"גאיה מילאה את הריאות כדי שיהיה לה מספיק אוויר בשביל לכבות את הנרות, ובשנייה שפקחה את העיניים צרחה 'פרפר' כאילו פרץ מחבל לחצר. מרוב בהלה נשמט ממני הנייד ישר לברביקיו. הגחלים אכלו את הוידאו שעוד תיעד את החגיגה. נשרפו לי כל אנשי הקשר. טוטאל לוס. ואז היא זינקה מהכיסא – על הדרך הפילה את העוגה במכה עם הברכיים – והחליקה על גבעת הקצפת. בום! טראח! על הפנים!  אמנם לא אפיתי אני. קניתי. עדיין. לא מחזה מלבב לראות עוגת ארמון קורסת עם נסיכת בת המצווה הישר לתוכה. מאוחר יותר הסתבר שנבהלה מפרפר שרפרף בקצה אפה. בקושי ראו אותו, את הפרפר. כמה אורחים נשבעו שבכלל לא היה, שהיא דמיינה פרפר ורק מהמחשבה שראתה פרפר איבדה את העשתונות.

התאפקתי… והתאפקתי… והתאפקתי… עד שבשלב מסוים כבר לא יכולתי להתאפק כמה אפשר להתאפק. כל הזמן מתאפקים ומה מקבלים בסוף?? סרטן. נשברתי. פרצתי בבכי מול כולם. איפה נכשלתי כאם? שאלתי את עצמי. עצמי לא סיפק לי תשובה. אולי בגלל שעברנו לעיר הגדולה כשנולדה? אולי אנחנו קוטפים כעת את פרותיו הבאושים של זמן המסך האינסופי? אולי זה לא אני אלא העולם אליו אנחנו מתקדמים בצעדי ענק? לא יודעת. אולי. אולי אחד גדול. הרי הכי קל להאשים את העולם, לא? כולם מאשימים את העולם, זה צו השעה, אבל מי זה 'העולם' הזה שאנחנו תמיד מגישים נגדו כתב אישום?? אנחנו העולם! העולם זה אנחנו! כל אחת ואחד מאתנו מרכיבים את המכונה האדירה והמופלאה הזו שמכונית בפינו בקלות דעת שכזו – 'העולם'. הרגשתי את המבטים של אימא שלי כמו צריבות של סרפד על עורי. העיניים שלה עשו בי חורים. יכולתי לשמוע בקול את זרם המחשבות שלה: 'גידלתי ילדה שגידלה ילדה שגדלה לפחד מפרפרים'. אימא שלי, שחגגה את בת המצווה שלה עם קרפיונים בגיגית פח מחלידה, שהלכה לישון עם חולדות בבית הילדים והתעוררה עם צרצרים. התקפלתי בעצמי מרוב בושה. מפלס האשמה עלה על גדותיו, שקעתי כמו שאריות כבדות של ספינה עזובה, מפורקת לסיכות קטנות של חוסר ביטחון.

סיימנו את המסיבה שבקושי התחילה במיון. תפרים באף. לאן הגענו? בהלה מג'וק אני עוד איפה שהוא מסוגלת להבין – לא מצדיקה חלילה, אבל מבינה באיזשהו מקום, האופן שבו הוא מתנועע, הצורה הלא סימפטית שלו בשילוב יחסי הציבור הגרועים שעשו לו. אבל פרפר?? פרפר?! למען השם! להיבהל מפרפר זה כמו להיבהל מקסם. פרח מרחף בשמיים. נשמה עטופה בכנפיים. כולם אוהבים קסמים, לא? לא? מסתבר שלא. יש כאלה שהקסם מטיל עליהם אימה. יש כאלה שהקסם משתק אותם. משתיק אותם. קיים סיכון בקסם, הוא אף פעם לא מובן מאליו, אפילו אם חזינו בו מספר פעמים. בזמן שהמתנו לרופאים שיתפרו אותה הציף אותי גל זיכרונות, לא העמדתי בפניו סכר, נתתי לו לשטוף אותי, כמו שדיברנו בפגישה הקודמת: 'לתת לדברים לצוף'. נזכרתי שבגילה של גאיה היינו מפשירים עכברים במיקרוגל כדי להאכיל את הפיתון הבורמזי בנחשיה. בעלי החיים היו החברים הטובים ביותר שלנו, רצינו להיות בחברתם כל הזמן. אימא שלי טבעה במכוורת מרוב עבודה… ובכל זאת, היתה באה אתי שלוש פעמים ביום לפינת חי בשביל להאכיל את סנורקה הקטנה, וכל ביקור כזה, תהיי בטוחה, לקח רגע. קודם הייתי חולבת את העז בשתי הידיים הקצרות שלי, אחר כך מסננת את החלב דרך חיתול ורק אחרי זה מגמיעה את הגדייה. יום אחד הגענו וסנורקה לא היתה. זה היה המוות הראשון שלי. אימא שלי מספרת שלא אכלתי חודש מרוב צער. מאז אני טבעונית. לא בשר, לא חלב. מרגיש לי לא נכון לאכול יצור שהיה פעם חי, יצור שהעמיד פעם צאצאים, שעשה פעם צרכים. אפילו פטריות קשה לי לאכול, בעיניי זה איפשהו על הספקטרום בין חי לצומח. אין לי בעיה שאחרים יאכלו את מה שהם מבשלים. אני לא יוצאת למסעות צלב של טבעונות. נגמלתי מהצורך לתקן את העולם, בקושי מדף אני מסוגלת להתקין בקיר, תמיד יוצא עקום.

