אפשר שכיום רוב הציבור והמדיה בארץ אינם זוכרים במיוחד, וממילא גם אינם מוקירים במיוחד, את תולדות המחקר של הספרות העברית ואת ביקורת הספרות העברית כז'אנר, כסוג ספרותי, החשוב גם מהבחינה הלאומית. אולם מבחינת החשיבות האובייקטיבית של התרבות הלאומית אין ספק כי גם כיום – לא פחות מאשר בימי הזוהר של סטאטוס הביקורת העברית – חשוב הז'אנר האמור, לא פחות מאשר פעם, בימי גדולת הסטאטוס של הביקורת בימי דוד פרישמן, אחד העם וברנר. לכן גם לא יישכח שמו של פרופ' ברוך קורצווייל כגדול מבקריה של הספרות העברית, בעקבות פרישמן וברנר.

פרופסור ברוך קורצווייל

נער הייתי – נער בגימנסיה – כאשר פרץ ברוך קורצווייל בשנות המדינה הראשונות לתודעת הקהל הספרותי והתרבותי הכללי בארץ עם סדרת מאמריו הלוחמניים בעיתון 'הארץ', אשר הם וכותרותיהם הרשימו אותנו – את דוד אבידן ואותי – כפצצת רעם תרבותית וחברתית כללית. באותם ימים שלטו בציבור הספרותי בארץ שתי מגמות – האחת, הוותיקה יותר, היתה של יורשי דור ביאליק שרצו להמשיך גם בכתבי עצמם את גדולתו של ביאליק, קבוצה שהיתה מרוכזת סביב כתב העת 'מאזניים' ואגודת הסופרים דאז, והשנייה, המפוצלת אמנם במידת-מה בין האישיות של שלונסקי לבין האישיות של אלתרמן, היתה בעצם כבר הדומיננטית, כאשר סופרים צעירים בני "דור הפלמ"ח" נוהים אחר סגנונות אלה, ובעצם קרובים ברובם לאסכולת "הריאליזם הסוציאליסטי" שאימצו אז שלונסקי ושאר  בני-חוגו, 'אורלוגין' ובדפים לספרות של 'למרחב' ו'על המשמר' ובהוצאת הספרים של ספריית הפועלים, ובמידה רבה גם של הקיבוץ המאוחד.

והנה, לתוך גן עדן של הציונות החלוצית בתחום תרבות עברית פרץ כשור נוגח ברוך קורצווייל, אשר הציע קואורדינטות שונות לחלוטין לחקר ולהצבת ערכים בספרות העברית החדשה, ומבחינות רבות אני רואה עצמי גם כתלמידו, ובוודאי לא פחות מיורשיו הרשמיים באוניברסיטת בר-אילן. הוא הציב במרכז הספרות לא תחום סוציולוגי שוטף, המתנועע בין נוסח ריאליסטי לנוסח נטורליסטי ואפילו לא את מאבקה המיידי של הציונות אלא את המתח האדיר של יחסים בין יהדות כדת וכתרבות דתית לבין הלאומיות וגדולתה של השפה העברית (שהוא הגיע אליה במאוחר משפת-אימו הגרמנית). מתוך כך הוא העלה על נס את שני ענקי הסיפורת והשירה העברית: את ש"י עגנון ואת אורי צבי גרינברג כמוקדים הגדולים של חשיבות רוחנית ושל כל ספרותנו, בעצם התקפותיו על הסיפורת והשירה הסוציולוגית ה"מיידית" (עם כותרות-מחץ שכל כך הרשימו את אבידן ואותי) בנוסח "אפס מנופח ובוסר סנוביסטים" שהיו רק "ניגזרת" של תפישתו הרעיונית והאסתטית הכללית.

