פנחס שדה-1970–זיכרון אישי
חנות הירקות והפירות הקטנה של הוריי הייתה ממוקמת בפינת רחובות ארלוזורוב והחשמונאים ברמת גן. בימי שישי, אחרי הלימודים בבית הספר "החשמונאים", מילאתי את מקומם של הוריי. הייתי מוכרת את שאריות הסחורה וסוגרת את החנות. לקוחות היו מגיעים במיוחד לקניות לקראת שבת בידיעה שהמחירים יורדים בשעות האלו.
בכניסה לחנות, ניתן היה לראות שני מדפים ארוכים, עליון ותחתון, בהם היו חוצצים לחלוקת סוג הירק או הפרי. בקצה החנות המלבנית היה דלפק מעץ כבד, עליו 'משקל' מהסוג הישן, ההוא עם משקולות ברזל, וקופת פלדה פשוטה.
הקירות היו חשופים וחסרי ברק, וליד כל תא נרשם המחיר, משורבט בעט בכתב ידם של הוריי.
פנחס שדה, שלא היה לי מושג מי הוא, היה גם הוא נוהג להגיע כל יום שישי עם סל קניות, בוחר ירקות ופירות ומניח על הדלפק.
הוא היה איש שקט, כבן ארבעים וחמש, מבנה גופו מלא, גובהו ממוצע, סגנון הלבוש מאד שמרני. עיניו הסתתרו מתחת לגבות העבות עד-מאוד. הוא היה מעשן מקטרת עם ריח כבד שהיה זר לי .
הוא שאל אותי שאלות לגילי ולאיזה בית ספר אני הולכת. הייתי נערה פטפטנית וסקרנית, שמחתי לנדב כל אינפורמציה ולשתף אף מעבר לכך.
"אני אגור באמריקה,” הודעתי לו בהתלהבות ובהחלטיות.
הוא חייך אלי, “למה תגורי באמריקה?“
"אני רוצה לגור בבית עם מדרגות, והכי חשוב לי להתנשק באנגלית.״
הוא חייך בעליצות: ״למה דווקא את רוצה להתנשק באנגלית?״
לא ברור לי למה החלטתי שזה מה שרציתי כילדה בת 13. אולי כי בסרטים האמריקאיים, בהם צפיתי באותה תקופה, הנשיקות נראו הרבה יותר רגישות ורכות מאשר בסרטים הישראליים.
פנחס שדה היה חוזר כל יום שישי, ומניח את בחירותיו שאשקול ואחייב אותו. הייתי צוהלת לקראתו, דבר שגרם לו לחייך חיוך קטן בקצה הפה עם המקטרת ולשאול שאלות על השבוע שחלף. נהגתי לפטפט איתו בלי סוף. נתתי לו הנחות מיוחדת, בכוונה. כשחיבבתי מישהו נתתי לו הנחה. מובן שלא דיווחתי להוריי על ההנחות. פשוט הייתי מביאה להם את ״הקוּפה״ והם היו מרוצים בדרך כלל, ולא שאלו למחירים שאותם חייבתי את הלקוחות.
כשהגיע באחת הפעמים, הוציא מסל הקניות המרופט ספר. שם הספר היה ״החיים כמשל״ וכשהגיש לי אותו ראיתי את שמו מודפס על הכריכה. התרגשתי כאילו הגיע כוכב הוליוודי לחנות. על הספר כתב לי: ״לנאוה הילדה הסקרנית, תשמרי על הסקרנות ואל תוותרי על החלום 'להתנשק באנגלית' באמריקה״. פנחס שדה.
עד לאותו רגע כלל לא ידעתי מי היה. הגעתי הביתה בשמחה כשאני משוויצה לאחי הגדול בן השש-עשרה, בעיניי אז ״איש הספר״ בבית. כשראה אחי את הספר חטף אותו מידיי.
״מה את מבינה בספר הזה? הוא בכלל לא בשבילך!״ אמר בבוז מלגלג.
נאלצתי לחכות עד שיסיים על מנת שאוכל לקרוא בעצמי, ולשמור את הספר בגאווה הגדולה שחשתי.
נפלא- הסיפור חייב להתייחס לנבואה להתנשק בשפה כל שהיא. אולי בכל זאת בעברית, אולי בסינית.