close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עקדת שרה

    ניצן בן זאב | סיפורים | התפרסם ב - 10.05.24

    ספא, יישוב דרוזי בצפון, אפריל 2023
    כל דבר שאני עושה בחיים, אני קוראת ולומדת. זה הדבר היחיד שאני לא לומדת, לא קוראת, לא רוצה לדעת.
    שאדי, יש לנו קשר מיוחד. כל הכפר מכיר את הקשר שלנו.
    ילד מחונן, מוכשר, מצטיין, 12 שנים לא קיבלתי טלפון אחד מבית הספר שיש בעיות.
    ילד שאומר, "אמא היא כל החיים שלי."
    הוא בן יחיד, עם שתי אחיות קטנות. אצלנו כשיש בן יחיד, גם אם יש אחיות בנות, לא חייבים להתגייס, ההורים צריכים לחתום שמסכימים. לא רצינו שיתגייס. הוא ילד חכם. רצינו שילך לכיוון של אבא שלו כמהנדס ואדריכל. בעלי היה בצבא, אבל לא שירת כלוחם. אמר לו, אם אתה רוצה להתגייס תעשה שירות כג'ובניק. אנחנו כדרוזים וכערבים במדינה יהודית צריכים את התעודה של הצבא. אבל המצב הכלכלי שלנו טוב. יש לנו חברה, עובדים, בניין של מהנדסים, יש פרנסה, לא חייבים כסף מהמדינה. יש אנשים שמגייסים את הילדים בשביל האדמה. לנו יש מאות דונמים של אדמה, אנחנו לא צריכים. אבל שאדי אמר, אם אני מתגייס אז כמו שצריך. לא אעביר שלוש שנים ללכת ולחזור סתם ולהשתעמם. לא חתמנו לו. אבל הוא חתם בלי הרשות שלנו. אמר, אני כבר בן שמונה-עשרה, לוקח אחריות על עצמי. זה היה באסה. הוא אמר לנו, אתם כל הזמן אומרים לי תעשה את הטוב ביותר בכל מקום. אז אני עושה. אז הסכמנו. זו היתה הבחירה שלו, לא שלנו. אבל למרות זאת, אם החליט, אני אחריו.
    הוא התגייס ב 6.8. זה היה מאוד מהיר, מיד אחרי סיום הבגרויות האחרונות. לא ידענו למה כל כך מהר, אמרו לנו, הוא הולך ליחידה שחסרים בה לוחמים לכן הגיוס מיידי. לא ידעתי מה זה כפיר. לא ידעתי מה זה קרבי.
    הלכנו איתו. הוא עלה לאוטובוס, מסתכל עליי מהאוטובוס במבט שאני לא אשכח בחיים.
    הוא חשב משהו אחד ומצא משהו אחר. מהפעם הראשונה אמר לי, לאיפה אני הולך? הסתכל מסביב ושואל אותנו, "זה ערבי?" "זה דרוזי?" "יש לו עיניים כחולות, אז הוא דרוזי?" מחפש מישהו שיוכל לדבר איתו. לא חשב שהוא יהיה ביחידה עם 190 חיילים והוא הדרוזי היחידי. למד בבית ספר למדעים, היה תלמיד מצוין, אבל לא אהב את השפה העברית. אחרי הרבה זמן התברר לי שבמשך שבועיים לא דיבר עם אף אחד. עד כדי כך שחשבו שהוא לא מדבר. הוא היה בודד מאוד. בלילה הראשון כתבתי לו הודעות, הודעות, הודעות והוא לא עונה, כתבתי לו הרבה מילים, אתה חייל שלנו, אנחנו גאים בך, והוא לא עונה. אחרי הרבה זמן סיפר שלא ידע מה לכתוב. אמר לי, "לא ידעתי אפילו מילה אחת לכתוב לך מה אני מרגיש." אמר, "מה עשיתי לעצמי. אני במקום הלא נכון." הוא חזר אחרי שבוע וחצי, ירד ארבעה קילוגרם. ילד שמתאמן הרבה, אוכל בריא, צמחוני מילדות. שם לא אכל כלום. לא ידענו שיחזור רק אחרי עשרה ימים, אמרו לנו שיצא ליומיים ויחזור, ואז ידע מה הוא צריך, נכין לו. שלחתי אותו בלי כלום, לא גרביים, לא בגדים. לא ידעתי, לא ידענו כלום. יש לי אחים בצבא, אחיות שבעלן בצבא, הוא לא ידע מה לשאול אותם, לא היה לו נעים לשאול. כשחזר הביתה לא שיתף ולא דיבר. הוא ילד שכל הזמן בבית עם חברים, מוקף. פתאום הוא במקום שגוי לגמרי, לא מכיר אף אחד. לא מצליח להגיד משפט אחד שלם מההתחלה עד הסוף. חסום. אומר "כן", "בסדר", וזהו. המ"פ דיבר איתו, שאל מה מפריע לו, למה הוא לא מדבר, אמר לו, אני הדרוזי היחידי. המ"פ אמר לו אתה תתרגל, אנחנו לא נעביר אותך. נביא מישהו שמדבר ערבית. אחרי שבעה חודשים באמת הגיע חייל דרוזי נוסף, אז כבר דברים הסתדרו, אבל בהתחלה זה היה קשה מאוד. הוא מתקשר, ולא מדבר. לא עונה. אני שומעת רק את הנשימות שלו. אני אומרת לו אתה גיבור, אתה תשרוד, כל החיים יש קשיים, יש רגעים קשים גם בלימודים, גם בנישואים, אתה תתרגל, ואני שומעת רק את הנשימות שלו ואז הוא אומר לי, "ביי אמא. קוראים לי." ואף אחד לא קרא לו. כשחזר, כל המשפחה באה לבקר, וכולם שואלים למה רזית. ביום שהיה צריך לחזור אמר לי, אמא, לא ישנתי כל הלילה, אני לא רוצה לחזור. אמרנו לו, זו החלטה שלך, אתה תעמוד בזה, אתה תתרגל.
    היום הוא במקום אחר, היינו עכשיו בחו"ל כמה ימים, כשחזרנו עשה לנו הפתעה עם החברים שלו היהודים. היו אצלנו בבית, הם מאוד אוהבים אותו, מדבר איתם כל שישי שבת, נוסע למרכז והם באים אלינו לבקר. אבל עד שהגענו למצב הזה היה קשה. לא היו לי בכלל שערות לבנות, מאז שהתגייס נהיו לי שערות לבנות, אני לא ישנה. טירונות יחידה היתה בחורף. שלח לי סרטונים איך הוא ישן, איך קר לו. בלילות שירד כאן גשם היה לי קשה, אני חושבת איפה הוא, הוא בשטח, והוא אומר לי, אמא, לא ישנתי כל הלילה מרוב קור. זה כואב מאוד.
    בהתחלה קרו דברים… אני אומרת, לפעמים אלוהים נותן לך מנורה אדומה, תתעורר, אני נותן לך סימנים. חודש אחרי הגיוס, ביום ראשון, הוא חוזר לבסיס. המפקד חיכה להם בירושלים בתחנה והוא עלה לאוטובוס. שאדי עולה, המפקד אחריו, מחבל עלה אחרי המפקד וירה. עד היום המפקד בבית חולים, עברו כבר תשעה חודשים. אחרי כמה חודשים חגגנו לגיסי יומולדת אצלנו בבית, פתחנו את הטלפון בשידור עם שאדי, אמר שהוא לא יכול לדבר, אמר שהם בשטח, שיחזור לבסיס בצהריים ולא יוכל לדבר, אמר שנדבר מחר. נגמרה המסיבה, הלכנו לישון. בשעה 5 בבוקר מצלצל הטלפון. גיסי אומר מה עם שאדי, דיברתם איתו? שאלתי, מה קרה? לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי,ספא, אל תיבהלי. אמר, תקראי את הכתבה. ביחידת כפיר חייל לקח מהשטח רימון וחזר איתו לחדר בבסיס, הניח את התיק והתיק התפוצץ. אומרים כפיר, ואומרים היו בשטח, אומרים חייל שהתגייס לפני חמישה חודשים, אומרים חייל בן שמונה-עשרה נהרג, ושאדי צעיר, כולם עשו שנת שירות, מכינה, שאדי התגייס ישר, רק הוא בן שמונה-עשרה. יש כתבה, אין שמות. הדופק על מיליון, התחלתי לצעוק, בעלי רועד, טלפונים, טלפונים, אף אחד לא עונה. החייל שנהרג ישן במיטת קומותיים מתחת לשאדי. שאדי לא נכנס ישר לחדר כשהם חזרו לבסיס. היתה לו כביסה ששם לייבש בחוץ והוא הלך להביא את הבגדים. הוא רץ פנימה לחדר וראה אותו. בסוף המפקד שלו ענה לטלפון, אמר שאדי בסדר, החבר שלו נהרג, אני שולח את שאדי הביתה היום או מחר כדי שתראו אותו, שישב איתכם בבית לפחות יומיים כי הוא ראה את החבר שלו. כשחזר סיפר לנו. זה היה מאוד קשה. קשה לשמוע דברים שקורים ככה. והיה חבר שלו, הראשון ששאדי התחיל לדבר איתו, הוא היה רוסי, חייל בודד, היתה להם שפה משותפת, שאדי סיפר עליו, אמר שיש חייל שרוצה לחזור הביתה לרוסיה, שקשה לו, שההורים שלו מתגרשים. והוא עשה את זה. נכנס לשירותים וירה בעצמו, הוא לא נהרג. נשאר בבית חולים. שאדי ראה אותו ירוי, כולם שמעו את הירי ורצו לשירותים.
