השעה 5:07. 

מכאן והלאה, מה שמכונה זמן, רק נמשך. נמרח. נמתח. נמעך. יריעה שחורה, קרועה ומסריחה, חונקת ארבעה ימים ולילות. נמדדת רק ביחידות של דופק מטורף.  מהירות האינסטינקט. זריזות התגובה. כוח השרירים. חדות השכל. זיכרון האימונים. דורבן החרדה.  השיקום העצמי. מסירות החברים. גיוס האינטליגנציה. עקשנות הלוחם. כיבוי הרגישות. מחיקת הנרמול. בטול הרעב. סילוק הצמא. עוררות מוחלטת. נטרול הכאב. גיוס טוטלי. אוטומט המיומנות. 

מלחמה.

כל יחידות המדידה של קודש או של חול, של ניוטון או איינשטיין, פרוסט או קהלת, כולן הושלכו אל מחוץ למדוד כזמן. לא על יד ולא בצד. לא, מוחלט. לא זמן. לא זמן אמת. כן זמן המת.  רק מאוחר יותר, יצרני התיעוד ההיסטורי יפרקו הכול אחורה, לפיסות מסודרות, מתוזמנות ומתוארכות.

והמשך, מאורבע שבועות, של מחסור בהכרה, עם הרחבה גופנית אל מערך מסורבל של אמצעים מדיציניים. באחוזת "שיבא". התגוררתי בה על חשבון משרד הביטחון כחמישה ירחים, אך ידעתי לראות, בהכרה ובפועל, רק ארבעה.  זמן אחר, זמן בית חולים. מצפצף. מטפטף. דוקר. חודר. מנסר. חוקר. מאתגר. מתגבר . רחם אחר. הריון אגרסיבי ללידת טלאים חדשה ומופלאה.  בפינה אחת של הזירה לוחמים בלבן, בירוק, בסגול. בפינה מנגד הג'ובניק האולטימטיבי – מלאך המוות.  רק בא. אוסף והולך. לא נתנו לו. נתנו לו כזה פייט. התעייף והלך. יחזור יותר מאוחר. 

הכביש אבוס, לועס צמיגים ושרשראות. נאלץ להקשיב לנאצות נהגים שמאשימים אותו, כאילו הוא כאן להנאתו, מכוסה בערימת אספלט לוחצת, פצועה ומתפרקת, והוא רץ אץ אל, הוא לא יודע לאן.  מה רוצים ממנו? הוא רק עובד בסבלות רכב. בני אדם מעמיסים והוא כואב וסוחב.  כך שיעשעתי את האני המטולטל שלי, מנסה לקצר ולשפר את דרכי אל הלא נודע.  אוטובוס הרכילות העלה מיני שמועות, השערות, ניחושים, תקוות, תוכניות.   בכל תחנה ואיסוף, לא מתוכננת ולא מסודרת, הצטרף עוד: שמעתי ש, אומרים ש, ראיתי ש, חושב ש…בטוח ש, יודע ש, חבר ש…הכול מיילל ושידר, כי משהו רע מאוד קורה.   וכבר מרגישים את זה בקריביים, וכבר מתייבש הפה ונסדקות השפתיים, וכבר מתקוטטות מחשבות ומתנהלות תפילות ותקוות.

לקחתי איתי גם את המחזור ליום כיפור, שלא הספקנו להגיע איתו לנעילה. בהרהור פסימי, אפילו חשבתי על  הסוכה, שהיה צריך להתחיל לבנות עוד הערב.  חשבתי לסיים את התפילה, אמנם כבר לא על דעת הקהל, אלא רק על דעת המקום.  גם אני הייתי שבוי במכלאת הידיעה, שאנחנו צבא פופאיי, מרביץ, זריז ויודע לקצר.  שפוך חמתך על הגויים. מהר חזק ואלגנטי. אז כמה זמן זה כבר יכול לקחת. בזמן רגיל. זמן נורמלי. שעות? ימים? כמה?   ועוד טיפסו בי מחשבות, על כמה מהנדחפים והבהולים כמוני, יגיעו מיום כיפורים זה ליום כיפורים הבא. ואיך בדיוק תפילת ונתנה תוקף נאמרה בול בזמן. מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש והלאה.  וכמה מטומטמים האויבים המתחכמים, שבחרו דווקא את היום הזה כדי לבוא איתנו בחשבון.  

