני יודע, הבוידעם מלא בכאלה, כל אחד הוא צ'ארלסטון הסטון מצוי, לפחות בעיני עצמו. או, אולי, כדאי לפנות לאיזשהו רב, או איש רוח – בכל זאת, חוויה רוחנית. הרי אני בסך הכל אדם פשוט, אפילו לא אחד מהחבר'ה.
    ומה אגיד להם, "חברים, ראיתי את האלוהים"? אני יכול לדמיין את זה. ויקום הרב ויאמר "מה לך ולאלוהים?" ויקום פוליטיקאי ויאמר "יש לנו מספיק משיחיסטים". ויקום עופר ויאמר "כבר מקודם חשבתי שהוא התחרפן". ותקום גלית ותאמר "גם אני ראיתי את האלוהים, כשגידי מצא לי את נקודת הג'י". ויקום… בעצם, כל מי שיש לו פה, יקום. ומי בכלל יקשיב לי? עם כול מה שקורה בארץ המסכנה הזאת, עשרת המכות ייראו כמשחק ילדים. לא קברנו מספיק מהבכורים?
    ואז, מתוך השיח נשמע קול שקט ועדין "משה…משה…"
    זרקתי את הסיגריה, נכנסתי לאוטו ונסעתי.
    לעזאזל, מה אתה רוצה ממני? מה אתה מצפה שאגיד להם? פעם, כשהיו בתהום הייאוש, הבטחת להם ארץ ותקווה, ותראה לאן הגענו. אלפי שנות סבל, רדיפות, השואה. תראה עכשיו – האנשים נרצחים בביתם, ברחובות, נחטפים ממיטותיהם, נשים נאנסות, ילדים נשרפים… זאת הארץ המובטחת? כשברגע אחד, אשה מאבדת את כל משפחתה – בעל ושני ילדים? מילא אנחנו, אבל מה הילדים אשמים? פצועים, נכים לכל החיים, רק אתמול שתי ילדות קטנות שנשארו יתומות בפיגוע. והיתר? החקיקה המטורפת, השסע, ההסטה והשנאה? אתה יודע מה, יש לך חוצפה לפנות אלינו בכלל.
    נכנסתי לביתי, הורדתי את בגדי העבודה ונכנסתי למקלחת. זרם המים היכה בי בחוזקה, והצטרף לשטף המחשבות.
    ואיפה אני בכל העניין הזה? אני מכיר את הסיפור – אתה הולך אתם ארבעים שנה במדבר, כואב את כאבם, שמח את שמחתם, חולק אתם את הרגעים הטובים והקשים, נותן להם את כל חלומותיך, כי זה כל מה שיש לך לתת, ויום אחד אתה מוצא את עצמך עומד על איזשהו פיסטין ורואה את גבם המתרחק. הם ממשיכים לחפש בלעדיך, ואתה נשאר מאחור, עם חיוך על הפנים וזעקה אילמת דחוסה בלב. אהבתי אותם אז, ואני אוהב אותם עכשיו. הזמן עושה את שלו, וארבעת אלפים שנה זה הרבה זמן. כשאוהבים, הוא עובר מהר.
    המים החמים קצת הרגיעו אותי. או. קיי. כדאי שאתאפס על עצמי. הקול הזה מהשיח, בכל זאת, זה לא גלי צה"ל, זה קצת יותר רציני. הוא גם לא נשמע לוחמני ותקיף, אלא יותר עצוב ועייף, ואפילו קצת מתנצל. צריך לפחות לשמוע את מה שיש לו לומר, לפחות מתוך הנימוס. הבטתי במראה, ושוב לא ראיתי את צ'ארסטון הסטון. בטוח, שאין פה טעות?
    בעצם, את מי אני מרמה? אני יודע בדיוק את מה שהוא יגיד לי.
    פתאום הרגשתי עייף נורא, כאילו ארבעת אלפים שנה מונחות על כתפי. גררתי את עצמי אל הארון והוצאתי שני תיקים גדולים. לוחות הברית האלה, הם שוקלים טונות. בפעם האחרונה שסחבתי אותם, הם כמעט שברו לי את הגב. מקווה, שלפחות הפעם זה יהיה יותר קל.

    יורם מרליס

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    רומן מפתח – קול לקורא.ת

    מערכת סלונט
    פרוייקט רומן מפתח: קריאה רחוקה ברומן העברי, הוא פרוייקט גדול מימדים אותו עורכת ד"ר...

    לאסוף צלילים

    דפנה חיימוביץ'
    אֲנִי רוֹצֶה לֶאֱסֹף תָּו אַחֲרֵי תָּו, אֶת צְלִילֵי הֶעָלִים שֶׁנָּשְׁרוּ בַּסְּתָיו....

    הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי / הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

    רני רוזנטל
    הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי בַּיּוֹם הַזֶּה הַמּוּזוֹת תִּשְׁתַּתֵּקְנָה תִּתְרַחֵקְנָה לְאִטָּן, גַּבָּן מְשַׁדֵּר תְּבוּסָה:...
    דילוג לתוכן