close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • פנקייק דק

    כנרת רובינשטיין | סיפורים | התפרסם ב - 01.05.24

    "מה תרצי לארוחת ערב?"

    "אני לא יודעת."

    "חביתה? טוסט?"

    הילדה משכה בכתפיה בחוסר אונים ואף שנראתה מכמירת לב בשערה הסתור, בשמלה הפרחונית שהועברה אליה בירושה מאחותה והייתה כבר קצרה עליה, האמא התרגזה מחוסר המענה ומעיניה הלטושות אליה תמיד. משקלו של התינוק שנשאה בשמאלה הכביד עליה והיא כבר הייתה צריכה להכין לו בקבוק חלב. עוד שניים קטנים רבו בסלון מלוכלכים ומיוזעים ומדי פעם היא נזפה בגדול מבניהם, "אביתר, נו די כבר. כמה פעמים אני יכולה לבקש?"

    היום כמעט נגמר אך רשימת המשימות שלה הלכה והתארכה. רגליה כשלו, היא כבר כמעט צנחה מעייפות. היא התעוררה בשש בבוקר, ואף על פי כן שבברכת השחר הודתה לאלוהים על שהחזיר נשמתה בחמלה, קיוותה שהשמש תיבלע בחשכת העצים, שהשעות ינקפו, שזליגת הזמן בשעון חול היום הזה תטפטף מהר ככל האפשר.

    הילדה הייתה האמצעית, אחת אחרי הבכורה ולפני שאביה לבש את המדים ונסע, הוא התכופף על ברכיו לגובה שלה, ליטף את לחייה ואת שערה וביקש ממנה לעזור לאמא. אחותה הגדולה יותר, לא הייתה הרבה בבית. הילדה ידעה שאמא עצבנית ושהיא צריכה להיות טובה וממושמעת אבל מאז שאבא גויס למילואים לא היה לה תיאבון.

    "רוצה לחם עם קוטג' עם זיתים?"

    "לא."

    "קורנפלקס?"

    "לא."

    "לא. לא. לא. נטלי, אז אולי תגידי מה כן?"

    "אני לא רוצה כלום. אני לא רעבה."

    "אין דבר כזה, את חייבת לאכול משהו. מה מתחשק לך?"

    "לא יודעת…" היא פכרה את אצבעותיה.  

    האמא איבדה את שלוותה והרימה את קולה, "אז מי יודע, אלוהים?"

    "כן."

    "מה?"

    "אלוהים יודע. אתמול בלילה אמרת."

    עיניה של האמא נדדו לבקבוק המלוכלך בכיור, "מה אמרתי?"

    "אמרת שאלוהים יודע הכול ושאפילו לא צריך להסביר לו כי הוא רואה ושומע אותנו כל הזמן, ושאם מתפללים אליו אז הוא שומע… "

    באצבע אחת האמא לחצה על המכשיר להרתיח את המים, בפיה היא זמזמה מנגינה להרגיע את התינוק הנרגן, הניחה אותו בכיסא האוכל וקשרה את רצועות הביטחון. אחר כך קרצפה את הבקבוק על השיש בתנועות קצובות, זריזות.

    הילדה זכרה איך אתמול בלילה היא לא הצליחה להירדם. מיטת הקומתיים שמעליה הפסיקה לחרוק ואחותה נרדמה. היא התהפכה מיואשת מצד לצד, חיבקה את הדובי ולבסוף העיפה אותו. היא בדקה שהדלת של הבית נעולה ואחר כך הלכה להתפנות וכשחזרה הצללים השחורים בקיר הלכו ותפחו לגודל של מפלצת. גם יללות הקינה והצרחות מהיער גברו ונטלי פחדה שאבא לא יחזור מהמילואים. היא טמנה את ראשה בכרית והחלה לבכות חרישית.

