close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על שני ספרי שירה אובייקטית

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 29.11.22

    הוצאת הספרים "ברחש" המוציאה לאור משוררים וסופרים צעירים עכשוויים, בדרך כלל היפּסטרים אורבּניים, מתחברת לקומיקס ניסיוני ושייכת להקשר ממנו בא כתב העת "מעין" בעריכת המשורר והסופר רועי צ'יקי ארד. מקבץ יוצרים זה מתנער מהניקוד פעמים רבות ואפילו מהפיסוק, ומתמקד בשירה אובייקטית בעיקר, המשימה את החפץ והאדם באותו הגובה דווקא מטעמים של רגישות יתר ורצון עז לא להזדייף. אב רוחני קדמון אחד לכתיבה הזאת, הן להוצאת "ברחש"  והן ל"מעין" – הלוא הוא המשורר והמתרגם אהרן שבתאי. אֵם רוחנית אחת למשוררים הללו, המשוררת המוכשרת, אפרת מישורי, שהיתה חלוצה בשנות התשעים בהתעקשה בספרה הראשון, "שירים 1994-1990" (הוצאה עצמית), לא לנקד את השירים הטיפוגרפיים, הרטוריים והמצלוליים שלה. שמות מרכזיים פעילים בקבוצת "ברחש" הם דניאל עוז, אלה נובק, ואן נויין, תמה גורן והדר ראובן.

    גם לריסה מילר (1988) בספרה החדש "פִּירֶה" וגם ערן הדס בספרו החדש "תאים" שייכים לאותה מסורת המושכת משבתאי ושירתו האובייקטית, הדס אפילו כתב אחרית דבר מרתקת למבחר המקיף האחרון של שבתאי שראה אור לא מזמן בהוצאת עם עובד. כלומר למרות רצון המשוררים הללו להיות פורצי דרך מבחינה צורנית ותוכנית, הרי בסופו של דבר הם בנים נאמנים, לעתים מקוריים, לאותו הנוסח. זה הנוסח המבקש, אם לצטט את הדס, "להנחיל מורשת ספרותית לא לירית לצעירים", משפט ששמע מפיו של המשורר הוותיק זלי גורביץ', מראשוני בניו של שבתאי בשירה ומופיע במחזור "אמת" בספרו החדש של הדס.

    לריסה מילר, "פירה" (הוצאת ברחש, 2022)

    אחד המאפיינים הבולטים בשירתה של מילר המייחד אותה הוא האדולסצנטיוּת של הכתיבה. זאת כתיבה אובייקטית רכה של ילדה-נערה נצחית המתיילדת בכוונה תחילה. מדובר ברצף שירים המביט אחרת על חפצים, צורות גיאומטריות, צבעים וחלקי גוף, יעידו שמות השירים כמו "חזייה", "דבשת", "משקופים", "בז'" "מעוינים" – אתם מבינים, הדברים אינם כפי שהם נראים, או שהם נראים שונה ומקורי מעיני המתבוננת. מילר היא ציירת עכשווית שהשתתפה כבר בכמה תערוכות, כשהיא מציירת פרח או דג, אתה רואה בפירוש את הקו האישי שלה, והצד החזותי בולט גם בשירים.

    היא ויתרה לחלוטין על הפיסוק ועל הניקוד, כנראה לדעתה שירה עכשווית אינה זקוקה להם. אפילו ניקוד חלקי אינו בנמצא. יתרה מזאת, היא ויתרה אפילו על יחידת הבית בשיר. כל השירים וכל הפרגמנטים כתובים רק ביחידת השורה. יש לה כמובן רגישות למצבים ולמילים, אבל לא נולדת אצלה שירה חשובה, הכול נראה אגבי מדי. יש מוזיקאליות, אבל זה לא מספיק, כי אובייקט היוצר רצף אסוציאטיבי אוטוביוגרפי פעם אחר פעם לבסוף משעמם את הקורא. רוצה לומר, יש לה שפה ופואטיקה, אבל אין לה שירה מספיק מעניינת שלא לומר פורצת דרך.

    לעִתים במקום אובייקטים בעולם השיר נצמד לאיזה מונח מופשט ומנסה לדלות ממנו מבע ומבט מקורי כמו "התמדה", "בריאות", "מרחק" "פוֹמוֹ" (חרדת החמצה) – גם מילים שכאלה מעוררות בדוברת רצף אוטוביוגרפי אסוציאטיבי לעתים מעניין יותר ופעמים פחות. הנה שיר אחד "אין דבר" מוצלח מאוד מתוך הספר, המראה באופן מובהק את האדולסצנטיוּת-האובייקטית שלה, הפעם האובייקט הם ההורים שלה:

    "אין דבר שאני אוהבת / יותר מאת ההורים שלי / שאימצו אותי אל ליבם / בתוך היער היה שם / סבך היו גם עלים והם / ליקטו פטרייה שדיברה / מפיהם מהפה שלהם / בדיוק היא דיברה / פטרייה אכילה פטרייה / רעילה זאת אני הם שמו / אותי בסל ולקחו הביתה / ואהבו ואהבו עד שגדלתי / ואהבו ואהבו עד שהבשלתי / באהבה שלהם אין דבר / שאני אוהבת יותר מאותם / כי הם האהבה עצמה / שצומחת בחורש בבת / אחת באבחה / הם אימצו אותי כאילו / לא היה סבך בלב שלהם / כאילו לא הייתה סכנה".

    ערן הדס, "תאים" (הוצאת ברחש, 20229

    שונה הדבר בספרו החדש, התשיעי במספר, של המשורר ערן הדס (1976) "תאים". הניסוי והטעייה הפואטיים כאן מרתקים. הדס הוזמן למכון ויצמן למחלקה לגנטיקה מולקולרית ל"שהות אמן", יש דבר כזה, כדי להתבונן במחקר האבולוציה. ולטענתו, זה צץ ועולה בשירים עצמם, תהליכי המחקר הביולוגי לא רחוקים מאלה שבעולם השירה. יתרה מזאת, המרחק בין שפת האבולוציה לדידו והאבולוציה של השפה, קצר.

    הדס הוא אומנם בן נאמן למסורת השבתאית, אבל הוא לא נשאר שם. אפשר לומר עליו כי הוא משורר אינטרנטי-קיבּרנטי בן התקופה, יליד רוח הזמן, הצייטגייסט. הוא לֵצי מאוד ובעל הומור דק ודווקאי ביותר בשיריו. טון שכזה חסר כל כך בשירה הישראלית העכשווית שפעמים רבות נפוחה מחשיבות עצמית וסגירות. גם בספר החדש הוא מנסה לחבר בין אמנות למדע עד כמה שאפשר, וכאן הוא מתחבר למסורת השירה של סוף שנות השבעים ושנות השמונים של המאה הקודמת, למשוררות מצוינות כמו מאיה בז'רנו ורחל חלפי האמונות על מידוּעַ השירה. אלא שהדס, להבדיל מהן, עושה הרבה ניסויים פואטיים טיפוגרפיים בטקסטים, צירופים אקראיים באמצעות מחשב ואלגוריתמים, למשל. בספר החדש הוא משחק לא אחת עם צירופים כתובים של אלגוריתמים גנטיים.

    עם זאת, מן הראוי לומר כי הדס הוא משורר מעניין מעבר לצורה ולקונספט. הוא בולט בשירה ייחודית גם בתחום השיר הבודד. תמצאו אצלו שירים סימטריים של שקלא וטריא יפים מאוד. הוא תמיד יאמר לך, כמין מיני-אורקל קטן וחייכני, דבר והיפוכו. גם אצלו, הדברים אינם כפי שהם נראים, אבל המבט שלו להבדיל ממילר, הוא רחב יותר ופחות אגוצנטרי. הוא רואה למרחוק וסביב זה הופך את מעשה השיר למעניין יותר ובהכרח גם למרגש יותר. פחות מעניינים מבחינה שירית הם השירים המתחשבנים עם המשורר יהודה ויזן כמבקר, אבל נפילות פְּנים-ספרותיות שכאלה מועטות בספר הזה. הנה שיר סימטרי יפה משלו המתקשר גם לקונטקסט של הוצאת "ברחש" כמקדמת ספרי קומיקס ונובלות גראפיות, "מדוע אינני קומיקסאי":

    "אהובתי / סלחי לי / חשבתי שהבנתי את הקומיקס שלך // עקבתי פריים אחר פריים // ג'ו שותה קפה / מגיעה השלכת / עלה נצמד לפניו של ג'ו / ג'ו לוגם מהקפה ואז / קצף הקפה לובש צורת עלה, עלה של קצף של קפה / ג'ו שותה קפה // חשבתי שהבנתי / העולם תופר לנו את המסכות שמאחוריהן אנחנו מתחבאים / כשאנחנו פוגעים בו בחזרה // אמרת לי: קראת / משמאל לימין / אבל זה קומיקס שאמור להיות בעברית / מימין לשמאל // ג'ו שותה קפה / קצף הקפה לובש צורת עלה, עלה של קצף של קפה / ג'ו לוגם מהקפה ואז / עלה נצמד לפניו של ג'ו / מגיעה השלכת / ג'ו שותה קפה // בסדר שלך, רק אחרי שג'ו מוחה את העלה מעל פניו מגיעה השלכת / הטבע מתגלה דרך ההתנהגות, ואין אצלך בכלל מסכה. רק אצלי // חשבתי שהבנתי את הקומיקס שלך / סלחי לי / אהובתי".

    "פירה", לריסה מילר, עורך: דניאל עוז, 70 עמודים, 54 שקלים, 2022; "תאים", ערן הדס, עורכת: נעה שחם, 110 עמודים, 68 שקלים, 2022. שני הספרים ראו אור בהוצאת ברחש.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 5

    תגובות


    2 תגובות על “על שני ספרי שירה אובייקטית”

    1. דניאל עוז הגיב:

      אני כותב כאן אך ורק בשם עצמי ומנקודת מבטי, ולא שאלתי מה חבריי לריסה וערן עונות להבחנות השונות של רן יגיל. העובדה שהקמתי את ברחש לצד ערן ואני עורך את הספרים לצדו מכניסה אולי הטיה לחשיבה שלי, קל וחומר היא לא עושה אותי למוסמך *יותר* לדבר על היצירות; כלומר אני מתבונן בהן מהצד במקרה הטוב (או אף מבפנים) ולאו דווקא אצדק בכל הבחנה שלי – ישפטו קוראי. אקדים ואומר עוד שאני מחבב את רן יגיל (גם אם לפעמים לא מסכים איתו) ומוקיר את מפעלו הספרותי "עמדה" שמוסיף בעיני עומק ונפח נחוצים לשירה העברית כבר המון שנים, וחבל שלא מכירים אותו יותר. העובדה שהביקורת כאן על לריסה שלילית למדי (על ערן חיובית יותר) לא גורעת דבר מזכויותיו, וזה ראוי לציון שרובה עניינית, דבר בלתי מובן מאליו במחוזותינו. ברור לכם, בשלב הזה, מי נגד מי – הרי מובן מאליו שאני אוהב את לריסה, שאחרת לא היינו חברות באותו קולקטיב ספרותי. אבל זה לא צריך לייתר את הדיסקורס לדעתי. הרי ההבדלים בגישה האסתטית הם מה שמפריד ביני ובין יגיל, ולא איזו עוינות שבטית מורשת, ולכן למה לא לפתוח ולדבר עליהם?

      יגיל פותח בקישור הפואטיקה של ברחש עם "מעין" של צ'יקי, עם אהרן שבתאי ועם אפרת מישורי, מיקום בסך הכל נכון בעיני, פחות במקרה שלי (שירתי לירית ומודרניסטית יותר והממדים הקונצפטואליסטיים מובלעים בה יותר) אבל נכון לברחש עם ההסתייגות הבאה; יגיל מגזים מעט בשני הסעיפים כשהוא כותב "למרות רצון המשוררים הללו להיות פורצי דרך מבחינה צורנית ותוכנית, הרי בסופו של דבר הם בנים נאמנים, לעתים מקוריים, לאותו הנוסח". "נוסח" היא מילה מצמצמת לעניות דעתי. למשוררות יש רשת של נקודות התייחסות, כלומר הן לא מחוברות בטבור למקור השראה בודד או לשלושה, ואין שתי משוררות בברחש שלהן אותה רשת התייחסות. לא ברור שהברחש עמית בן-עמי, למשל, קרוב יותר לצ'יקי מאשר לגרטרוד שטיין וצ'ארלס ברנסטין; שירת לריסה מפגינה השפעה כבדה של מדיום הציור בכלל; וערן מצדו מושפע יותר מקנת' גולדסמית' (ועוד) מכפי שהוא "בן נאמן למסורת השבתאית". כמו לגולדסמית', גם לערן חיונית האופציה הפואטית של האי-מקוריות, האי-יצירתיות והרפליקציה, אופציה שמסרבת להתעלם מרוח הזמן והממשק שלנו עם הטכנולוגיה העכשווית. לכן כשיגיל כותב על "רצון המשוררים הללו להיות פורצי דרך", זה פספוס במיוחד כשמדובר על ערן.

      אבל גם באופן כללי, "פריצת דרך" היא רעיון ששייך יותר לז'רגון המודרניסטי שיגיל שוחה בו, ואילו ברחש מתרחקת ממנו. גם כשמדובר בלריסה, קשה לי למצוא עדות למניע כזה בתוך שירתה הרגועה, הפשוטה והבלתי-מתיימרת. בהמשך, יגיל שב עם דימוי החדירה הזה של המודרניזם, "פריצת דרך", ומתאכזב שלריסה לא מספקת אותה. לטעמי צריך להיפתח לראיה אחרת של השירה, ראיה פחות פאלית ויותר עגולה. להגיד על לריסה שהיא משעממת זה לגמרי לגיטימי, אבל בלי דוגמה קונקרטית זה נשאר בגדר הסובייקטיבי ומקשה (לי לפחות) לפצח את הביקורת. בכל מקרה אני באופן לגמרי אישי מחפש רעננות יותר מאשר מקוריות, ואפילו מאמין שהיא רף תובעני יותר לעמוד בו דווקא משום האורגניות שלו. מקוריות משום שהיא דוממת, מרבה להישאר בתחום הסמלי או הטכני – הרבה יצירות נחשבות ל"פורצות דרך" בזכות איזה מאפיין צורני, ודווקא הן בפועל דלות השראה ואפקט. כדי לרענן צריך גישה מערכתית יותר, פחות של "ראש חץ", שנדרשת להפיח עומק גם במוכר כבר. את זה לריסה עושה למכביר לדעתי – אבל כאן לא המקום להדגים ולהמחיש ובתור העורך שלה אני לא חושב שאתם צריכים להשתכנע בכך רק על סמך ההצהרה שלי (להיפך, אל).

      יגיל לא טועה כשהוא מאתר ילדותיות בשירה של לריסה. המאפיין הזה דוחה חלק מהקוראים אבל גם עושה הרבה נפשות. "היא ויתרה לחלוטין על הפיסוק ועל הניקוד," הוא כותב וצודק, אבל "כנראה לדעתה שירה עכשווית אינה זקוקה להם" – פה יש קפיצת מסקנות שהייתי נזהר ממנה. יצירה כשלעצמה היא לא מניפסט, ולא בכל פעם שיוצרת מוציאה יצירה תחת ידיה, פירוש הדבר שהיא מצפה מכולם לציית לתכתיב. אי ניקוד ופיסוק הוא נכון לשירה *של לריסה*, וזה מה שמצריך את שימת הלב.

      "תאים" של ערן הוא ספר מורכב בעיני, ודאי וודאי בשביל יצירה קונספטואלית. הוא מחולק לחלקים, הוא קצת קליידוסקופ של כיווני מחשבה ורעיונות, ואפשר לקרוא אותו מכמה פרספקטיבות ביקורתיות. יגיל נוגע בכמה נקודות, ומציין לטובה את ההומור, שהוא אכן מוצהר יותר מאשר ההומור של לריסה: "לצי מאד ובעל הומור דק ודווקאי ביותר בשיריו. טון שכזה חסר כל כך בשירה הישראלית העכשווית שפעמים רבות נפוחה מחשיבות עצמית וסגירות". לדעתי אחת הקריאות המעניינות יותר בביקורת של יגיל היא של "תאים" על הספקטרום של "החיבור בין אמנות למדע עד כמה שאפשר", מה שמוביל אותו לקשר את ערן למאיה בז'רנו ורחל חלפי – חברותי הטובות ומשוררות מאד חביבות עלי, להבדיל! כי הן שונות מאד זו מזו ולא רק מערן, שהוא מדור צעיר יותר.

      הקישור הזה, בין נקודות רחוקות, הוא יפה ומשכנע דווקא בשל המרחק. מאיה, במיוחד ב"עיבודי נתונים" שלה, אחראית לשירה מאד קינטית, של אסוציאציות פרועות שזורקות את העולם (המעודכן לשנות ה70) למערבולת, וחידושים טכנולוגיים הופיעו שם תדיר; אני לא מאמין שסיבים אופטיים הופיעו בשירה העברית לפני מאיה בז'רנו, ובכל אופן היא הקדימה את הטכנאים של בזק וסלקום בכמה עשורים בהתקנה שלהם. רחל חלפי היא משוררת של נשימות ארוכות ושל תנועות גדולות, ואני חושב שבחסות גודל המחוות שלה היא תמיד הצליחה להשחיל פנימה הרבה מאד תפאורה שעניינה אותה ומשוררים אחרים חוששים להכניס מפאת חריגותם – מין מטענים חורגים כאלה, שרחל עושה להם מספיק מקום. ארטיפקטים מדעיים וטכנולוגיים כיכבו אצלה לא פעם ולא פעמיים.

      ערן לעומת שתיהן הוא לא אסוציאטיבי, לא זרם-תודעתי ולא רוכב על הדף של תנועות-ענק. הכתיבה שלו ממוקדת, פרסימונית ומחושבת (אפילו במקרים שהיא לא ממש חישובית), באופן שמזכיר בעצמו אלגוריתם של מחשב: שיר של ערן לעתים קרובות נקרא כאילו ניתנה לו מטלה והוא מילא אותה בצורה הלוגית ביותר, ודווקא משום כך פלט תוצאות מפתיעות ומיוחדות.

      כלומר ניתן לומר בגסות מסויימת, בלתי ממצה, שמאיה מצוותת את המדע לעולם האסוציאציות שלה, רחל חווה אותו ומגיבה לו כאל חוויה שלה, ואילו ערן במידה רבה מציע פרפורמנס שלו. אז יש כאן קשר, שמזמין השוואה מעניינת מאד, ומתוך ההשוואה הזאת מתבלטים המאפיינים הספציפיים יותר של ערן כ"משורר מדעי": לפעמים ערן כמהנדס תוכנה יוצר מחוללים או אלגוריתמים אחרים שהם בתורם מפיקים את השירה "שלו". אבל גם כאשר ערן עצמו כותב אותה, הוא לפעמים ממש עושה מיצג של פלט מחשבי – זה לא לחלוטין נכון תמיד ולא לחלוטין נכון לכל השירים ב"תאים", אבל אני חושב שגם בשירים היותר "אנושיים" שלו יש משהו מלבוש המכונה – אם לא סרבל אז לפחות איזה צמיד או נזם מכונתי – ולא רק הוויי לצדה. יש לציין שב"תאים" בפרט, נוכחת איזו אלגוריית-על ביולוגית; ובין היתר, הביולוגיה הזו מעוררת קושיות על הדמיון בין החי לדומם, בין האורגניזם למחשב. שוב, כל דוגמה מתוך הספר תציב את הדברים שכתבתי כאן באור אחר ממשנתה, אבל אם תקחו את הספר ליד גם בלי הסיוע שלי אני מקווה שתמצאו פה ושם השתברויות של הפרשנות הזו.

    2. רן יגיל הגיב:

      דניאל היקר, תגובה אפולוגטית מעניינת מאוד. הייתי אומר שהתגובה עצמה היא מעין מאמר קצר המסנגר על שני הספרים בפרט ספרה של לריסה מילר, אם כי שיר של מילר כמו "ארמני" בנוסח הבא: "אני כבר פעם שניה / הולכת לסופרפארם / ושמה על עצמי ארמני / אני אוהבת את הריח / זה מזכיר לי מורה / שקיבלה תלושים לחג / ואני לא מורה ולא / קיבלתי תלושים לחג", גם אם אפשר למשמע אותו, נראה פשטני ולא מעניין, מסתיים באופן מקוטע וסתמי, מתחכם ולא חכם; שלא לדבר על שני שירי פסבדו-הייקו לא מוצלחים כמו "קפה שחור / בוץ שוקע / סוכר נוגע / בי" טוב בסדר, אבל לא בי, אני נמנע מגלוטן וסוכר; או השיר "טובה": "מלצרית לא נחמדה / עושה לי טובה ומביאה / חצי כריך טעים מאוד" בתיאבון למילר או לדוברת בשיר, אבל למה זה צריך לעניין אותי כקורא? ערן הדס אכן מאתגר ומעניין יותר, אם כי, לדידי, אין שירה טובה בלי מרחב אינטימי ורגש, גם אם הוא מאופק. נראה שגם אתה נוגע בזה בתגובתך. אהבתי בתגובה שלך את הדיפרנציאציה, תוך אפיונים, בין מאיה בז'רנו ורחל חלפי כמשוררות שונות כל אחת כשלעצמה, והן את הניגוד עם ערן הדס. בהצלחה באשר לספרך המתהווה, שאגב כנראה יראה אור במקום לשירה ולא בברחש. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, נורית מנור

    מערכת סלונט
    נורית מנור היא אמנית וסופרת. תושבת תל אביב. נולדה בבולגריה. עם...

    הסיפור שאינו נגמר

    שי מרקוביץ'
    הרומן האחרון של ג'יין אוסטן נותר לא גמור, למרות שבעה ניסיונות...

    קֵיסָרִים גְּדוֹלִים חוֹזְרִים בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה בְּתֵל אָבִיב

    אורציון ברתנא
    קֵיסָרִים גְּדוֹלִים חוֹזְרִים בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה בְּתֵל אָבִיב. כָּל הַיּוֹם הֵם פּוֹקְדִים...
    דילוג לתוכן