close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על רומן הנהר של ז'ול רומן

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 31.10.22

    יובל למותו של הסופר


    ז'ול רומן (1972-1885) היה סופר, מחזאי ומשורר, ונבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1946. רומן התפרסם במחזה סאטירי-קומי בשם "קנוֹק – ניצחונה של הרפואה", הלועג, תוך עדכון מודרניסטי, במיטב מסורת מולייר, למדע הרפואה, ובכלל לאדם התלוי במומחים. אבל האפוס מגנום שלו הוא "אנשים עם רצון טוב" (Les Hommes de bonne volonté). זהו הרומן המודרניסטי המוכר הארוך ביותר שנכתב במערב במאה העשרים, 27 כרכים, אורכו כפול ואף יותר מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פְּרוּסט.

    ז'ול רומן, צילום מאת הצלם ואן וכטן בשנת 1936 (ויקיפדיה)

    אין מדובר ברצף רומנים כמו ב"הקומדיה האנושית" של אונורה דה בּלזאק (ריאליזם), או ברצף הרומנים "רוּגוֹן מאקאר" של אמיל זולא (נטורליזם), שרומן עוסק בהם במבוא שכתב ליצירתו הארוכה, אלא מדובר ביצירה שתענה להגדרה "רומן נהר". מהו רומן נהר? הביוגרף והסופר אנדרֶה מוֹרוּאָה נתן בו סימנים מובהקים: "עלילה המתנהלת בעצלתיים ועם זאת כובשת, שפע של אירועים זעירים, דמויות אפורות שעליהן סבה ההוויה, ובייחוד רגש מנוסה ללא תקנה של השעות, אשר הוא יחידי עשוי להאציל לרומן את השירה הנוגה ואת הגדלות המנחמת של האפוס". כל קורא של המשפט היפה הזה של מורואה, ייטיב להדהד לעצמו את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, הנודע ברומני הנהר.

    על פי מורואה מדובר אפוא בכרוניקה של אנשים בינוניים המספרת בכרכים רבים עלילה מצויה המשתרעת על פני שנים רבות. רומן הנהר חודר אל אפרוריות ההוויה, מפורר אותה כמו ופלה לפיסות קלידוסקופיות שמתחברות לכלל שלם אחד ושוב מתפרדות, ועוקב אחר גיבוריו הרבים צעד אחר צעד, במין קצב מונוטוני מופנם רב פרטים באמצעות ריבוי המילים והמשפטים הארוכים המעידים פעמים רבות על תודעה מסוכסכת וטרודה.

    חשוב מאוד להבחין את רומן הנהר מיצירות ארוכות אחרות, סתם רומנים ארוכים, או סאגות משפחתיות שבהן קפיצות טמפורליות מתקופה לתקופה למקוטעין. "בית טיבּוֹ" למשל של רוז'ה מרטן די גאר, יצירה שזיכתה את מחברה בפרס נובל. ברומן הנהר הדגש הוא אפוא על הרגש ועל עִרסול הקורא באמצעות המילים וזמן הקריאה תוך התמסרות עד שיכרון.

    אך בל אַטעה. רומן הנהר לא נשאר בתחום תודעתו המורכבת והמופלאה של היחיד כמו אצל פרוסט. הוא פלש למרחבים נוספים של ההוויה. מהאינדיבידאום הקיצוני האינטרוברטי והאַדולסֶצֶנטי, הפנקני, הסגור בתוך עולמו ההרמטי ורק דרך עיניו מתאר במעין אקסטרים קלוזאפ תודעתי את העולם, סובייקט סוּפֶּר-רגיש הממלא את הדפים – לעבר הקולקטיב החברתי הבנוי פרטים חושבים ומורכבים. לא חלילה דמויות חלולות וסטריאוטיפיות במתכוון, קרטוניות בנוסח הפוסטמודרניזם, אלא דמויות עגולות מפותחות המייצגות את החברה בהווייתה הנוכחית תוך ניסיון לתקן את החברה באמצעות אִפיון ואופיים של האינדיבידואלים.

    האמפליטודה הספרותית של אותן יצירות בנות אלפי עמודים הנקראות רומני נהר תנוע אפוא בין פרוסט ללואי אראגון, בין "בעקבות הזמן האבוד" של זה הראשון כקולו האבסולוטי של היחיד, ל"הקומוניסטים" של אראגון שהוא ללא ספק רומן נהר פוליטי-מפלגתי, כשבתווך רומני הנהר של החברה הבורגנית כמו רומן הנהר המשפחתי "הכרוניקה לבית פּסקיֶיה", של ז'ורז' דיאמֶל, הנבדל מהסאגה המשפחתית ("ההגדה לבית פורסייט" של ג'ון גולסוורתי ו"בית טיבּו" של רוז'ה מרטן די גאר) בעובדה שבו אין קפיצות טמפורליות גדולות מחלק לחלק, ועד הניסיון הנועז ביותר ברומן "אנשים עם רצון טוב" לברוא רומן נהר שיכלול את כל החברה הצרפתית על כל רבדיה דרך דמויות עגולות של אינדיבידואלים באמצעות טכניקה ומושג שברא רומן עצמו בשם "אוּננימיזם", לשון אן ואון, לשון אחיד/ה ויחיד/ה, בצרפתית המתחבר אל הכלל החברתי והאידיאולוגי, בצרפתית – פֶּה אחד.

    אך לפני שאגיע למושג זה ככלי מפתח להבנת רומן הנהר, מן הראוי לומר כי מסורת זו נקטעה עם בואה של אסכולה חדשה לספרות הצרפתית: ה"אקזיסטנציאליזם". ז'אן-פול סארטר, אלבר קאמי וסימון דה בּובואר, סילקו מעל השולחן את רומן הנהר, כי ספריהם הם בדרך כלל סימבוליים יותר, פילוסופיים יותר וקצרים יותר מן הסתם. אומנם יש מארומת רומן הנהר בטרילוגיה שהייתה אמורה להיות טטרלוגיה של סארטר "דרכי החירות", בעיקר החלק הראשון "גיל התבונה", המתאר חבורת צעירים אורבּנית אידיאליסטית ואינדיבידואליסטית כאחד בצרפת של אז, טרום מלחמת העולם השנייה, אבל אחר כך הולך סארטר כסופר למקומות אחרים ולמסורות צעירות אחרות בספרויות זרות. הוא מושפע מן הספרות האמריקנית ומטכניקת המונטאז' המודרנית של ג'ון דוס פּאסוס בחלק השני "ארכּה", שקיימת כמובן גם בספרות הגרמנית, "ברלין אלכסנדרפּלאץ", למשל, של אלפרד דבלין, ואילו בשלישי הוא נופל ברשתו המפתה של ויליאם פוקנר וזרם התודעה הדחוס והאניגמטי שלו. סארטר, להבדיל מרומן, נואש מכתיבת החלק הרביעי של היצירה ונותרנו רק עם פרגמנטים אחדים מתוכו ועם טרילוגיה במקום טטרלוגיה, עוד חיזוק לכך שעם בוא האקזיסטנציאליזם שליבתו יצירות קצרות וסמליות פילוסופית מאוד: "הבחילה", "הזר", הוסט הצידה ונשכח רומן הנהר.

    נחזור אפוא צעד אחד אחורה. מהו אפוא ה"אוּננימיזם" של רומן. זהו אופן כתיבה שהתחיל עמו בספר שיריו "החיים פה אחד" (1908) והגיע לשיאו כמובן ביצירה "אנשים עם רצון טוב". רומן דמיין לעצמו מעין רוח שיתופית, קומוניאלית, של חיי נפש קולקטיביים המאפניים קבוצות בתוך חברה, עם, מדינה. זו מעין תודעה קולקטיבית ורגש קולקטיבי המתחברים להתנהגות ההמון. הוא בוחן כיצד תודעה קולקטיבית זו באה לידי ביטוי אצל זרם תודעה של היחיד. בזה הוא בעצם אנטי-פרוסט, או היפוך לפרוסט שכל תודעתו נשענת על האינדיבידואל, על היחיד המיוחד. בעצם רומן מבקש לקשר בין פרוסט לבין מסורת הריאליזם והנטורליזם הצרפתית מן המאה התשע עשרה אל תוך המאה העשרים, הבאה לידי ביטוי ב"הקומדיה האנושית", רצף הרומנים הנודע של אונורה דה באלזק, ומאוחר יותר ברצף הרומנים הנטורליסטיים ה"רוגון מאקאר" של אמיל זולא, שאליו קרוב רומן הרבה יותר מבלי לוותר כמובן על הפּרוסטיאניוּת הקסומה.

