close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עניין של זמן

    יורם אורעד | סיפורים | התפרסם ב - 22.11.22

    מה לא בסדר איתם?

    "משהו לא בסדר…" שידר מפקד המסע מחשבה אל סגנו בעוד החללית הענקית עושה את דרכה אל עבר כדור הארץ כששיירה ארוכה של חלליות נשרכת מאחוריה.

    "מה?"השיב הסגן בתמיהה.

    "משהו לא בסדר עם היצורים האלה," פירט המפקד. שניהם השקיפו אל התמונה התלת ממדית המוגדלת והמרהיבה של כדור הארץ, שריחפה אל מול עיניהם במלוא הדרה בחדר הפיקוד של החללית. מעבר לחלון הענק של החללית נראה כדור הארץ כנקודה זעירה, כמעט בלתי מובחנת, בתהומות השחור של החלל.

    "וזה נורא, פשוט נורא," הוסיף.

    "מה לא בסדר איתם?" שאל הסגן.

    "לא בסדר, בהחלט לא בסדר," חזר המפקד באופן סתום על דבריו, מבקש לחזק את המחשבה שלו עצמו, כאילו איננו בטוח בה לחלוטין.

    "ותדע לך שאני חושב את זה רק לך, עדיין לא לאחרים," אמר המפקד.

    "פשוט לא רוצה לקלקל לכולם את המסע המרתק הזה…" הוסיף. "מכל מקום עדיין לא." הוא שידר אל סגנו משהו הדומה לפלבול עיניים, עצבנות כלשהי.

    ספינת החלל שלו היתה חלק משיירת ספינות החלל הענקיות שעשו את דרכן אל כוכב הלכת והראשונה שבהן. מהורהר, הביט בספינות החלל הנעות בעקבותיו. מלפניו נראתה השמש, עדיין כנקודת אור לא מרשימה. בעוד ימים ספורים תגיע השיירה אל קרבת כדור הארץ. אז, יצרו יושביה תקשורת עם היצורים התבוניים שהתגלו בו. התרגשות אחזה בו בחושבו על כך, אך גם דאגה, עקב הבעיה שגילה, בעיה שעוד לא ידע להגדיר את מהותה.

    "אתה מוכן להסביר לי מה לא בסדר אתם?" ביקש הסגן. "הרי בדקנו פעמים כל כך רבות את מהותם של היצורים האלה וניתחנו את המידע שהתקבל עליהם מהיבטים כל כך רבים. הבנו שהם יצורים תבוניים, אינטליגנטיים, יצירתיים, רגישים, חברתיים. הבנו גם שהם חיים בציוויליזציה, אפילו בציוויליזציה טכנולוגית."

    "כמובן עד כמה שאפשר להגדיר את הטכנולוגיה הפרימיטיבית שלהם כטכנולוגיה של ממש," הוסיף בהסתייגות תוך כדי כך שהוא משדר למפקדו תשדורת שפירושה עקימת אף.

    "רגע… בעצם אולי אתה מתכוון לטכנולוגיה הפרימיטיבית שלהם?" שאל הסגן. "זו הבעיה?"

    "לא, עזוב, אין לי שום בעיה עם הטכנולוגיה שלהם. נכון שהם נמצאים עדיין בשלב די פרימיטיבי של התפתחות טכנולוגית אבל הם בהחלט בדרך הנכונה. זה עוד יתפתח. לא, זה לא העניין."

    "אז מה זה?"

    "תקשיב, אנחנו מקליטים אותם כבר אלפי שנים. אז בדקתי תמונות מהעבר, לא תמונות של הציוויליזציה עצמה ולא תמונות של התפתחותה. במלים אחרות אני לא מדבר על מבנים, ערים, חלליות המקיפות את כוכב הלכת שלהם, תחנות ממסר ומכשירים אחרים. לא, לא, ממש לא. אני עשיתי בדיקה אחרת לגמרי, בדקתי את העבר האישי של פרטים בה, של אנשים בודדים."

    "אלפי תמונות, אולי רבבות," הוסיף.

    "ולמה עשית את זה?"

    "מתוך סקרנות, סקרנות גרידא. אתה הרי מכיר אותי טוב. אתה יודע שאני סקרן מטבעי."

    "ומה גילית שגורם לך לחשוב שמשהו בהם לא בסדר?" הסגן הגדיל עוד ועוד אזור על פני כוכב הלכת המרהיב המרחף מולם ובחן בקפידה תמונה של מכונית נוסעת שהופיעה לפניו. "אני רואה כאן שלושה נוסעים במכונית הזאת. אני לא מבחין בשום דבר מוזר. הוא הסיט את המיקום ועבר לתמונה שבה נראתה קבוצה קטנה של נשים וגברים יושבים בבית קפה ומשוחחים ביניהם בהתלהבות. "הנה קבוצת בני אדם המשוחחים ביניהם. הם עושים שימוש בקול כדי לתקשר ביניהם. נכון שזה קצת מוזר אבל לא חריג במיוחד. כבר יצא לנו לראות כל מיני מוזרויות של תקשורת. אז מה בדיוק לא בסדר? לי הם נראים בסדר גמור."

    "כן, אבל…"

    הסגן המתין בסבלנות להסבר…

    …ההסבר לא הגיע.

    "יכול להיות שזה בכל זאת קשור לרמת האינטליגנציה שלהם, אולי לרמת הטכנולוגיה שלהם. אני לא בטוח אבל זאת אפשרות," שידר המפקד.

    "רגע, אבל אנחנו יודעים שהם אינטליגנטיים. לא?"

    "נכון," אמר המפקד. "אבל השאלה היא עד כמה אינטליגנטיים. זה עדיין לא כל כך ברור לנו. אתה יודע, יש רמות שונות של אינטליגנציה."

    "וכפי שאנחנו יודעים, גם הרמה הטכנולוגית שלהם היא לא משהו," הוסיף הסגן.

    "זה נכון."

    השתררה שתיקה.

    טוב, אני מודה… אני לא מצליח להסביר את עצמי, אני לא מצליח להתרכז," שידר המפקד.

    "ואני לא מצליח להבין," אמר הסגן בהַתְרָסָה. חוסר סבלנות, שאי אפשר היה להסתירה, ניכר בנימה בה שידר את תשובתו.

    "אולי זה בכל זאת משהו בצורה שבה הם מתקשרים ביניהם?" שאל, בהצביעו על קבוצת הנשים והגברים שבבית הקפה.

    "לא."

    "אולי אלה הבעות הפנים הייחודיות שלהם שמשתנות באופן מוזר כשהם מתקשרים ביניהם?"

    "לא. זה… זה משהו שקשור לעבר שלהם…לא, בעצם לעתיד שלהם."

    "איזה עבר ואיזה עתיד? אני מאבד אותך."

    "לא… לא, עזוב …" השיב המפקד, מתקשה להסביר את עצמו. "אני מתכוון…"

    "מה עובר עליך?" שאל הסגן בשמץ של דאגה.

    "אני באמת לא מצליח להסביר את עצמי," הודה לבסוף.

    הסגן היה מבולבל לגמרי.

    "אני יודע מה עובר לך בראש," אמר המפקד.

    "מה?"

    "שאיבדתי את שפיותי."

    "ממש לא", היסס הסגן, כשבינו לבין עצמו לא פסל את האפשרות הזו." לדעתי אתה פשוט עייף. המסע הזה אימץ אותך יותר מדי, התיש אותך. לא פלא, חלפו מאות שנים מאז יצאנו לדרכנו. כבר הגענו למערכות שמש כל כך רבות ועשינו שם כל כך הרבה עבודה."

    "…והמסע הזה מחייב אותך בקבלת אינספור החלטות כל העת."

    "אז אולי תנוח," הציע.

    המפקד גיחך. "אתה לא מבין."

    השתררה שתיקה ארוכה.

    "מכל מקום," המשיך הסגן המבולבל," אנחנו מגיעים כמעט למסלולו של פלוטו ובמלים אחרות נותר לנו רק עוד זמן קצר למדי עד שנגיע ליעד, בעצם ימים ספורים. אז אולי בכל זאת תנוח קצת?" הוא הביט במפקדו ושידר אליו שדר של דאגה מהולה בתמיהה בעודו תוהה אם לעדכן את עמיתיו למסע.

    "האם קיימות תקנות כלשהן הנוגעות להשתבשות מצבו הנפשי של מפקד מסע?" הרהר. "אני צריך לעיין שוב בספר התקנות ולבדוק זאת." ציין לעצמו.

    "אולי הוא צודק," הרהר לעצמו המפקד. "יכול להיות שאני זקוק למעט מנוחה." הוא העביר את תודעתו למצב שינה.

    הסגן הרהר בעניין והחליט שבינתיים לא ידווח על התקרית המוזרה והסתומה, לפחות עד אחרי שתסתיים מנוחתו של המפקד. לא צריך להיחפז בהסקת מסקנות.

    וכן… הוא גם יעיף מבט בספר התקנות.

    שנתו של המפקד

    שנתו של המפקד היתה טרופה. בחלומו שעטו לעברו יצורים ארציים משונים ותבעו ממנו לפתור בעיה אבל ככל שניסה לא עלה בידו להבין מהי אותה הבעיה, בוודאי שלא לפתור אותה. אחד אחרי שני הם התנפלו עליו ותבעו ממנו בתקיפות את פתרונה של בעיה שכלל לא ידע מהי. הם איימו עליו שאם לא יפתור את הבעיה הם יביישו אותו בפומבי.

    כן, לפני כולם. אפילו לפני הממונה עליו.

    הוא היה נסער.

    שנתו נדדה.

    מפקד המסע התעורר…

    לא משום שהגיע זמן ההשכמה שאותו כיוון בתודעתו. להיפך, זמן ההשכמה היה עוד הרחק לפניו. לא, זה היה משום שבתוך מעבה שנתו, מבעד לחלום שהסעיר את רוחו, הבליחה לפתע בתודעתו מהות הבעיה. בזהירות, עבר שוב על כל מה שנגלה לו בהקלטות העבר וההווה של היצורים על פני כדור הארץ.

    הוא כשל שוב ושוב כשניסה להסביר לסגנו את הבעיה פשוט משום שהוא בעצמו לא הבין אותה.

    אבל עכשיו היה הכל ברור כבדולח.

    לפני שיסביר לו את הבעיה, הפעם, כך קיווה, בהצלחה, בחר לצפות שוב בהקלטות באופן מסודר, ולחשוב היטב כיצד לנסח את ההסבר שיציג לפניו בלי להתבלבל, בלי לגמגם.

    הוא לא רצה להיראות משונה.

    הוא ידע שהתקנות מחייבות את סגן מפקד המסע לדווח על כל חריגה בהתנהלותו של המפקד.

    והוא לא רצה להתבזות. בוודאי לא עתה, כשזה כל כך ברור לו.

    ממש לא.

    אבל יותר מכל וחשוב מכך… הוא לא רצה שמשהו ימנע ממנו להסביר את הבעיה שזה עתה הבין את מהותה.

    האמת המרה

    "אתה רואה את האיש הזה?" הקרין המפקד את תמונתו של איש לבוש בגדי קיץ קלילים וצבעוניים, שהלך במרץ ברחוב, מצוייד בסמרטפון ונושא תיק קטן.

    הסגן השיב לו שדר של הנהון. הוא המתין בסבלנות להמשך דבריו, חושש שמא ידבר שוב באופן מוזר, מטריד. אם אכן זה מה שיקרה לא תהיה לו ברירה אלא לדווח לממונים על המפקד.

    "מה שאתה רואה כאן הוא מעכשיו, כן?" אמר המפקד.

    "ברור," השיב הסגן בתמיהה.

    המפקד הפעיל את מזהה הישויות ואיתר את האיש בנקודות זמן שונות.

    "אלה תמונות מן העבר שלו." הוא הציג בזו אחר זו תמונות של אותו האיש בנקודות זמן שונות – לפני עשרים שנה, שלושים שנה וחמישים שנה. בתחילה הציג את התמונות בסדר כרונולוגי הפוך – מההווה לעבר ולאחר מכן מן העבר להווה.

    "מה אתה רואה בתמונות?" שאל.

    "ברור, את אותו האיש כפי שהיה בעבר, לפני שנים, לעומת האיש כפי שהוא נראה עכשיו."

    "כן," אישר המפקד.

    "ומה מיוחד בזה?" תמה הסגן.

    "רואים שככל שהשנים חולפות הפנים שלו משתנות, ממש רואים את זה." הסביר המפקד. "וגם הגוף כולו משתנה, אבל בזה קשה יותר להבחין."

    הסגן הסכים עמו.

    "ככל שחולפות השנים רואים יותר קמטים, רואים שהעור רפוי יותר, רואים ש…"

    "נו?" קטע אותו הסגן בעצבנות מסוימת.

    "ומה זה אומר לדעתך?"

    "אין לי מושג. כפי שאתה יודע, יש כל מיני סוגים של יצורים ביקום, המוני סוגים. כל סוג והייחוד שלו, כל סוג והמוזרוּיוֹת שלו. כבר ראינו יצורים שבמהלך הזמן משנים צורה, צבע, מרקם, גובה, ואחר כך חוזרים לצורתם הקודמת או לא חוזרים אליה. ראינו אפילו יצורים שבמהלך הזמן גופם הופך לשקוף. ראינו כאלה שצורת גופם הפכה מכדורית או אליפסואידית לקובייתית או פירמידלית, ראינו יצורים שהלכו על רגליים ולפתע איבדו את רגליהם והחלו לרחף. ראינו אפילו יצורים שהפכו מבעלי רגליים לזוחלים ומזוחלים לבעלי רגליים. וכן הלאה וכן הלאה. מה מיוחד בזה?"

    "שמת לב לתנועה של האיש?" שאל המפקד.

    "מה מיוחד בה?" לא הבין הסגן.

    "כאן הוא בנקודת זמן מסוימת," ציין המפקד. בתמונה נראה האיש הולך במרץ.

    "והנה הוא כאן, חמישים שנה לאחר מכן." בתמונה נראה האיש הולך לאיטו.

    "אתה לא שם לב לשינוי בתנועה?"

    "כן, הוא הולך לאט יותר."

    "ומה זה אומר לדעתך?" הקשה המפקד.

    הסגן התקשה להבין.

    "שים לב," אמר המפקד. הוא הראה לסגנו את דמותה של אישה מלפני מאה שנה המהלכת לה בגנדרנות בשדרה יפה של עיר. ניכר היה שהיא גאה בהופעתה ובהילוכה. לאחר מכן הראה לו את אותה האישה כפי שהיתה לפני חמישים שנה. הפעם היא הילכה במרכז מסחרי הומה אדם. "בין שתי התמונות חלפו חמישים שנה, נכון? מה אתה רואה?"

    הסגן חכך בדעתו. "אותו דבר כמובן. הפנים משתנות והגוף כולו משתנה, מתקמט. כמו שאמרת קודם – הכל מקומט יותר, רפוי יותר ועוד."

    "נכון," אישר המפקד. "וגם התנועה איטית יותר ויציבה פחות."

    "ועכשיו אני עובר עוד חמישים שנה קדימה, אל ההווה, זאת אומרת מאה שנה לאחר התמונה הראשונה."

    "בוא ננסה למצוא אותה עכשיו." הוא הפעיל את מזהה הישויות ולא הצליח למצוא דבר.

    "וזה תקף גם לגבי אנשים אחרים." הוא הפעיל את ההליך על חמישה אנשים נוספים.

    "אותו דבר בדיוק," אמר המפקד. "זאת אומרת אתה לא מוצא אותם יותר."

    "לעולם לא," הדגיש.

    "ואתה יודע מה זה אומר?"

    הסגן השיב בשלילה.

    "תחשוב חזק, תחשוב חזק."

    השתררה שתיקה.

    "לא יודע," הודה הסגן, מבולבל מעט ונבוך.

    "קוראים לזה הזדקנות. זוהי תופעה נדירה ביקום אבל היא קיימת. לצערנו. יכול להיות שלא נתקלת בה. אתה הרי בקושי בן אלף שלוש מאות וארבע שנים. אני כבר בן יותר מארבעים ואחד אלף ושלוש מאות שנה וכבר יצא לי לראות כמה דוגמאות לכך."

    "אבל זו איננה סתם הזדקנות," הוסיף. "זה הרבה יותר חמור מכך."

    הסגן המתין במתח להמשך.

     "זו הזדקנות שאחריה מגיע מוות… כן, מוות" אמר בהדגישו את המילה מוות.

    "אנחנו מכירים מוות בתופעות טבע שונות, אבל רק בתופעות טבע של עצמים דוממים או של צמחים או של בעלי חיים מסוימים. למשל, כוכבים וכוכבי לכת נולדים, מתפתחים ואז מתים, חרקים נולדים ומתים, ציפורים נולדות ומתות, זוחלים נולדים ומתים. לעומת זאת, כמעט איננו מכירים מוות ביצורים תבוניים שכבר פיתחו טכנולוגיה, מלבד דוגמאות נדירות.

    "מכל מקום, בוודאי שלא מוות של יצורים תבוניים ברמת האינטליגנציה שלנו או קרובה לה."

    "מוות של יצורים תבוניים… מוות." חזר אחריו הסגן באימה. "כן, שמעתי על זה," הוסיף בחלחלה. "אבל מוות ביצורים תבוניים זה משהו תיאורטי, לא?"

    "אז הנה התיאוריה בהתגשמותה," אמר המפקד קצרות בהביטו בעצב בתהומות החלל הפרושים לפניהם. כדור הארץ, הנקודה הקלושה שנשקפה מרחוק, טבלה בתהומות החלל, כמעט בלתי מורגשת.

    "תבין," אמר המפקד. "אנחנו יצורים ברמת אינטליגנציה כזו שאפשרה לנו לפתח טכנולוגיה המבטלת את ההזדקנות וגם את המוות. מין עסקת חבילה כזאת שיש בה רק פלוסים – לחיות לנצח וגם ללא הזדקנות כלל."

    "והאמת היא שזה גובה מאיתנו מחיר די כבד," הוסיף.

    "למה אתה מתכוון?" תהה הסגן ושידר שדר שמשמעותו הרמת גבה.

    "תראה," השיב המפקד. "חיי נצח משמעותם היא הכרח להגביל את הילודה, להגבילה מאד, ללא פשרות, וגם לאסור מפרטים בחברה שלנו להוליד באופן עצמאי, כדי למנוע כאוס שיתבטא בחוסר שליטה בילודה. אז הגבלנו מאד את הילודה שלנו עד כדי כך שמועצת הילודה מתכנסת רק אחת לשנה כדי להחליט מתי להביא לעולם את מאה הפרטים הבאים לציוויליזציה שלנו ואילו תכונות ייחודיות להעניק להם, החלטות לא פשוטות. כך זה קורה כבר מאות אלפי שנים.

    "וכדי למנוע תחושה של קיפוח כלפי פרטים בחברה שלנו בנוגע להולדת ילדים, התקבלה החלטה לבצע את ההולדה המועטה שאנחנו מתירים, באמצעות מכונות. אלה הן מכונות ההולדה המוכרות. אחרת היינו מזמינים לעצמנו צרות צרורות משום שפרטים בחברה שלנו היו מתרעמים, ובצדק, על אלה שמקבלים את הזכות להביא פרטים חדשים לעולם בעוד עליהם נאסרת ההולדה.

    "והאמת היא שלמכונות ההולדה שלנו אין הרבה עבודה במאות אלפי השנים האחרונות," גיחך. "ואני אפילו זוכר את ההתכנסות שדנה בהבאתך שלך לעולם," הוסיף.

    "לא ידעתי את זה," השיב הסגן בהפתעה.

    המפקד החזיר לו שדר של הנהון המלווה במשהו שיכול להתפרש כחיוך. "אני זוכר זאת היטב משום שהשתתפתי במפגש השנתי של מועצת הילודה שבו הוחלט על הבאתך לעולם."

    "אבל הם," אמר בחמלה והביט נוגות בכוכב הלכת, "עדיין לא הגיעו לשלב הזה. החיים שלהם מוגבלים, מוגבלים באופן מעורר רחמים."

    "מדהים," הוסיף.

    "היקום מזמן לנו הפתעות רבות," המשיך. "ולפעמים אלו הן הפתעות נוראות." אמר בנמיכות רוח.

    פחד אפל חילחל אל תוך תודעתו של הסגן.

    השתררה שתיקה רועמת.

    "זהו זה." אמר המפקד והביט בעצב אל המרחב השחור, זרוע הכוכבים.  "הרבה עבודת תיקון מחכה לנו כאן". הִפְטִיר, בהביטו בכוכב הלכת שאליו מועדות פניהם.

    יורם אורעד

    יורם אורעד כותב מאמרים בתחומים מגוונים, ביניהם, חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן סיפורים, בפרט סיפורי מדע בדיוני. פרסם את יצירותיו בבמות שונות, ובין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן", אוסף סיפורי מדע בדיוני ו"מסע אל העולם האחר" - רומן מדע בדיוני לילדים. כתב ופרסם גם ספרי לימוד לילדים ולנוער בתחום הפיזיקה. עובד בפיתוח תוכניות לימוד במדעים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חיינו

    יעל רן
    רֹאשֵׁנוּ כְּחַרְטוֹם סְפִינָה נוֹשֵׂא קָדִימָה אֶת יָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ הוֹדְפוֹת הַמַּיִם מֵרְדוּדִים...

    הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַתְחָלָה חֲדָשָׁה

    בלפור חקק
    ראש השנה נקרא בתפילה "היום הרַת עולם", מושג מרַגש מאוד: היום...

    החוקר אהרוני

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    מה הם חשבו שהם יגלו כשהם יפתחו לו את התיק? אלוהים...
    דילוג לתוכן