מחשבות | אוהד עוזיאל

ערוץ השידור הממלכתי הנורווגי, NRK, הודיע לאחרונה שהוא עומד לדרוש, מכותבי התגובות באינטרנט, לענות על בוחן קטן לפני שיקבלו את הזכות לכתוב תגובה לכתבות שמופיעות באתר שלהם. הכוונה היא שמי שמעוניין לכתוב טוק-בק, יצטרך לענות על כמה שאלות שיוכיחו שהוא אכן קרא והבין את הנכתב, ורק אז יקבל את הזכות להגיב. זה נשמע כמו רעיון נפלא. לפני כל ויכוח יצטרך אדם להוכיח שהוא אכן מבין על מה הוא מדבר, וכך לפני כל פעם שמישהו יעיר לנו על הנהיגה הוא יצטרך להוכיח שהוא נהג זהיר, ולפני שמישהו חולק אתנו את דעתו על מסעדה הוא יהיה חייב להוכיח שהוא בעל חוש טעם משובח.

אצל הנורבגים, מדובר, בינתיים, על ניסוי בלבד וממילא המנגנון יופעל לגבי הכתבות בתת-אתר זניח למדי, העוסק בנושאים טכניים כבדים למדי. ואילו אני במוחי כבר הפלגתי רחוק אל מנגנונים טכנולוגיים משוכללים שיאפשרו לאדם להביע דעתו בפומבי רק אם יש לו הוכחה כי הוא מבין בעניין. אפילו מיהרתי לפרסם את הידיעה בפייסבוק תוך קריאה להחיל את הבוחן הזה גם על עיתונאים.

פה התגלה הכשל העיקרי ברעיון. כל אחד חושב שהוא מבין, ורק על מי שלא מסכים עם הנאמר צריך לאסור אל התגובה.

מאז שהאינטרנט פרץ לחיינו לכל אחד יש במה, אפילו אם זה הטוק-בק הצנוע. בהקשר הספרותי נוצר מצב בו כל אחד הוא מבקר. נכון, עדיין נשמרת הירארכיה בין מבקרים "נחשבים" שחלקם הגדול הרוויח ביושר ובעבודה קשה את מעמדם, לבין מבקרים נחשבים פחות, שלא זוכים להתפרסם מעל הבמות המרכזיות, לעיתים קרובות בלי קשר לאיכות הביקורת שלהם, שיכולה להיות מהמעולות שבמעולים.

ובכל זאת, האם ראוי לדרוש לפני כל ביקורת על שיר, שהמבקר יוכיח שהבין את נפש המשורר? האם יש מקום לביקורת על ספרות גם מאנשים שלא מבינים אותה? הרעיון הנורווגי דורש שרק מי שקרא והבין טקסט, יוכל להביע דעה עליו. החלק הראשון נשמע כמו דרישת סף סבירה בכל מקרה (אם כי לא פעם ולא פעמיים שמעתי דעות על ספרות מאנשים שבמקרה הטוב קראו את הכריכה האחורית של הספר בלבד), אבל החלק השני בעייתי מאד.

יש יצירות שאי אפשר להבין, בגלל בחירות של המחבר, או לעיתים, למרבית העצב, בגלל שהן לא מספיק טובות. ובכל מקרה, ההבנה של יצירה ספרותית, בניגוד למאמר בנושא מחשבים, תלויה במידה רבה בקורא, ושני קוראים בהחלט יכולים, ואולי אפילו ראוי, שיבינו דברים שונים מאותה היצירה.

הרי חלק ממהותה של יצירה ספרותית היא היכולת שלה לעורר שיח, לגרום לקורא לחשוב, ואולי גם לומר משהו בעצמו. התפיסה על פיה רק לסופר מותר לכתוב את אשר על ליבו עברה מן העולם עם התבססות מוסד הביקורת – מוסד שחיזק את עולם הספרות והפך את היצירה הספרותית ליצירה שחיה מעבר לגבולות הדף. היום, גם המבקרים הופכים להיות מבוקרים, הן על ידי מנגנוני התגובות באינטרנט והן על ידי שיח ברשתות חברתיות. בעצם, למרות שפופולארי כל כך לבכות את השיח באינטרנט כהורס התרבות, הרי שדווקא בתחום הספרות הוא, לדעתי, לא רק מעשיר את השיח, אלא גם פותח אותו למי שמחוץ למעגלי ההשפעה הראשונים.

ומעל הכל לתת למישהו, ולא משנה עד כמה כוונותיו טובות, את הזכות לקבוע מבחן שקובע דעתו של מי ראויה להישמע, זו בעיה תמיד.