חצי שנה אחרי שסנורקה הלכה לעולמה אבא שלי נפטר מסוכרת. באיזה שהוא אופן המוות של סנורקה הכין את הקרקע למוות האיטי שלו. פחות בכיתי. הצלחתי לאכול. אנשים נופלים כמו זבובים מפחמימות אבל מפחדים פחד מוות שיכיש אותם נחש. עם כל הפרופגנדה האנטי-נחשית שלתוכה נולדנו, האמת חייבת להיאמר, שלא לומר להיצעק! אף נחש בהיסטוריה לא התחיל מלחמה!! אף נחש, קטלני ככל שיהיה, לא פיתח נשק גרעיני להשמדה המונית. אף נחש לא רקח סבונים מבני אדם. למעשה אם משתמשים ברעל בחכמה ניתן להפיק ממנו תרופה. אנשים תמיד מוצאים מחסה מאחורי הסינר של אלוהי הסטטיסטיקה… ובכן, אז אני שואלת, כמה בני אדם נהרגו על ידי נחשים וכמה בני אדם נהרגו על ידי בני משפחתם?? על ידי בשר מבשרם… על ידי צלע מצלעם… על ידי בני מינם… על ידי עצמם.  

בחג השבועות היינו מציגים לראווה בגאווה את הביכורים שלנו על במה מאולתרת במגרש הישן מול כל חברי הקיבוץ. כל אחד מהילדים היה אוחז בחלק אחר של הנחש. היינו רבים ביננו מי יתפוס את הראש כי אף אחד לא רצה לתפוס את הזנב. שנהיה לראש ולא לזנב. מדהים. שישה זאטוטים נאנקים תחת הנטל של נחש חנק ששוקל מאה קילו!! זה היה טבעי. אף אחד לא עשה מזה עניין. הטבע היה חבר – לא איזה קרוב משפחה רחוק שפוגשים רק בבריתות או בלוויות. סקרנות אין קץ מלאה את החלל של הפחד. כל החורף הייתי מחכה בקוצר רוח לאביב שהנחשים יתעוררו משנתם ואז היינו יוצאים לשטח עם נחשון המדריך ללמוד איך הופכים אבנים. כל מה שדרשו מאתנו להביא זה נעליים סגורות ומימייה. פשוט. נעליים ומים. מים ונעליים. בלי מלחמת התשה בירוקרטית. אם דבר כזה היה קורה היום – הרווחה היתה מוציאה את הילד מהבית מחשש להזנחה. אנחנו כבר לא מגדלים את הילדים שלנו, הפקרנו אותם לכוחות השוק וחולשות המדינה. הטבע שכח אותנו. אולי פה קבור הכלב? אולי. לא יודעת. אם למנגו לא היתה קולקציה מתחלפת אני בספק אם גאיה היתה בכלל מבחינה בחילופי העונות. כל השנה נמרחת לה אותה העונה, כמו איפור כבד אחרי מסיבת תחפושות. דייסה כאוטית של עונות. ויוולדי מתהפך בקברו. כבר קשה לראות את קו התפר בין העונה היוצאת לבאה שתמלא את מקומה. השד יודע מה הם עושים שם למעלה, מרססים לנו את השמיים בעננים רעלים. מציירים דיסני בכימיקלים מסוכנים. מהנדסים את האדמה, מהנדסים את האדם, מהנדסים את האקלים. בובות על חוט משחקות באלוהים.