    הוא אמר לי, אמא, הראשון שיכולתי לבטוח בו, המפקד שכל הזמן חייך אליי, המחבל ירה בו. אחר כך החבר היחיד שהיה לי בהתחלה ניסה להתאבד, והחבר שלי שישן מתחתיי, שהמילה האחרונה שאני אומר כל לילה זה איתו, נהרג. כל זה קרה תוך חמישה חודשים. לפעמים אנחנו יושבים אני ובעלי ואומרים, מה עשינו? לאן שלחנו אותו? אנחנו חיים בכפר רגוע, בית של הישגים, לימודים, הכול שקט, אין איומים, אין ריבים, אין בעיות. ילד ממושמע הולך למקום ששם הוא רואה דברים שראה רק בסרטים. היה קשה מאוד לקבל את זה. דבר אחרי דבר.
    כל לילה אני מתעוררת כמה פעמים וחושבת איפה הוא ישן. מה הוא מרגיש.
    היום אני כבר רואה אותו מחייך, שומעת אותו מדבר עם החברים, יש לו יותר ביטחון עצמי. כשהוא חוזר, הוא בא קודם כול לאמא שלי, הוא אוהב אותה מאוד מאוד, אומר שסבתא שואלת אותו על הכול, אנחנו אומרים לו שלא יספר לה שום דבר, שיגיד לה הכול טוב, שיגיד לה, אנחנו סתם משחקים.
    זוכרת יום ששלח לי סרטון, שהיה בשטח, היה יום סוער וגשום, רוחות חזקות, השטח כולו מים וכל הבגדים רטובים, הוא רועד ולא מרגיש טוב וחום גבוה ואין מה לעשות, והוא רעב, ירד 14 ק"ג בחודש וחצי כי לא אוכל את האוכל שלהם. כולם אומרים לי איפה שלחתם אותו, ילד כזה חמוד, אצלנו שולחים לצבא ילדים מופרעים שצריך לחנך אותם ולהעניש אותם בצבא. שאדי ילד טוב. לא מעשן, לא שותה קולה, לא בירה, אפילו לא אקסל. הוא לא דתי אבל שומר על הדברים האלה. לפעמים אומר מה עשיתי לעצמי, שלוש שנים, כבר יכולתי להיות עם תואר. ואנחנו אומרים, הוא בחר, ואנחנו אחריו.
    היה להם מסע כומתה. שמונים קילומטר. כשהגענו לסוף המסע אמרו לנו, שאדי פצוע. רצתי אליו, למרות שעוד לא איפשרו להורים להתקרב, לא יכולתי להתאפק. הוא היה פצוע בפנים, ברגליים. למרות זאת המשיך. פעם אחת אמר לי, אמא, לא ידעתי שיש לי אומץ לב כזה.
    באחד הכפרים, כשהוא שמר, הגיעה אישה פלסטינית עם צלחת, אמרה לו אתה כאן עשר שעות בלי אוכל ובלי מים, תאכל, אמר אמא, זה היה חם אז אכלתי. פחדתי שיאכל משהו שהוא לא יודע מה זה.
    אני לא שומעת חדשות. לא שומעת דברים רעים. לא רוצה לדעת שום דבר. מספיק לי ההודעות ממנו. כשהוא מדבר עם אבא הוא מישהו אחד, כשמדבר עם אמא הוא מישהו אחר. לי הוא אומר, אני לא יכול לסבול, אני עייף, אני רוצה לישון, רצה לאכול. אני מתגעגע לספה. אני מתגעגע לנטפליקס. מתגעגע לחדר שלי. החדר שבו הוא ישן באותו גודל כמו החדר שלו בבית, רק עם עוד 7 חברים. הוא מתחלק שם בהכול. אפילו בפרוסת לחם מתחלק עם כולם. עם אבא הוא מדבר אחרת. גבר אחר. בעלי מתקשר ואומר לי, די, צוחק, אומר שאמא מפחדת. פעם שאדי כעס עליי, כי כשהוא מתקשר אליי אני מדברת עם בעלי אחר כך, צועקת עליו, מה עשית לילד, לאן שלחת אותו, הוא עייף, הוא רעב, אני מתגעגעת, מה עשית?! בעלי ממש כאב לו מהדברים שלי אז הוא דיבר עם שאדי, שלא יספר לי, ואז שאדי כעס עליי, אמא מה עשית, רק איתך אני יכול להגיד מה אני מרגיש, מה עשית? למה אמרת לאבא? אז אמרתי לו תספר לי ולא אספר יותר לאבא. אז אני לא מספרת לאבא. אבל בפנים יש כעס על בעלי. אין בעיה שיתגייס, אבל לא קרבי. אני מקווה שהימים ימהרו ויסיים בשקט ובשלווה.
    יש עוד הרבה נשימות ארוכות לקחת.