    אפסע עוד צעד אחורה בספרות הצרפתית בפרט ובספרות הכללית, ואסביר זאת כך: הכי קשה זה לכתוב על אנשים רגילים, סתם אנשים. לצאת להרפתקאות ולמסעות רומנטיים, מ"אודיסאוס" של הומרוס עד "אי המטמון" של רוברט לואיס סטיבנסון, זה הכי קל וזה תמיד מעניין. וגם… האמנות אוהבת את החריג ואת השונה, זה שהולך על הקצה, את טרוף הדעת ואת הייחודי "המקרה המוזר של ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד" של אותו סטיבנסון הנפלא, או "הרוזן ממונטה כריסטו" של אלכסנדר דיומא האב שלקווי עלילתו תרם גם לא מעט סופר הצללים אוגוסט מָקֶה, אין לבלבלו עם הצייר הגרמני האקספרסיוניסטי.

    אבל במאה התשע עשרה ובמאה העשרים צמחה תפישה אחרת שטענה כי דווקא מתוך המציאות האפורה והיומיומית תצמח האמת האמנותית. כוונתי לזרם הריאליזם שנציגיו הבולטים בצרפת הם הקלאסיקונים אונורה דה בלזק וגוסטב פלובֶּר וברוסיה לב טולסטוי כמובן, ובעיקר לִבְנוֹ של אותו זרם, הנטורליזם שבראשו אמיל זולא עם ה"רוּגוֹן מאקאר" שלו, רצף הרומנים הנטורליסטיים כמו "היצירה", "ננה", ו"ז'רמינל". אך אם למקד עוד יותר את הדיון קרוב אלינו, כלומר במאה העשרים, הרי שכדאי להתמקד בִּבְנוֹ של הנטורליזם בתוך המודרנה והוא אכן "רומן נהר" האישי-חברתי של ז'ול רומן "אנשים עם רצון טוב".

    לז'ול רומן כאמור יש מושג מפתח בכתיבת הספרות שלו שנקרא "אוּננימיזם", שאותו הוא מנסה ליישם ברומן הארוך שלו. מהו "אוּננימיזם"? לשון יחיד החובר לחברה כולה. דוקטרינה ספרותית לפיה על המחבר לבטא את החיים פה אחד, את מצבי הנפש הקולקטיביים. רומן, מקדיש בכל פעם פרק נכבד לדמות אחת, זונח אותה ועובר לאחרת, ואחר כך את זו שנזנחה הוא מחזיר למעגל החברתי, מן היחידוּת אל הרגילוּת וחוזר חלילה. שימו לב לְמה שקורה כאן. מתברר שלא פשוט להיות אדם רגיל בטנגו החיים. מדוע הצירוף השירי הקצת גרפומני הזה "טנגו החיים"? כי זה ממש ככה באוּננימיזם. בטנגו יש לך תנועות חדות, ברורות וקבועות שצריך להקפיד עליהן כי אחרת אין לנו טנגו. תנועות אלה משולות לשגרת החיים הנלמדת, ומתוכן אתה חורג לעבר התנועה הדרמטית, הג'סטה הרומנטית שמורדת בחיים, אל עבר הניסיוני שבחיים, רק כדי לחזור אל אותם צעדים מדודים שהם שגרת החיים.

