close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התפרסם ב - 05.03.18

    הפסיקה לחלום. קודם הפסיקה לישון כדי שלא יתנפלו עליה החלומות. פעם, מזמן, אולי מזה כמה שבועות, או כמה ימים, עוד הייתה מתעוררת לקול יילול תינוק, או לריח חמוץ שעלה מהכרוב שסבתא שלה הייתה רוקחת. בשלווה יתרה היא מקבלת את דומיית התינוק. אבל הכרוב? הזיכרון שלו ממתיק לה כאב חמצמץ על הלשון. משאין תינוק ואין כרוב, והחלומות שלה לובשים ריח וצבע של אוכל, זה מעיר אותה רעבה. שבעתיים רעבה. אז היא ערה. הרעב דוקר לה במרפקים ובאגודלים, בשכמות ובברכיים. הרעב הוא תולעת חומה ורירית, תולעת המתנפחת מרגע לרגע, תולעת המגדלת ציפורניים ארוכות וחדות והן שלופות, הן שורטות לה את העור החשוף של הפנים, פני הסיכה, חלקי פרצוף עירומים. יותר חשוב לחמם את הצוואר ואת שמתחת לצוואר, פן תחטוף דלקת ריאות. כי הרי אז לבטח תמות. ולא שהיא מפחדת מדלקת ריאות כי היא יודעת שגם זו לא תנצח את הרעב, אך למען הסדר הרע היא מהדקת את הצעיף אל מתחת לצווארון המעיל. רק סיבוב אחד סביב החוט המחבר ראש לגוף, יכול לו לצעיף שכבר נתיישבו בו שני חורים מבְּלות ומרעב. אז בלילה היא שוכבת ערה על צדה. רגליה מקופלות לבטנה, ידיה מכונסות בין רגליה, מפנה גבה לקיר המפויח. גם הוא נושף עליה רעב. היא שומעת את סבתא גונחת, הסבתא שבפירור רגעי אחד נהייתה לה למשפחה, פוף – קסם, פוף – משפחה. כי למעשה זה מה שנשאר, פירורי ילדים וזקנים. היא לא יכולה לעטוף את סבתא בצעיף שלה כי קר לה, כי הזקנה כבר בטח חטפה דלקת ריאות או דלקת רעב, אז מה תועיל לה חתיכת הבד עטוית החורים. ומשבאה מחשבה על חורים, שלובת זרוע היא מרקדת אצלה עם מחשבות על אוכל, והן מתגברות ככל שרשרושי העכברוש מתפוררים עליה. אותו עכברוש שמטייל אצלם על התקרה ובינות הקירות. בכל לילה חיטוטו מרעיש לה אצבעות זריזות העוסקות במיון מהיר של פירורים, קליפות, שאריות אוכל, ולא יכולה עליה המחשבה שאולי אלה הן בכלל טלפיו הדקות והמחודדות, המחטטות בכפיסים עבשים. היא חושבת שאם תשיגו אולי תצליח להפשיטו ולנגוס בו בבשרו, ואם זה לא יהרוג אותה אז לפחות ישביע מעט, הרי מי כמוהו יודע מחבואם של פירורי השארית, אלה שאולי שרדו את החיים שלפני המוות, כשפירורים היו רק פירורים. לפנות בוקר מתחיל טפטוף והיא יודעת שעוד זמן מה גם יתחיל שלג ואז יתאפשר לה המוות הלבן. בשלג הכול ייגמר. כולם ימותו. מקור או מרעב או משניהם. הטפטוף מתגבר עד שהיא מצליחה לארוז כל טיפה, אחת – שתיים – שלוש – ארבע, הן מקישות על גגון הפח ועל הלשון היבשה. היא קמה ויורדת ארבע עשרה מדרגות, כל מדרגה היא כיכר לחם שאי אפשר לאכלה אחרי שדורכים עליה. תיכף טיפות! באה-תיכף! ליד המרזב מצטופפים כבר כמה ילדים, חלקם עבים ממנה, שכבות מלבושים רבות משלה היא מסיקה, הרי אין פה ילדים שמנים. הם עומדים הכי קרוב למרזב ומושיטים לאלוהיי הגשם את לשונותיהם, אלה דוחפות במיומנות את הלחלוחית המקיצה טיפות חיים בפניהם המכווצים. אסורה עליהם השהייה בחוץ בשעה החשוכה הזו, אבל מה כבר יכול להרע עליהם? שיהיה רעב יותר ממה שכעת? הפחד מזמן הפסיד לרעב. ושוב היא עולה, ארבע עשרה מדרגות, עכשיו הן מלבני גבינה, היא מועכת אותן תחת נעליה הלחוצות עליה. אי אפשר לאכול גבינה רמוסה. רק פירורים, הרי הם גם ככה שארית יבשה של כלום, של לא כלום. העיניים שלה, תרות בעלטת היום המזנב בחושך, את הרצפה, את הזוית של המדרגה בחיבורה לקיר, את החריץ בין מדרגה למדרגה, רק פירור אחד, או שניים, או חצי. הטיפוס מעייף, המעקה מזמן עוכל לחימום, להרתחת מים, לקב. באין במה להיתמך היא מתרכזת כל כולה בלספור. מדרגה אחר מדרגה, קוביית שוקולד אחר קוביית שוקולד.

    כשעוד היה לה כוח הייתה סובבת את עזובת הבניין, בימים שלפני הבוץ של הגשם. הייתה פוסעת לאט, ראש מורכן, עיניים מטה, שמא תפספס ולו שביב של נצנוץ פירורי אחד. אם לרגע רעם בה זמזום, שהגיע מאחת פינות החצר הזנוחה, שהזכיר קולות של ילדים, הייתה ממהרת לאזור ההומה, ילדים משמיעים פה קול רק אם קדמה לו לעיסה. אז הייתה הפעם ההיא, פעם, מזמן, אולי מזה כמה שבועות או כמה ימים, שנתגלגלו לה ארבע קליפות שלמות של תפוח אדמה, ארבע!! לא אחת, לא שתיים, לא שלוש – ארבע!! נמלטה עם אוצרותיה למקום מחבוא, מצצה בהן בכל פירורי כוחה עד לשד עצמות העור הדק, ורק משייבשו נגסה בהן. אט אט, נגיסה נגיסה, שיניה ננעצו בכל פעם בפירור חלקת האלוהים ההולכת ומצטמקת. בכל לעיסה, בכל תנודת לסת, הידקה את שפתותיה בל תישור ולו פיסת אויר מהול בטעם השמימי, נצרה את אגרופה בו נחו השאריות שעוד נותרו לה. ובתוך דלילות בשר כף ידה הקפוצה, כתשו פירורי היהלומים, המיובשים ממיץ ומסידן, את עורה הרך והמחוספס בימים, והיו נעימים לה לאין ערוך. את הנעימות עקדה גם לשפתות סבתה, פיסה אחת מהארבע קידשה לחיי הזקנה ולו בשל ההגינות הילדותית, לא בשל החיים.

    מסתיים הטיפוס בלא כלום, פירורי המים ששאבה זה אך לתוכה נטמעו ועזבו זה מכבר דרך סוליות נעליה הדקות. היא הודפת קלות את דלת החדר המייבבת וכל קול לא נשמע. גם לא גניחותיה של סבתא, המשפחה שלה שותקת. פירורי כוחה גוררים אותה למיטת הזקנה הדוממת. מחשבות על הסוודר, הרדיד, והגרביים מתגנבות ועולות משאריות החיים המרופטות שעל הצימוק המת. רק התנוכים נשארו עבי בשר. היא מביטה בהם, ואל לועה נשלחת בליעה נטולה. היא בורחת מהם אל הגרביים. קשה על אישוניה המסע לאורך קטנות השקט השוכב. הגרביים – מטופפות עליה מחשבות של כביסה, שאולי תיתן בבלואים השלווים, אך גם אלה מתעייפות בה עד שדוחה את מעשה תלישת הבגדים, התנוכים, לאחר כך. לזמן שיהיה קר יותר, רעב יותר. למרות שעכשיו יותר.

    פעם, מזמן, אולי מזה כמה שבועות או כמה ימים הייתה הסבתא שלה עוד מכבסת. מרתיחה מי ביוב שנאספו בתעלות הרחוב על אש שהבעירה מכמה כלונסאות ומכבסת. ולא הייתה זו כביסה של ריח טוב, או של לובן, או של ניקיון, כי הרי לא היה מה מאלה לצורך. אבל הסבתא הזאת שלה התעקשה. והיא? היא אהבה את מראה הכבסים התלויים על החבל המתוח, מקצה חדר אחד, לקצה שמנגד. הייתה זו אוושת רגע מן העולם הישן, טלאי על טלאי של פירורי חיוניות אשר ריצדו בהבהובים חלושים מרחוק רחוק. מהר מאוד הם כבו. ובאין מגדלור ובאין פירורים אין שביל, אין סימנים לדרך חזור, אף לא בהבלח של הרהור.

    בחתיכה מהחבל ששימש פעם, מזמן, לתליית הכביסה, היא מהדקת את המכנסיים שגְדֶלות עליה, למותניים שמתפוררות לתוכה. הלאות המורעבת פושטת בה, גם ציפורניים שורטות את עורה, גם פטיש מועך אותה מטה, וגם פירור של צער מזדחל. על השתיקות שנגזרו עליה עכשיו, על הגניחות שנעקרו ממנה עכשיו, צער שמוסיף משקל לחוסר. הגשם פוסק. אפילו ליקום אזלו הדמעות שאולי היו מסמלות לרגע זערורית של אבל.

    היא שרועה על הרצפה למרגלות המשפחה שאיננה ועיניה מתמידות להתעקש על שביב של פירור. רק אחד, רק חצי. רצפת העץ קרה ונקייה, מידי נקייה. אפילו האבק התנדף מכאן. אין לו מה לחפש פה בריק שכזה מרהיטים, מחיים. ובאין פירור אחד או חצי פירור, המחשבות מתנפלות עליה. העפעפיים שלה משקולות ברזל, השפתיים שלה רחוקות עליונה מתחתונה וביניהן לבנת בטון. פירור הכוח שדרוש לה להניד עפעף או שפה התנדף אף הוא. איננו. ובאין מי שיניס אותן הן מגיחות. יחפות. על קצות האצבעות. מסתננות חרישית בין אלפי שברי זכוכיות חייה ובלבד שלא ייפָּצְעו, ובלבד שיגיעו אליה. והן מגיעות ומתפוררות עליה בהתרסקות, מפשפשות בה כשהן מחופשות לפלח מתפוח אדום, למטבע של גזר כתמתם, לכף מרק נוטפת גריסים שמנמנים, לשכבת שומן שצפה אפרקדן במעלה כוס חלב שמנוני. מחשבות מנוולות היא חושבת ומצליחה בשארית כוחה להרים עפעף ולהעביר לשון לבנה על שפתיים סדוקות. אור יום עולה, היא מתיישבת בגבה למסגרת המיטה עליה מתפוררת המשפחה שלה.

    אז בעודה יושבת היא תחשוב על סבתא, תחשוב מחשבות של דיבורים שיניסו את מפלצות הפירורים הנעלמים. פעם, מזמן, מזה כמה שבועות או כמה ימים, עמדה הסבתא שלה עם פירורי הזיקנה הנותרים בחדרים הסמוכים וגעו בדברים שבחיים המתים האלה, אל להם לילדים מלדעת. אבל פה הזמן נמדד במניין שנות המוות, והרי ילדים וזקנים בני אותו גיל המה, ומה להן לאוזניים או לעיניים וללקח לבאות? כי מה כבר יותר נורא מנורא? אז הם דיברו על מתכונים, ועל מזג האוויר, ועל הדירות שהתפנו בצד השני שהתרוקן, ועל מתי הרע יהיה עוד יותר רע, ועל זושה. היא שמעה בעיקר מלמולים, כי הרעב מרעיב גם באוזניים. אבל בזושה היא התאמצה לחדד האזנתה, כי זושה היתה חברה שלה. הם אמרו "הורים קומוניסטים", ו"הילדה נאנסה מול העיניים של ההורים", ו"ילדה פולנייה טובה זושה". ויותר היא לא זוכרת.

    עכשיו באה לה מחשבה על זושה והיא כמו חברותיה, בעורמה ובזדון, מגיחה יד ביד עם המחשבה על הצמא, כי הרבה דם זרם ממנה. מזושה. הייתה שותה עכשיו את כל הדם ההוא שנזל לזושה מבין הרגליים. היא היתה שם, זה היה לפני שלקחו אותה לפה. הילדים הגדולים שעמדו שם איתה, ראו את זושה גוועת ליד גדר הבית שלה, אמרו שקרעו אותה, שחיברו לה את החור של הפיפי לחור של התחת, ובגלל זה נזל כל הדם. והיא עכשיו חושבת שבעצם רק פעם, מזמן, מזה כמה שבועות או כמה ימים ממקרה הדם ההוא, חגגה זושה יומולדת, והיה לה זר על הראש ועשרה נרות בעוגה אבל רק מהגוף של זושה ראתה נחילים כאלה של דם, היא מסלקת במהירות את מחשבת יום ההולדת. כשפה יורים במישהו ברחוב אין הרבה דם, יש רק המבט הזה של הלם שנעצר בפרצוף שהפסיק, וזה כמובן בתנאי שלא עשו את החור בתוך הפנים, כי אז אין הלם ואין מבט. אבל הרוב בכלל שוכבים סתם נטולים בצד הדרך, חסרי חיים וחסרי נוזל שלא נוזל להם משום מקום בגוף. רק את הפולניות אונסים, היא מסיקה או ששמעה משהו כזה פעם, מזמן. איזה מזל שהיא יהודייה, היא חושבת ולא על אוכל. אותה לא יאנסו ולא יחברו לה את החורים של הפיפי ושל התחת, ועם קצת מזל גם לא יירו בה. מזל.

    בכל מקרה גם מקור היא כבר כנראה לא תמות, כי עכשיו יש לה, למזלה, את הסוודר והרדיד וזוג הגרביים מסבתא. והתנוך – חזק ועיקש על אפסותה המתפוררת. אז בעצם נותר לה רק למות מרעב. כי הוא הוא הגיבור המנצח את כולם.

     

    עירית אבני כהן

    ילידת 1967, כותבת שירה, סיפורים קצרים ופרוזה. ספרה "לצידו" יצא בהוצאת גוונים-פרוזה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 11
    • 5

    תגובות


    7 תגובות על “פירורים”

    1. סיגל הגיב:

      כתיבה מעוררת מחשבה, מצמררת, בין אם התחברת לסגנון הכתיבה או לא אין ספק שהיא מעניינת מאד ושונה מדברים שקראתי עד כה, בהחלט יש למה לצפות, מחכה לחומרים הבאים

    2. שירי הגיב:

      וואו!! איזה כתיבה. הכאב, הרגש! נשארתי כולי צמרמורת!!!

    3. אורלי הגיב:

      כמה כישרון ונפלאה את כמו תמיד מצליחה לרגש ולכבוש כל מי שקורא את כתיבתך מעוררת הערצה ענקית , מחכה לסיפור הבא שלך ❤️

    4. אדם הגיב:

      מדהים מדהים מדהים
      מרגש וסוחף!

    5. Karnit Ezra הגיב:

      וואווו!! אין לי מילים !! יכולתי לדמיין את הדמויות והפרטים. לא רציתי שיסתיים, המשכתי לגלול מטה…עירית יקרה, את כותבת נפלא ! אהבתי ❤️

    6. דינה שיקר הגיב:

      סופרת מרגשת ונוגעת כל פעם מחדש, בכתיבתה הסוחפת ומעוררת מחשבה.

    7. עזר מירה הגיב:

      עירית כהן אבני כותבת בחסד כישרונית צמאה לקרוא את הסיפורים והשירים שלה, מקוה לעוד בהמשך.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    רסיסים של אושר

    משה גרנות
    בחוץ התחוללה סופה, והתריסים חישבו להתנתק מן הצירים. סוזי התכרבלה בתוך...

    אבא קובנר –  אירוע גואל ופודה בשירה

    פרופ' גבריאל מוקד
    אישיותו ויצירתו של אבא קובנר מהוות התרחשות מיוחדת – ואפשר גם...

    מחנה ללא שם

    בלפור חקק
    כְּשָׁהָלַכְנוּ בֵּין הַצְּרִיפִים שֶׁל אַוּשְׁוִיץ עָבַר מֵעָלֵינוּ עוֹף שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית