פנחס שדה ידוע כמחבר הרומן היומני הגדול "החיים כמשל" וחיבורם של רומנים היסטוריים ורומנים נוספים, אולי אף יותר מהיותו משורר. אולם אין גם ספק כי פנחס שדה הוא משורר חשוב, בעל ייחוד גדול בתחום שירה קיומית ודתית, אשר ניצב בפני עצמו בתווך בין שירת דורו, בני דור הפלמ"ח ומלחמת העצמאות לבין השירה האקזיסטנציאלית של דור המדינה.

כבר ספר שירתו הראשון, "משא דומה", שפרסם בהיותו מאד צעיר (כבר במחצית השנייה של שנות הארבעים) כולל יסודות חשובים, רומנטיים, דתיים וקיומיים של שירתו בכללה. כבר שם מתגלה שדה כמגלה רצון לביטחון קיומי ודתי, רצון לזכות באלמוות ובקיום הנפש שמעבר לכל התניה חברתית ופוליטית, וכן מגלה זיקה לאהבה רומנטית וארוטית, המועלית לממד מיסטי. המיזוג בין רומנטיקה שירית וארוטית מובהקת לסוג של מיסטיקה אישית, המושפע בתחילה דווקא מתחום הנצרות מייתר לחלוטין את שירת פנחס שדה לעומת השירה הארצישראלית האחרת. עם זאת, ברורה (כבר על שדה הצעיר) השפעת אדגר אלן פו, ובמידת מה של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש.

בהקשר הזה נביא כאן שיר שמבטא מאד את כל היסודות הרוחניים המנויים לעיל, ובוודאי אלה של פנחס שדה הצעיר כרומנטיקן קיצוני בודד בשירה העברית של שנות ארבעים וחמישים (וזו גם התקופה של "החיים כמשל" שלו):

וּבְכֵן נַעֲלֶה אֶת הַשִּׁיר הַנִּכְסָף מֵחֶשְׁכַת צַעֲרֵנוּ | וַיְהִי לָנוּ שִׁיר דֶּגֶל וְדָת – וְיָצָאנוּ עִמּוֹ מֵעָרֵינוּ.||

מֵעָרֵי הַשְּׁוָקִים וְהַמַּעַשׂ, מִבָּתֵּי אֻלְפָּנָא וְזִמָּה. | יְהֵא שְׁבִיל הֶחָלָב לִשְׁבִילֵנוּ, וּמַצְפֵּן יְהֵא נֹגַהּ וְכִימָה.

כִּי גַּדְלוּת הִיא הָעִיר הָאַרְצִית – וְנַפְשֵׁנוּ אֲשֶׁר מְנֻדָּה | שׁוֹאֶפֶת לָשׁוּב אֶל עִירָהּ, אֶל הָעִיר אֲשֶׁר לָהּ יְעוּדָה.|| זוֹ הָעִיר שֶׁבָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, אוֹר הַזְּרִיחָה וְהָאֵשׁ, | אֵלֶיהָ נַפְשֵׁנוּ תָּבוֹא וְלוּ גַּם תִּוָּאֵשׁ.|

לעמדה רוחנית ורומנטית זו של פנחס שדה מתחברים גם נימות רומנטיות אישיות מובהקות יותר בכיוון האינדיבידואלי הצרוף, כגון בבתי השיר הבאים:

"סָנְטוּ בִּי נְעָרוֹת עַל כִּי דַּלּוּתִי רַבָּה | אָמֵן, אֲנִי אוֹמֵר, כִּי דַּל אֲנִי."

ובשורות הנפלאות:

"לֹא אֵדַע חֲלוֹמֵךְ מָה יָבִיא | אַךְ מִלַּיִךְ שׁוֹבוֹת אֶת לִבִּי | תְּנִי אָחוֹת וְאַמּוּתַה עִמָּךְ | בַּחֲצוֹת בְּלַיְלָה סְתָוִי."

אולם אחרי "משא דומה", ובצד "החיים כמשל" פרסם שדה את היצירה שהיא אולי יצירתו השירית החשובה ביותר: "שירת ירושלים החדשה". זוהי פואמה נרחבת מאד הפורשת את תולדות מסעו של המשורר על פני ארצות אירופה ותרבויותיהן, כאשר במרכז הפואמה מצוי סוג של דיאלוג בין המשורר (לנוכחות) הרב-מג והאלכימאי של תקופת הרנסאנס, פאראצלסוס. המושרר תופש עצמו מצד אחד כדמות מודרנית בלב קיום חשוף, אך גם בלב אוצרות רוב ותרבות לרוב, וגם כמין התגלמות עכשווית, דמות מקבילה של פאראצלסוס עצמו בתקופה מודרנית. אכן ב"שירת ירושלים החדשה" מתפרש מסע קיומי בעל סממנים רומנטיים, אך גם קיומיים חשובים, על פני מורשת התרבות האירופית שאיתה מקיים המשורר, איש יהודה הצעיר, דיאלוג רבגוני. וכך, למשל, כותב המשורר כמין פתיחה לפואמה זו: "אתה חלמת חלום אחר".

לא על השתקעות באידיליה בלתי-אפשרית, אלא במסע הגדול: "הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עָלֵי אֶרֶץ | סֹב כַּדּוּר הָאֲדָמָה בְּרַכָּבוֹת, בִּסְּפִינוֹת, בָּרֶגֶל".

"יַשּׁוֹן בַּיָמִים, שׁוּט בַּלֵּילוֹת, הָגוֹה וְעַצֵּב מִשְׁפָּטִי שִׁיר | יָשׁוּב בַּפֻּנְדָּקִים עָלֵי כּוֹס שֵׁכָר, זַמֵּר בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים זָרִים". לאחר מכן פונה המשורר לדמות הימי-ביניימית הגדולה, שהיא מעין מנחה שלו, במסעו הגדול באירופה: "פַּארַאצֶלְסוּס אִישׁ הוֹהֶנְהַיִים, בַּמֵאָה הַ-16, נָטַשׁ מוֹלַדְתּוֹ | וַיַעֲבֹר בְּרַגְלָיו אַדְמַת יָהּ | נִחְפֵּית יַעֲרוֹת הַקֹּדֶשׁ. | עָלָיו יְסֻפַּר כִּי כַּאֲשֶׁר בָּא | חָקַר טֶבַע חַיָּתוֹ, צְמָחָיו וַאֲבָנָיו, וְעֵת | הַמֶּזֶג הַמְּיֻחָד לַהֲוָיָתוֹ הַגּוּפָנִית". אכן, בפואמה גדולה זו, בניגוד לשירים רבים בספרו הראשון "משא דומה" מוותר שדה לחלוטין על חריזה ומשקל, ומסתמך בעיקר על המקצב וההגות עצמה. עכשיו, אחרי אזכור של פאראצלסוס, פונה שדה לאיפיון עצמו בתור נוסע קיומי ואומר: "אַתָּה בַּאֲשֶׁר תָּבוֹא מְבַקֵּשׁ הִנְּךָ לַחְקֹר | אֶת נִשְׁמַת הַמָּקוֹם וְאֶת | הִתְגַּלּוּתָהּ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל נִשְׁמַת הָעוֹלָם בּוֹ… | וְהַכֹּל כַּחֲלוֹם… הַכֹּל חוֹלֵף, הַכֹּל אוֹבֵד. | אַתָּה סַח לְנַפְשְׁךָ: הִנְנִי בְּלוֹנְדוֹן, הִנְנִי בְּלוֹנְדוֹן | אֲבָל הִנְּךָ יוֹדֵעַ כִּי לְאַחַר עוֹזֶבְךָ עִיר זוֹ | לֹא יְהִי הַכֹּל בִּלְתִּי אִם חֲלוֹם… | אֲבָל עַכְשָׁו הִנְּךָ עַל הַתֶּמְזָה. וְהַשָּׁעָה לִפְנוֹת עֶרֶב. | הִנְּךָ עוֹבֵר אֶת גֶּשֶׁר צ'ֶלְסִי. הָעֲרָפֶל | נָח עַל הַמַּיִם וְהָעֵצִים".

בפואמה גדולה זו מיצה שדה חלק מרכזי מיצירתו המוקדמת. אך דווקא לאחריה, כתב את מרבית שיריו החווייתיים החשובים הבודדים, שאינם נתונים רק במסגרת רומנטית של "משא דומה" וגם לא במסגרת הפואמה הגדולה. בין החשובים בשירים אלה מונים בד"כ שירי אהבה ובדידות שלו, שכתב כבר בהיותו מבוגר יותר. ביניהם ידועים במיוחד שירים כגון "אשכבה" שנצטט ממנו את תחילתו החזקה כל כך: "אִישׁ שׁוֹכֵב בַּחֹשֶׁךְ עַל מִטָּתוֹ | עֵינָיו רוֹאוֹת אֶת הַנַּעֲרָה, בִּרְכָּיו נוֹגְעוֹת בְּבִרְכֶּיהָ | הוּא שׁוֹלֵחַ יָד לְחַבְּקָהּ… | הוּא נוֹגֵעַ בָּהּ… | הִיא יָפָה עֲדֵי כְּאֵב אֲבָל הִיא אֵינֶנָּה | מִי יְשַׁלֵּם בְּעַד מְצוּקָתוֹ | הוּא שׁוֹכֵב בַּחֹשֶׁךְ כְּמוֹ בַּקֶּבֶר עַל מִטָּתוֹ".

מכאן, משירים כגון זה, נפתח פתח להמשך שירתו הלירית המפעימה של שדה, אשר ההתייחסויות אליה הן עניין לפרק ארוך בפני עצמו. כאן נסתפק רק באמירה כי שירה לירית זו של המשורר המבוגר יותר, כוללת שלל התייחסויות לחיי רוח, תרבות והיסטוריה, במסגרת כוללת שאפשר לאפיינה כמערך של אקזיסטנציאליזם דתי, המושפע מהנצרות בכלל ומסירן קורקגור בפרט, אך גם מניטשה, ובשלהי חייו של המשורר גם מתוך חסידות יהודית. המגוון הגדול הזה של שירתו המאוחרת יותר טעון פירוט בפני עצמו, אך מן הראוי לציין כי גם בשלב זה של יצירתו לא ויתר פנחס שדה על חזיונות מיסטיים, ציוריים וצבעוניים מאד כגון: על "מוות הרוכב כפרש בשמיים" ועל "האלילות הגדולות, הלבנה והשחורה", ושירים דומים. המיתולוגיה האישית והעמקה חווייתית רבה, האחוזות יחדיו במסגרת רומנטית הדוקה אפיינו תמיד את שירתו, בצד שיריו המושפעים ממוטיבים תנ"כיים ומשפת התנ"ך, ומקישוטיות של אַר נוּבוֹ המתאפיינת בנוסח עז על רקע דרמטיות הכרזתית של הברית החדשה.

פנחס שדה, עיצוב: תפארת חקק