    אמא,
    מה ילד,
    את יודעת מה הבנתי בשבוע לחץ?
    תכף תספר לי.
    הבנתי שגם כשאתה חושב שאין לך כלום, תמיד אפשר לקחת ממך עוד משהו.
    אז מה בכל זאת אכלתם?
    נתנו לנו 6 לחמניות קטנות עם שתי פרוסות פסטרמה ליום. אפשר לאכול בערך כל 14 שעות. אבל אז פותחים זמנים, מותר 4 לחמניות, ולא מספיקים לאכול אותן. אחר כך היתה שהייה אז היה מותר עוד לחמנייה.
    אמא: ומה עם עוד 2?
    אסור לאכול אותן. הן בתיק. וממילא הן התקלקלו. אתה גם לא תאכל, זה אמינות.

    עמיתי.
    מה, אמא.
    תגיד, כשישנים, אתה נרדם מיד או שיש מחשבות?
    נופל מת. ואת לא מאמינה על מה חלמתי. חלמתי שפותחים לנו 5 דקות ואני מספיק לאכול את כל ה-4 לחמניות.
    (הוא חולם על אוכל. הבן שלך חולם על אוכל.)


    ניצן בן זאב היא יועצת ארגונית שמלווה מנהלי בתי-ספר ואנשי חינוך כבר הרבה שנים. היא גם אמא לשני לוחמים. כשהיא הרגישה שהיא חייבת אוזן קשבת ואדם לספר לו את כל המחשבות והסערות הפנימיות שלה סביב השירות הצבאי של הילדים, היא חיפשה אמהות כמוה – אמהות לחיילים שחוות את אותם הדברים בדיוק. כשהיא החלה לערוך שיחות אינטימיות עם אמהות כאלה, והופתעה לגלות עד כמה שהן היו נלהבות לדבר עם מישהי כמוהן – ממש כמו שהיא חיפשה בעצמה לעצמה, היא הבינה שזה נכון שכל האימהות לחיילים הן "אותו הדבר", אבל הן שונות לחלוטין.

    ניצן בן זאב

    ניצן בן זאב היא יועצת ארגונית שמלווה מנהלי בתי-ספר ואנשי חינוך כבר הרבה שנים. היא גם אמא לשני לוחמים. לאחרונה יצא ספרה "עקדת שרה" שיחות עם אמהות של לוחמים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    תּוֹלְדוֹת עוֹלָם

    בת עמי סביון
    עַד מָתַי אֶצְפֶּה בְּעִינוּגֵי זְרִיחָה וּנְטִיפֵי שְׁקִיעָה כְּשֶהַרוּחוֹת אֵינָן נָחוֹת וְתוֹהָה...

    יְדִידַי יְרֻקֵּי הַצַּמֶּרֶת

    דב בהט
    מֵחֲצֵרִי הַקְּטַנָּה אֲנִי מַשְׁקִיף לְעֵבֶר הַגְּדוֹלָה שֶׁמִּמּוּל, ומְנַסֶּה לְהַסְתִּיר אֶת קִנְאָתִי....

    טנא ביכורים

    מערכת סלונט
    "מה אשמים הסוסים?" | חנה קב רוט | סלונט – בית...
    דילוג לתוכן