    ומה אם הוא לא יחזור? אביה היה האיש האהוב עליה בעולם. היא אהבה אותו יותר מאמה, יותר מאחותה ומאחיה, יותר מהחברות הכי טובות שלה. ואם יקרה לו משהו? ומה אם ימות? היא ידעה שיש מלחמה ושהוא יצא להילחם ושיש פצועים והרוגים, היא הסבה את מבטה בכל פעם כשממכשיר הנייד של אמה קפצו אליה תמונות של חיילים חבולים וחבושים, עירומי חזה, פחדה שפתאום תקפוץ אליה תמונה כזו שלו. לא הייתה להם טלוויזיה אבל היא קלטה מסביבה את הידיעות המתלחששות בטלפון. את פרצי המשפטים המתלהמים של השכנות בבניין שנשענו על אדן המרפסת ותלו כביסה, ואת גערת ההיסוי של השכנה שחצתה את השביל עם עגלת ילדים עמוסת שקיות סופר, שני בניה מדדים מאחוריה. "הלו, הלו…. יש פה ילדים!" במלחמה הזאת ייעצו לאימהות כיצד להימנע מלדון בקטסטרופות מעל ראשי הילדים והן כל הזמן לפחות ניסו.

    כשאמא הסיעה אותה באוטו לבית הספר היא ישבה קרוב לתינוק ושרה לו את השיר על העכביש שטייל על הקיר, אך באוזן השנייה הקשיבה לצפצוף מבזק החדשות שבישר על "עוד יום במלחמת חרבות ברזל". אמה הקשיבה מהורהרת, תפסה את ההגה חזק, מבטה נעוץ קדימה לכביש. היא לא העלתה בדעתה שגם בתה מקשיבה מאחור לדיווחים היבשים.

    נטלי רצתה לאטום את אוזניה ובאותה העת ממש קיוותה שאמא תגביה את הווליום. היא השתוקקה לדעת עוד, לדעת הכול. אף על פי כן שלא הבינה את כל מה שנאמר היא התאפקה לא לשאול. בראשה נחרתו מילים מחוספסות כמו סלעים: צירים, מוצבים, הודעות למשפחות.

    בלילה ההוא כשהשינה חמקה ממנה, התלבטה אם לקום. בלילות הייתה אפילו יותר מהוססת, התקשתה לקבל החלטות ולבצע אותן, ולבסוף נכנעה והלכה בכתונת הלילה הלבנה שלה לחדר ההורים. היא התקרבה למיטה החצי ריקה, בהתחלה רק נעמדה מול אמה והתבוננה בה ישנה על צדה, פניה שעונים בשלווה על כפותיה. היא ציפתה שתתעורר כמו אביה שניעור מיד כשהציצה עליו, אבל אמה ישנה חזק ונחיריה רטטו. לבסוף דפקה שתי נקישות באצבעותיה על כתפה והיא התעוררה. "אני לא מצליחה לישון, אמא." אמה רטנה קצת על השעה המאוחרת, ועל זה שאין לה דקה אחת של שקט, גם לא בלילה אבל היא לא יכלה לברוח מעיניה הדורשות של נטלי אז היא לימדה אותה להניח על עפעפיה הסגורים את כריות אצבעותיה ולשנן פסוק תפילה קצר: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד."

    היא הראתה לה איך להתפלל והבטיחה שהפסוק הזה יגן עליה ויבריח מחשבות רעות, יטאטא אותן החוצה מראשה כמו שמנקים לכלוך. היא חיבקה את הילדה וחשה את פריכות שכמותיה הדקות ככנפי ציפור והוסיפה שהפסוק הזה כל כך עוצמתי שהוא לא רק ישמור עליה, אלא גם יגן על כל עם ישראל. היא מזגה לה מים קרים ואז הזדחלה לתוך מיטתה וכיסתה את פניה בשמיכה.

    הילדה חזרה לחדרה ובישיבה במיטה מלמלה שוב ושוב את הפסוק ואחר כך הצמידה ידיים לחזהּ והוסיפה עוד תפילות משלה במילים יפות וחגיגיות ככל האפשר, כי תפילות חייבות להיות יפות, לא שורטות כמו המילים בחדשות, אחרת אלוהים לא מקבל אותן. "אלוהים, תעשה שאבא יחזור בריא ושלם מהמילואים, תעשה שהמלחמה כבר תיגמר. בבקשה. בבקשה. תעשה שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום." היו לה כל כך הרבה תפילות והיא שיבצה אותן במחרוזת כל פעם בסדר אחר ושיננה ושיננה עד שנרדמה.

    "אז מה אמרת שאת רוצה?"

    "אני רוצה מה שאבא מכין לי כשאת בישיבות צוות."

    "מה אבא מכין לך?"

    "פנקייק דק עם סירופ מייפל."

    האמא נאנחה בקול. התינוק חייב לאכול ולישון. אם תעבור שעת השינה שלו הוא יצרח וייקח לה שעות להרגיע ולהרדים אותו. ומה פתאום הבקשה הזאת שלה, היא לא רואה באיזה מצב היא, עד כמה קשה לה? עד כמה היא מתאפקת למלא את צרכיה שלה? לא שותה, לא אוכלת. ולמה עיניי התכלת האלו שלה עם הזיק הצהבהב בתחתית האישון מהבהבות אליה, כמו מסנוורות אותה עם אלומת פנס. העיניים שלו תלויות בה ובוחנות אותה. מודדות את מידת נתינתה, את מעמקי סבלנותה.

    מזכירות לה את השיחה ההיא, הלחוּשה ביניהם במרפסת. "לכל הורה יש במשפחה ילד אחד שהוא הלב שלו, שהוא הפצע שלו," אמר בנצ'י ולגם מתה הצמחים הרותח שהכינה לו ובאשוות העלווה ברחש הלילי לא היה צריך לומר מעבר. נטלי הייתה הפצע שלו, אולי משום שדווקא איתה היא הייתה תקיפה. ולנוכח אומללותה של הילדה נעשתה אפילו תקיפה יותר. היא התביישה בכך והתביישה גם מבעלה והשפילה מבט ושתתה את התה ששרף את שפתיה.

    והנה, לכבוד בנצ'י שגויס למילואים כבר לפני שבועיים וברגעים אלו ממש בטח פקד בקור רוח על חייליו, דרבן אותם לצעוד באפלה אל עבר הלא נודע, הפיח בהם את האמונה בצדקת הדרך, האמא טיגנה לנטלי פנקייקים. רחישת שמן במחבת נשמעה במטבח וריח וניל מנחם נישא בכל הבית.

    גם אביתר ואבינועם אכלו והיא אפילו האכילה בביסים קטנים את התינוק שעלץ ממנת הסוכר הלא שגרתית שנפלה בחלקו. נטלי הייתה מרוצה. היא אכלה בתיאבון מהפנקייק, ואף שלא היה דק וטעים כמו של אבא, ביקשה עוד רק כדי לשמח את אמה בחזרה.

    ***

    למחרת בצהריים חזרה נטלי צוהלת מבית הספר. היא ירדה במדרכה התלולה מבית הספר שלה בשכונת בית וגן עד לביתה בשכונת בית הכרם. הילקוט הקל ניתר על גבה, המים קפצו בבקבוק החצי ריק. מהאוטובוס שחנה צמוד למדרכה יצאה חבורה של חיילים לבושים כולם במדי אלף. הדרגות והכומתות על כתפיהם, הנשק חוצה את חזם הרחב. הם לבשו מדים ייצוגים, המדים שאיתם חוזרים חיילים הביתה! היא עקבה אחריהם קצת עד שנבלעו בשער והמשיכה בדהרה לכיוון ביתה.