נחשון המדריך היה מראה לנו כיצד מוציאים את הארס בעזרת מקל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שלא צריך יותר מאשר חתיכת מקל בשביל לעקור ארס של צפע, זה הימם אותי כאילו גיליתי יבשת חדשה. מקל! אאוריקה! איזה דבר מופלא!

אני מנסה לחשוב מתי גאיה החזיקה מקל שהוא לא 'סלפי' בפעם האחרונה. הכול כל כך סטרילי. דוחה. אפילו המוסיקה שהם שומעים. מחשבים קרים. בדקתי. שום כלי אמיתי. אנחנו כבר לא נוגעים בדברים, חוש המישוש שלנו התאבן. לפעמים אני מסתכלת עליה ורואה מולי גוש טמטום שמנמן ומקורזל. אני כמובן נחרדת מעצם המחשבה, זאת הילדה שלי – איך אני בכלל מעזה לחשוב עליה דבר כזה?! מצטערת, זה לא בשליטתי, למחשבות יש חיים משל עצמן. המחשבות הן אורגניזם חי. אין ספק שהילדים של היום יותר אינטליגנטים, יותר מודעים, אבל אם שואלים אותי גם פחות חכמים, פחות חדים. רכים מידי. בוב ספוג. חסכנו להם את כל ההתמודדויות הכרוכות בחיים, רפדנו אותם בנוצות טווס. נרקיסיסטים מבטן ומלידה. מציצנים חסרי תקנה.

כל היום חרמנים על לראות ולהיראות. הם בקושי קיימים במציאות. אמבות היברידיות משוטטות במרחב הווירטואלי. נראה לך שהזדקנתי? אולי בעצם מה שיש לנו פה זה סיפור על זִקְנָה? סיפורה של אישה שחייה חומקים מידיה אל מחוזות שהיא לא מסוגלת לתפוס אפילו בדמיונות הכי פרועים שלה. אולי. לא יודעת. לפעמים נדמה לי שעם האבולוציה אנחנו הולכים אחורה. בסוף נסיים איפה שהתחלנו – דג או ראשן או השד יודע מה היינו לפני שהתגלגלנו לבלות את זמננו בחליפת קוף אדם. לאן כל זה הולך? אף אחד לא יודע… וזה בדיוק מה שמתסכל – אף אחד לא יודע שום דבר. מהמרים על הגורלות שלנו. אנחנו שימפנזים שכלואים בקזינו ענקי…"

חבצלת האטה את קצב דיבורה לכדי עצירה ומרחה דמעה עם מייק אפ תחת ארובת עיניה. רקפת ניצלה את ההפסקה להביט בשעון המחוגים שהיה תלוי מעל ראשה של חבצלת, המחווה הקלה הזו היתה המוסכמה שזמן הטיפול תם. חבצלת הוציאה מתיק דמוי העור שלה את הנייד החדש וביצעה במקום העברה בנקאית, במקביל חיטטה רקפת במכשירה ומשנוכחה לדעת שהעברה עברה בהצלחה – נפרדה ממנה לשלום: "בשבוע הבא נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו". חבצלת סגרה אחריה את הדלת באיטיות ממושכת כאילו היא מחכה שדבר מה יתרחש עד לסגירתה המוחלטת של הדלת, אך דבר לא קרה. הדלת נסגרה והיא עמדה בצדה השני, בחוץ, חשופה לכל מה שהיום הזה עתיד להביא. רקפת נערה קלות את כריות הספה ובישמה את חלל החדר בעץ ריחני. לאחר מכן פנתה למטבחון. כאשר שבה עם תה הצמחים בידיה קברה את הנייד המושתק במגירת השולחן והמתינה לצלצול האינטרקום של המטופל הבא, מקץ לגימה הציצה שוב בשעון המחוגים והבחינה שבשעה 12 בדיוק עומד לו פרפר.