תפישתו זו היתה משולבת לחלוטין בזיקה כללית לספרות האירופית הגדולה, לרבות ההיבט הריאליסטי והמודרניסטי העילי שבה, מטולסטוי עד קפקא ומדוסטוייבסקי עד תומאס מאן. עיונים בסיפורת העולמית היו יותר מרכזיים מעיוניו בשירת העולם. קווי המיתאר הכלל-ספרותיים הללו שולבו תמיד במחקריו בהתייחסותו ליחסים בין דת ובין לאומיות, ובין ריאליזם למודרניזם גם בספרות העברית. אכן, גם על עגנון השקיף ברוך קורצווייל בצדק על רקע יצירות תומאס מאן וקפקא.

במאבק על ערכי היהודית, מאת ברוך קורצווייל

כאן אשלב, ברשות הקוראים, זיכרון אישי נוסף: קורצווייל, שהיה חוקר ומבקר חמור-סבר, שכמעט לא הכיר באיכותו המעולה של שום מבקר וחוקר אחר, הוקיר מאוד את ספרי הראשון (על "הגלגול" ועל כלל הסיפורת של פרנץ קפקא), שהוצאתי לאור בהיותי בן 22, ונתן לכך ביטוי גם בכתב במאמריו וגם בעל-פה במפגשים ספרותיים. אך אם נשוב לזיקתו של ברוך קורצווייל לכלל הספרות העברית והעולמית, חשוב ומעניין, וגם בעייתי במידת-מה, היה יחסו למודרניזם העברי, שקורצווייל היה לעתים (פרט לחקר יצירות עגנון ואצ"ג) יותר ביקורתי לגביו מאשר לגבי היצירות של המודרניזם הקלאסי בעולם. ברוך קורצווייל ריכז את תשומת-לבו הרגשית והמחקרית במיוחד במתח בין אקזיסטנציאליזם דתי ואקזיסטנציאליזם חילוני בשיאי המודרניזם – וגם זה העברי – וראה באקזיסטנציאליזם חילוני יותר, שמבטו להתייחסות דתית, מימד שטוח יותר, ואף ניהיליסטי לרוב. בהקשר הזה הוא לא הציב במרכז עיוניו החיוביים את ספרות דור-המדינה – בשירה מעמיחי ואבידן עד יונה וולך ובסיפורת מעוז, יהושע, קניוק ואורפז ואחרים.

כאן, מן הראוי לציין, כי המתח של חידוש משמעות על רקע התמוטטות האמונות הישנות, הדתיות והאחרות, קיים בוודאי גם ברוב הספרים של דור-המדינה שלנו. אולם נכון הדבר כי היחס לדת (לאמונה ולתרבות דתית) שונה אצל זך ואבידן, ואף אצל עמיחי, ואצל עוז ויהושע, למשל, מצומצם יותר מאשר אצל משורר גדול כאורי צבי גרינברג ואצל פרוזאיקן גדול כעגנון.

אכן, זו בעצם היתה נקודת המחלוקת היחידה ביני לבין פרופ' קורצווייל, שמהרבה בחינות ראיתי אותו, כאמור, דווקא כמי שאני הולך בעיקבותיו (גם בספרי "האוואנגארד" יותר ממחקריו, שנסב על סיפוריו הסמליים המוהבקים של ש"י עגנון.)

לבסוף אציין כי ויכוח מעניין ביותר התקיים לאורך שנים בין קורצווייל ל'מחנה' ירושלמי של פרופ' גרשום שלום, ביחס למעמד הקבלה ושאר המיסטיקה היהודית – למשל, האם היא באה גם כשער לחילוניות מסוימת אם לאו, ואם כן, כיצד יש להתייחס אליה, וכיוצא בכך.

אגב, שהיתי באנגליה, באוניברסיטת אוקספורד, כאשר נודע לי כי פרופ' קורצווייל סיים את חייו באופן פתאומי וטראגי. מאז חלפו שנים רבות אך חשיבותו לא נתמעטה כהוא-זה, ובטוחני כי השפעתו הגדולה על ביקורת הספרות העברית, אשר בה אני עצמי ממשיך את דרכו, נמשכת ותימשך תמיד.