הסכלות היא נוסחת אלוהי צבאות. גם אצלנו.  כמו שזה נראה כבר עכשיו: מהומת ענק, איש אינו יודע מה ומי  ואיפה ומתי. הצליחו להפתיע ביום הכי טריקי, כשחשבו שהוא הכי קריטי. רק לחשוב מה היה קורה בסתם יום של חול. הורים רצים להחזיר ילדים ממוסדות החינוך.  עובדים עפים ממשרדים, מפעלים, מסעדות. מהכול. כולם על אותם כבישים ובאותם רחובות ובאותה שעה. פחד אלוהים.  טוב, נעזוב אלוהים. נגייס את המזל.   טוב שזה היום. כולם בבית. הכבישים ריקים. הטמטום מטה חסד למנהיגים רפי שיקול ונפוחי עצמם ודעת.  כן. זה כבר הכעס שמתחיל להתנחשל. היו לי תוכניות אחרות. הרי האידיוטים ידעו, שמשהו גדול מתארגן בפתח.   חברים שלי מהתעלה כבר סיפרו לי בהשתאות ובדאגה. והעיתונים, והשכן מחיל הים שכבר גויס לפני שבוע.  

עמדנו להיכנס לשטח שטוח וקצר, כשהאור הקלוש והראשון חשף תמונה, שהצילה אותנו עוד לפני שהתחלנו משהו. בית מטבחיים לעדר של פרות, מפורק לחלקי חלקים וחלקיקים. בשר חרוך, מפויח וקרוע. עצמות עטופות נתחי בשר שיועדו לארוחה אחרת. קרביים מקיאי גירה, ראשים מוכנים לפחלוץ.   זנבות עמוסי זבובים. עטינים כרותים וזבים. פרסות פרוסות מסביב ולא הולכות לשום מקום.  עגל רך חילץ את עצמו מתחת לערימה של אימו, שקרסה עליו והצילה אותו אל יתמותו הטרום קולינרית. להקה קטנה של זאבים כבר חגגה בראנצ' מוקדם.  עדר פרות חטף פגז על הראש ולא יזכה לאכלס מתכונים וצלחות. 

הפרות הקדושות, המפורקות, הכתושות, המרוסקות, נשחטו באכזריות, כולן ביחד ובבת אחת, כדי להציל אותנו. מבט אחד בפריים מהסרט הזה הספיק כדי להודיע לנו שהשטח מטווח. מודיעין הכי אמין שיש. כאן ומעודכן. מישהו מהתוקפים, בחסות ערפילי הבוקר המתעוררים, טעה לחשוב כי התנועה המסורבלת שראה במעומעם מרחוק, היא תנועת כוחותינו. משהו במתינות הקיבוצית הכבדה והמטושטשת, הניע יורה עצבני, נרגש וזריז. פגז אחד הספיק. אם לא הוא, היינו אנחנו עדר שחוט של פלדה, בשר ודם. 

בלמנו מיד וחתכנו אל הגבעות המטורשות שלצידנו. השארנו בית מטבחיים אחד, כדי לחנוך בית מטבחיים אלים ואחר. קצבים נגד קצבים. לבושים סינרי שריון וגרזיני תותחים. בזכות הפרות לא הפכנו לברווזים במטווח. נלחצנו, נחלצנו ופתחנו מזנון  גדוש בשרים וברזל, לא רחוק מבקר המטבחיים. עד היום אני אוהב פרות. לא נוגע בבשר בקר, מלא טישרטים  וגג'טים עם איורי פרות בכל צורה, גודל וצבע. אפילו קפצתי  במיוחד להודו, רק כדי לראות איך נראות פרות קדושות, שלמות, בריאות וחיות בין אנשים ואתם. ביקרתי גם בהרבה מאוד רפתות בארץ, אבל זה לא אותו דבר. אפילו התנדבתי חצי שנה למשמרות חליבה של טרום-בוקר. המגע החם והקרוב עם העטינים הגדושים היה שק של רוך ונחמה. 

חדלתי לחלוב, כשהיא התחילה להניק. רפת זה רפת, מרעה זה מרעה, אבל פרה קדושה ואורבנית זה לגמרי אחרת. קדושות, מגיע להן להתקדש, אחיות שלהן הצילו אותי. שמרו עלי בנקודת מבוא אסונית של חיי. במקום, שכל כך הרבה מבני מיני שקדו והתאמצו לקרוע את החיים שלי ממני. להביא עלי את הקץ. הסוף. התחנה האחרונה. פרות הוקרבו כדי להאריך את השהות שלי כאן. פרות הן פרות ואנשים הם בהמות. ההעדפה שלי ברורה ומנומקת.