    בעוד שבריאליזם הקלאסי הסוף הוא בהכרח טראגי, "מאדאם בּוֹבארי" של פלובֶּר או "אנה קארנינה" של טולסטוי, כך גם בנטורליזם הפסימי של אמיל זולא, למשל הרומן "ננה", מאפשר רומן הנהר החברתי בנוסח ז'ול רומן "אנשים עם רצון טוב" לגיבוריו לחרוג לעבר הקטסטרופה במידת-מה ולשוב אחר כך לשגרת החיים. יתרה מזאת, בנטורליזם בכלל, החומר מידבֵּר, וגם כאן יש עיסוק רב בכסף, מי יוציא את הכסף? מה אפשר לקנות בכסף? וכן בענייני עיצוב פנים ונדל"ן בורגני. יוצרים נטורליסטים קלאסיים רואים בהתנהגותו הפיזית של האדם וההתניות החייתיוֹת אצלו תנאי בסיסי לקיום שלו, הרבה יותר מיוצרים ריאליסטים. לכן הם מתפלשים לא אחת בשאלות הקשורות למין ולאלימות על גבול הפורנוגרפי, דחפים של יצרים חייתיים ובלתי מעודנים. כזה הוא זולא וכזה הוא גם הסופר הנטורליסטי המעניין ביותר והקיצוני ביותר שהיה לנו – יהושע בר-יוסף, אבל רומן, כאמור, בגלל מרחבי הטקסט שאִפשר לעצמו ואולי גם בגלל התפיסה הנוצרית של החסד המלווה את דפיו, סובטילי יותר.

    "אנשים עם רצון טוב", השם עצמו לקוח מתוך ציטוט מהבשורה על פי לוקאס, פרק 2, פסוק 14: "[…] ושלום עלי אדמות לאנשים עם רצון טוב" הוא אפוא רצף ספרים המהווה רומן אחד שנכתב על ידי ז'ול רומן ב-27 כרכים במשך כ-14 שנים באופן קבוע בין השנים 1956-1932. הרצף מתחיל ב-6 באוקטובר 1908 במראות העיר פריז והגיבורים ומסתיים ב-7 באוקטובר 1933. עשרים וחמש שנה של נראציה. עבודה זו כאמור מבוססת על כמה עקרונות בנייה. הדמויות רבות, ואמורות לייצג את המעמדות השונים של החברה. לדוגמה, יש פוליטיקאים, שחקניות, ילד שחי במונמארטר, משפחה מהרובע ה-16, כלב, סטודנטים, כומר. גם אם כמה מהרומנים מתמקדים יותר באחת הדמויות, מטרת המחבר היא לאו דווקא לתת דין וחשבון על תאריך מסוים על חייו של כל אדם.

    במהלך רבע מאה אנו רואים אפוא דמויות מתפתחות בחברה, מתחתנות, פושטות רגל או גוססות. מחד גיסא קיים הסיפור הגדול (מלחמת העולם הראשונה, בניית אירופה) ואת הסיפור הקטן (הפושעים, אנשי העסקים, אנשי הרווחה והבורגנים צוברי הממון) שני הסיפורים משתרגים זה בזה מעשה מקלעת ושזירה כמלאכת מחשבת. חלק גדול מהספרים מוקדש למחשבות של כל אחת מהדמויות. רומן מכניס את עצמו לעור של כולן, עם שאלותיו, מחשבותיו היומיומיות, רגשותיו האישיים. אין חציצה. המחבר משוקע היטב בדמויותיו ובמצביו.

    לבסוף, אם לתמצת את לוז הדברים, חוט השני של היצירה הזאת מתמקד בשתי דמויות שנפגשות בקביעות לאורך הרומנים: פייר ז'אלֶה וז'אן ז'רפניון. הם נפגשים באקול נורמל סוּפּריֶיר ברומן הראשון, אליו הם נכנסים כתלמידים. למרות הבדלי המוצא שלהם (ז'רפניון הוא פרובינציאלי, בן איכרים, ז'אלֶה הוא פריזאי), הם הופכים לחברים, ולא מפסיקים להבין ולהגיב על זמנם, הם חיים חיים מלאים את תקופתם, שניהם דואגים להביא את האבן שלהם, קטנה ככל שתהיה, אל המבנה האנושי של הקתדרלה. ז'רפניון מתגלגל להיות פוליטקאי במהותו וז'אלה יוצר-משורר במיהותו. המטרה היא, שוב, ליצור התכתבות כזאת בין הדמויות הרבות, שסכום הנשמות האישיות שלהן יעלה לבסוף נשמה קולקטיבית-חברתית. זהו העיקרון המסדר הקרוי "אוּננימיזם" שרומן כאמור פיתח עוד לפני הולדת הרומן אדיר הממדים הזה. להיות סופר סינכרוני ודיאכרוני בו-זמנית לתאר את החברה בשכבות, בו-זמנית, באותן תקופות; להתבסס על ריבוי נקודות מבט ולשקף רגשות אישיים כמו גם מחשבות כלליות ולא לשעמם. משימה יומרנית ביותר ולא פשוטה.

    חלק הארי של הדברים הנכתבים כאן מבוססים על קריאה ועיון בספרו של חוקר הספרות הצרפתית אוליביֶה רוני, שכתב ספר ואף הקדים מבוא בהיקף של ספר על יצירת רומן בכלל ועל "אנשים עם רצון טוב" בפרט. שם הוא נתפס יפה לדברים של אנדרה מורואה, זוכרים? זה אותו מורואה שהגדיר את רומן הנהר ואף כתב על פרוסט ביוגרפיה וגם היה נשוי לאחייניתו. מורואה קובע כי ז'אלה וז'רפניון מייצגים שני אספקטים של המחבר רומן. האחד בעל הצד הפיוטי הלירי המשוררי; ואילו האחר את הצד הריאליסטי, המטריאלי, המבקש לשחות בזרם החיים. זה לא מקרי אפוא כי שני שמות המשפחה של כל אחד מהגיבורים הראשיים הללו שאליהם מתנקזת העלילה מתחילים ב-ז' השיח בין ז'אלה וז'רפניון, קובע מורואה החכם, הוא דיאלוג בין ז'ול רומן לז'ול רומן. ז'אלה העירוני הוא נציג הרוחני והעל זמני, אך חסר בו מן המעשי; ז'רפניון הפרובינציאלי שבא אל הכרך הוא נציג החומרי, הזמני, העכשווי, הפוליטי, אך חסר בו מהממד הנצחי. דבר אחד משותף לשניהם – הם אנשים מודרניים, בני המאה העשרים, המבקשים לערער על הסדר הקיים, לפרק את המבנים והצורות, מתוך השקפה הומניסטית של עשיית הטוב. הם שניהם בעצם, ככל שקוראים את היצירה הופכים מובילי הנראציה לעבר הדמויות האחרות, המתועלות באופן דומה תוך מורכבות מידה לכאן ולכאן, בסמוך אל השניים, מטונימית, כלומר ממש במגע, או באופן אנלוגי, סמלי.

    הבה נפרט מעט יותר באשר לתוכן הרומן הארוך הזה והקשרו: עשרים וחמש שנים מעוצבות ברצף הזה בסינתזה שאפתנית על ידי רומן ובצורות רבות של חיים צרפתיים תוססים בין 1908 ל-1933. "אנשים של רצון טוב" מאחד אותן שנים לאחד תחת הדגל של שיטת הכתיבה "אוננימיזם". זהו משזר רומנים ההופכים לרומן נהר ענק מז'ורי של הזמן המודרני, לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, ששינתה את האדם ותפישותיו, וממש לפני הקטסטרופה של העולם המתרגשת לבוא עם מלחמת העולם השנייה. הרומן מסתיים ממש עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

    לגורלות רבים, אינספור שכאלה, מצטלבים, מקבילים, מתחיים, לאורך הרפתקאות טרגיות, קלות וזמניות, צבעוניות ואפורות, טרגיות או קומיות, הפנורמה הענקית הזאת של התקופה, ואפילו המניפה העצומה הזאת של מצבים ודמויות, מתאגדת לכלל פסיפס של סיפור שהוא-הוא ההיסטוריה של הפרט והכלל ומעבר לכך.