    אבא שלה הסביר לה פעם את ההבדל בין מדי אלף הייצוגיים הנקיים והמגוהצים שאיתם חוזרים הביתה ומייצגים את צה"ל בכבוד, לבין מדי בֵּית שאיתם מתאמנים בבסיס. הוא העביר את אצבעותיו על עורפה, וצמרמורת של רכות רטטה בה. "זה בעצם כמו ההבדל בין בגדי היום-יום לבין שמלת שבת." קבע וחייך.

    לפני שהלך למילואים ואף על פי שמיהר מאוד ותחב בחטף בגדים ותחתונים לתוך תרמיל ענה לשאלתה למה לבש הפעם את מַדי בֵּית שלו. "אנחנו הולכים להילחם," אמר ומפני שנבהלה מתשובתו, לא שאלה יותר דבר רק נתנה לו חיבוק חזק-חזק ונשיקה על הלחי.

    "אמא!" היא פתחה את הדלת בעליצות, והאמא הפנתה אליה את מבטה המופתע. מזמן לא ראתה אותה חוזרת כך שמחה מבית הספר. היא געשה מרוב מילים נרגשות שהתקוטטו לבקוע החוצה בסדר הנכון. "אמא, עשיתי מה שאמרת לי. שמעתי בקולך. התפללתי אז וגם אתמול בלילה והנה התפילה שלי עזרה! התפללתי שהחיילים יחזרו בשלום הביתה, ואלוהים שמע לי. הם לבשו מדים חגיגיים, מדי אלף, כמו שמלת שבת. הם חזרו בשלום מהמלחמה ואפילו ניצחו. אני ראיתי! הם החזיקו דגל ישראל!"

    האמא אספה אותה לחיקה וערסלה את ראשה כדי שלא תשמע את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי הרב הצרוד מרוב לוויות, ואת מטח היריות מהר הרצל שחלק כבוד אחרון. היא חישבה בזהירות את מילותיה ולפני שנאלצה להרחיק ממנה את האסון, לשקר, להסיט את השיחה, להעמיד פנים, לטייח – צופר של אזעקה הצטווח ופילח את קיבתן. האמא רצה להביא את התינוק הישן מהלול, וקראה לשאר האחים שלה מהחדרים ובידיים שלובות, מזיעות בזיעה קרה הם ירדו מהר-מהר שתי קומות למקלט. כשעלו חזרה לדירה, אביה טלפן לשאול  אם הכול בסדר, והילדה אמרה שכן ומהתרגשותה לשמע קולו, שכחה לספר לו על הפנקייק.

    כנרת רובינשטיין

    כנרת רובינשטיין, ילידת 1979. מתגוררת בירושלים ואם לשלושה. סופרת, מבקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. הוציאה ארבעה ספרים. הספר האחרון, "עליך לא הייתי מאמינה", קובץ סיפורים בהוצאת כרמל בשיתוף הוצאת עמדה יצא בשנת 2023.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    2 תגובות על “פנקייק דק”

    1. ריקי דוד הגיב:

      מרגש ואקטואלי מתמיד

    2. כנרת רובינשטיין הגיב:

      תודה ריקי על הקריאה. באמת סיפור שנכתב ממש תקופה קצרה אחרי שפרצה המלחמה…

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    זֵר פלסטיק זָר

    שני ארנהיים
    זֵר כְּאֵב כְּשׁוֹשַׁנִּים מִפְּלַסְטִיק, עוֹטֵף וִיזוּאָלִית זִּיכְרוֹנוֹת. סַם הַפֶּרַח תַּם, מוֹתִיר...

    משומש, אבל במצב טוב

    שי מרקוביץ'
    איל ההון האמריקאי ביל גייטס יחלק השנה לכל בוגר אוניברסיטה בארה"ב...

    רדיו

    ירון אביטוב
    הייתי אז בן שש, ויותר מכל זממתי לפענח את סודו של...
    דילוג לתוכן