close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • פרסי טוני

    שי מרקוביץ' | הומאז' | התפרסם ב - 08.08.19

    היא היתה הסופרת השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל, החזירה לתודעה את התקופה הכואבת ביותר בהיסטוריה של ארה”ב, ועד יום מותה היתה פעילה בחיים הציבוריים. מותה של טוני מוריסון הוא אבידה קשה לספרות העולמית

    ברומנים החשובים שהותירה אחריה (“חמדת”, “העין הכחולה ביותר”, “שיר השירים אשר לסולומון” ואחרים), תיארה טוני מוריסון האמריקאית, כלת פרס נובל לספרות שנפטרה השבוע בגיל 88, את החיים מלאי הייסורים והשמחה של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה”ב. עם זאת, היא סירבה לקבל את סיווגה כ”סופרת שחורה”.  

    טוני מוריסון. דמיון נושא פרי

    במהלך הקריירה הספרותית שלה כתבה מוריסון 11 רומנים (כולם תורגמו לעברית, האחרון בהם, “הביתה”, יצא ב”ספרייה החדשה”, בתרגומה של אלינוער ברגר, בשנת 2012), חמישה ספרים לילדים, שני מחזות, סדרת שירים ואפילו אופרה אחת. היא שימשה כעורכת ופרופסור לספרות, והצמיחה דור שלם של סופרים מבני המיעוטים בארה”ב.

    הרומן הראשון שלה, “העין הכחולה ביותר” – סיפורה הקשה של נערה שחייה נהרסו בגלל הגזענות והאלימות – יצא בשנת 1970, אך לקח לה עוד זמן רב להיכנס לתודעה של עולם הספרות בארה”ב. אך כשהקריירה הספרותית שלה החלה לזנק סוף סוף, היא הוצפה בפרסים יוקרתיים ובהוקרה רבה. הרומן “שיר השירים אשר לסולומון” (1977) זיכה אותה בפרס הספר הלאומי בארה”ב, על “חמדת” (1987), ספרה הידוע והמזעזע ביותר, המתאר את דיכוי השחורים בתקופת העבדות בארה”ב, קיבלה את פרס פוליצר. ב-1993 הפכה לסופרת השחורה הראשונה אשר זכתה בפרס נובל. בנימוקים להענקת הפרס כתבו חברי האקדמיה המלכותית השבדית: “ביצירותיה המלאים בחלום ובשירה מוריסון החייתה אספקט מאוד חשוב של המציאות בארה”ב.” בנאומה בטקס קבלת הפרס אמרה מוריסון: “אנחנו בני תמותה. בכך, כנראה, טמונה כל משמעות החיים שלנו. אך יש לנו שפה, וזה כנראה המדד של חיינו.”

    מוריסון הרחיבה את הקאנון של האומה האמריקאית, בעודה משמשת כמצפון שלה בתקופות הקשות וכנוטרת את סיפוריה השוליים לכאורה. הודות לשפתה היצירתית, שילוב של דמויות אפרו-אמריקאיות עממיות ומשורטטות היטב, מבט היסטורי חד ותפניות עלילה טראגיות, היא נחשבה לאחת הסופרות החריפות והמשפיעות בתולדות הספרות האמריקאית.

    “מה שהכריח אותי לכתוב, היתה השתיקה – כל כך הרבה סיפורים שלא סופרו ולא נחקרו,” היא אמרה בראיון ל”ניו יורקר” בשנת 2003. ב-2012 היא זכתה לאות החירות הנשיאותי מידי ברק אובמה ובפרס “פא”ן” על הישגים בספרות האמריקאית. עד יום מותה היא היתה פעילה בחיים הציבוריים, מנתחת סוגיות פוליטיות, מעניקה ראיונות – וכותבת. ב-2015 היא סיפרה בטוק-שואו הפופולרי “פרש אייר”, המשודר בתחנת הרדיו הציבורי בארה”ב: “כשאני כותבת, אני משוחררת מהכאב. איש לא אומר לי מה לעשות; וכאן, כנראה, הדמיון שלי נושא פרי, ואני באמת מרגישה את הכוח שלי. כשאני כותבת, אין משמעות לדבר בעולם, לא בגופי ולא בשום מקום אחר.”

    מוריסון מקבלת את פרס החירות מידי הנשיא אובמה

    שי מרקוביץ'

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    דִכָּאוֹן  

    שרון אפיאס
      הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶתְמוֹל הָיִיתִי בְּדִכָּאוֹן זֶה הָיָה בְּדִיּוּק בָּרֶגַע...

    זֵכֶר אָבִי / מָבוֹא לְתַּחְבִּיר הַנֶפֶשׁ

    נפתלי גוטמן
    זֵכֶר אָבִי אוֹר מֵחַלּוֹן נִשְׁמָתִימְרַקֵּד עַל קִירוֹת הַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִיוּצְלָלִים מִתִּקְרוֹת לְבָבִיזוֹרְחִים...

    פריחה מאוחרת

    שי מרקוביץ'
    ספרה החדש של ליאן מוריארטי, “תשעה זרים מטורפים”, יהפוך לסרט או...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית