close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עקרון השוויון

    אלי תומר | סיפורים | התפרסם ב - 14.12.21

    הקורא היקר ודאי מכיר סיטואציה זו על בשרו. אנו נוהגים ברכבנו בנתיב השמאלי, כרגיל, ורואים שאי שם במרחק, הרמזור ירוק. מייד אנו מאיצים כדי לתפוס את הרמזור לפני שיתחלף לאדום, ואז שמים לב שהנתיב הימני קצר יותר. כלומר, יש בו פחות רכבים. באופן אינסטינקטיבי אנו מפנים את רכבנו לנתיב זה. אם אנו ערניים, אז קודם נעיף מבט במראה. אם אנו גם מרוכזים, אז גם נפעיל מחשב־על השוכן עמוק במוחנו, ונבצע חישובים מורכבים, כגון האם בנתיב השני יש משאית? וכמה היא קרובה לקו העצירה? האם בקדמת נתיבנו הסתנן לו איזה אופנוע להכעיס? או, גרוע יותר – אופניים חשמליים? בשעה לחוצה זו שיקולי ניווט מרחיקי לכת נדחקים הצידה. כלומר, אין אנו פנויים להרהר שאחרי צומת זה בכוונתנו לפנות שמאלה, ולכן כדאי יותר להישאר בנתיב השמאלי. זאת כיוון שמחשב־העל מעדיף רווח קל ומהיר, כגון לעבור את הרמזור כאן ועכשיו. ואחר כך – יהיה בסדר.

    לזאת, קורא יקר, אנו קוראים "עקרון השוויון". כלומר, לעולם לא נגרום להארכת נתיב אחד על פני רעהו. אלא תמיד נשווה בין השניים. כולנו נוהגים כך. ולכן, אם יציץ מלמעלה איזה חייזר מרחף, הוא ודאי יתפלא איך אנו מצליחים לגרום להשוואה זו ללא יד מכוונת, כמו היד שלו, למשל. לחייזר זה גם אין מושג על החוק הרביעי של התרמודינמיקה, שאנו המצאנו. חוק זה קובע בפירוש כי "בכל מצב שבו יש יותר מאפשרות אחת של המתנה, אורך המסלול לעולם ישתווה בין האפשרויות השונות".

    הנה דוגמה נוספת להתגלמות העיקרון בכבישים. אנו נוסעים להנאתנו בג'יפנו ה־4X4 במהירות שיוט עליזה קצת מעל המותר, והנה לפנינו, במסלולנו ממש, זוחל לו איזה רכב פצפון במהירות של חילזון בינוני. ידנו נשלחת מאליה לצופר או לאורות או לשניהם, אבל מסתבר שהנהג חירש ועיוור. לכן מחשב־העל שלנו מבצע שקלול מהיר של הסיכונים ומנחה אותנו לעקוף מימין. וראה זה פלא, ככל שאנו מאיצים, כך מאיץ לו הפצפון. אנו מביטים הצידה מהחלון, והנה רואים את הנהג החירש־עיוור מחייך לנו בפָּנים כאומר – לא הגודל קובע! הוא כמובן מפעיל את העיקרון הקדוש, והמהירות של שני הרכבים משתווה ללא כל אלטרנטיבה ישירה או עקיפה.

    אולם לא די בזה. אנו הרי מפעילים כלל זה לא רק בכביש, אלא בכל מקום ובכל זמן, ללא משוא פנים.

    אנו עומדים וממתינים למעלית. לאחר שעצבינו נמרטו, ואחת המעליות הואילה לעצור בקומתנו, אנו מנסים לפלוש פנימה מייד, ואין זה משנה אם באותה מעלית עצמה יש נוסעים המבקשים לצאת. אנו מפעילים את עקרון השוויון, ומגיעים למסקנה מהירה שאין ליוצאים שום זכות יתרה, ושיתכבדו ויצאו אחר כך. מובן שמצב זה מעורר תסבוכת מסוימת בפתח המעלית ולהשהיה בתנועתה השוטפת, אולם אין אנו עוצרים להרהר בזוטות כאלה.

    אם הקורא היקר חושב לעצמו שזוהי תכונה רק שלנו ושלו, כלומר של האזרח הקטן, הריהו טועה. גם ארגונים האחראים על הסדר נוקטים גישה זו. הווה אומר – זהו עקרון כללי, דמוקרטי, גלוי ושווה לכולם.

    למשל, הזדמן לנו היום לסור לסופרמרקט כדי למלא את מצבורינו בביצים ובחלב (וגם בכמה הפתעות, כיד המבצעים הטובה). אולם מחשב־העל שבתוכנו יודע היטב שאין הקומץ משביע את האֲרי, ועם כל הכבוד לביצים וחלב, אין הנאה אלא בבשר ויין. אנו כרגיל מסכימים עם מחשבנו ללא עוררין, ומעמיסים מכל טוב הארץ ותנובתה, ושאר היצרנים. והנה, לאחר שהשבענו תאוותינו ומלאנו את עגלת הקניות עד שנדמתה להר, אנו משתרכים בכבדות אל התורים המשתרעים בעמק הקופות, הוא עמק הבכא. אנו מקללים את עצמנו בשקט על שהתפתינו להיכנס למלכודת זו במקום להסתפק בביצים וחלב מהמינימרקט הקרוב. אך המחשב, בשלווה האופיינית לו, מכוון אותנו ללא דיחוי אל התור הקרוב. בלית ברירה אנו מצטרפים אל קהל הממתינים, ונוברים בהודעות המפזזות בטלפוננו הסלולרי. כך נהרוג את הזמן בלי שהוא ירגיש, אנו מנחמים את נפשנו הדוויה. הזמן הפצוע זוחל לאיטו, ואנו מתקרבים לאט לאט לקופה הנכספת. אולם מה קורה בדרך? לפתע מגיעה קופאית, פותחת את הקופה הסגורה שלידינו, ומכריזה בקולי קולות על פתיחת המסלול המקביל, כדי שישמע כל הקהל הקדוש, כולל המנהל הצופה על הכול מלמעלה. אנו מנסים לצאת מהתור ולבצע פניית פרסה כדי ליהנות מהפתיחוּת הלא צפויה, אולם לא אלמן ישראל. אנו לא לבד. כהרף עין, כל הקונים הנמצאים בסוף התור עוברים במהירות סופר־חייזרית לקופה הפתוחה, ואנו נשארים עם הר הקניות, כצב הגורר את גורלו על גבו. הנה כך, עקרון השוויון מנצח שוב. כל התורים מתיישרים ומשתווים במהירות. החייזר מלמעלה נותר פעור פה. הוא אינו מפסיק להתפעל. הקורא היקר כבר מבין שאין לחייזר בראשו מחשב־על כמו שלנו. כי לוּ היה לוֹ – היה גם הוא מצטרף לחגיגת התורים ותורם לשוויון.                                                                       

    אלי תומר

    אלי תומר, יליד 1953. איש ספרות ומחשבים. בוגר בית הספר ע"ש בויאר בירושלים, ואוניברסיטת תל-אביב בתחום מתמטיקה/מדעי המחשב. עסק שנים רבות בפיתוח מערכות מידע ובניהול. מרצה בקהילות חברתיות בנושא התפתחות הכתב, האלפבית והכתב העברי הקדום, ונושאים נוספים. עד כה פרסם שלושה ספרי שירה: "נוף מילולי" – ספר שירה (גוונים, 2002), "ספר המשולשים" - ספר הגות בפורמט שלישיות (סטימצקי, 2016), "שירה מטה" - פואמה בסגנון פולקלור אינדיאני, (עיתון 77, 2016). תרגומים שלו משירה איטלקית מופיעים באתר Via Del Campo. עובד על קובץ פזמונים, וספר שירי הייקו.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 3
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע / הַלְקָאָה

    מירב מסקין-סמימי
    נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע בִּזְרִיחַת כֹּל בֹּקֶר הִנְחַתִּי לִבִּי שֶׁיִּהְיֶה לַטּוֹטָפוֹת בֵּין עֵינְךָ...

    סְוֶדֶר

    שושנה ויג
    אִמִּי סָרְגָה לְאָחִי סְוֶדֶר מֵחוֹבֶרֶת לִסְרִיגָה בְּדֻגְמָאוֹת שֶׁל חוּטֵי צֶמֶר חוּמִים...

    שירת האור והשעון

    הרצל חקק
    אַחֲרֵי כִּכְלוֹת, אַחֲרֵי הַכֹּל. מָה. מַה יַעֲשֶׂה מִי בְּרוּחוֹ חוֹלֵם מִשְׁכָּן,...