    נעים להכיר: לואי בּסטיד, הילד של מונמארטר במעגל הקסמים שלו; הכלב המתוק מָאקֶר, חושף לנו מהגובה הנמוך, סמוך לקרקע, זווית ראייתה של חיה, פריז יוצאת דופן בשינוי זווית המבט, ממש כבלק כלב משוגע ברומן הנודע של ש"י עגנון "תמול שלשום"; קווינֶט, כורך הספרים, הפושע, העבריין, השוקע לתוך משחקי הגורל הניטשאניים של עסקיו ויוזמותיו הקיצוניות, ההולכות על הקצה ועד לסף התהום; הפוליטיקאי והפרלמנטאר האידיאליסט גוּאֵרוֹ, שמתמודד עם החלטות כלכליות באשר לקרטל הנפט חסר המצפון ומשחקי האהבהבים שלו עם ז'רמן בּאדֶה היפה; אברקאמפּ, איש העסקים השאפתן, שבבניית עסקיו מועיד לו גורלו להיות משהו יוצא דופן; וכמובן: פייר ז'אלה, שלו סיפור אהבה הנעורים עם אלן הצעירה תוך תיאור פואטי מסורתי רומנטי של פריז, וז'אן ז'רפניון, שהחלום על חברה שתיפטר מהשעבוד שבה, לא מעכב אותו מלכבוש את ליבה של ז'אן הצנועה. וכן אחרים: לוֹלֶרְק וקלנריקארד, המורים, שחולקים עם סַאמְפֶּר, מורם הבכיר, את הרצון הטוב שבאדם, תקווה לעולם שליו ומפויס. שוליית הציירים וואזֶם המייצג את האמנות הפלסטית והציור למול העולם שם בחוץ, ועוד.

    על ידי השליטה שלו בפרטים עד כדי ערסול הקורא, מצליח רומן להעביר דמויות מגוונות וגלויות שהקורא נקשר בהן. זהו פרֶסקו ענק ממדים של התבגרות והתגברות אנושית שרומן מושך מתוכו עדות חסרת תקדים על החלומות, הייסורים, הכמיהות של דור שחווה מלחמה נוראה – הרצף, למשל באמצעו, מתמקד בקרב ורדן שבגבול צרפת-גרמניה-בלגיה – ועומד אוטוטו להתייצב בפני מלחמה אחת נוספת, נוראה מקודמתה. לא לחינם היה אפוא רומן מועמד ריאלי שש עשרה פעמים לפרס נובל, אך לבסוף לא זכה.  

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 5
    • 0

    תגובות


    6 תגובות על “על רומן הנהר של ז'ול רומן”

    1. יהודית אוריה הגיב:

      אתגר- גישור-השסע רוח-חמר, פנים-חוץ, רומנטיציזם-נטורליזם שלקח על עצמו הסופר ג'ול רומן (לחרפתי הכפולה אני לא קוראת צרפתית ולא ידעתי עליו) מרתק אותי. תודה שחשפת אותי במאמר מלמד, כתוב לעילא.

    2. רן יגיל הגיב:

      שלמי תודה למשוררת יהודית אוריה. מי אם לא את! אוהבת הספרות והאמנות והסקרנית תמיד.

    3. רוני סומק הגיב:

      כמה יפה להגיד "עירסול הקורא".וויו לה פראנס,וויו לה רני

    4. רן יגיל הגיב:

      רוני היקר מאוד, שלמי תודה. ידעתי שתאהב את הצירוף. רני

    5. יערה בן-דוד הגיב:

      אינני מכירה את כתיבתו של ז׳ול רומן, אבל התעשרתי מדבריך המרתקים עליו ועל הז׳אנר של רומן הנהר. תודה, רני.

    6. רן יגיל הגיב:

      יערה, משוררת יקרה, שלמי תודה על שכתבת לי. שימחת אותי מאוד. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בֵּין‭ ‬מֶרְכָּז‭ ‬לַקָּצֶה

    גבריאל מוקד
    דברים מאת רן יגיל גבריאל מוקד כותב שנים רבות וריאציות. אלה...

    צנזורה שקטה ועיקשת

    שי מרקוביץ'
    סופרת מעזה לא קיבלה אשרת כניסה לאנגליה, למרות שהוזמנה רשמית להשתתף...

    שני שירים

    נעמה הכט
    תנועה מֻקְדָּם מִדַּי. אֲנִימְצַחְצַחַת אֶת שִׁנֵּי הַקִּבּוּץ שֶׁלִּי בְּמִשְׁחַת הָעִיר,לוֹחֶצֶת אוֹתָהּ...
    דילוג לתוכן