"על רוח החוקים" של מונטסקייה
סיפור-מסה אלגורי
הוא פלט נשימה עמוקה, אנחת רווחה של סוף תשישות ארוכת שנים ותחילתה של מנוחה הבאה אחרי מערכה בת שנים רבות, כעשרים שנה לערך. הוא מלמל בקול רם "סוף סוף הסתיים הסיפור הזה, אני מתקשה להאמין, זה הפסיק האחרון, זאת הנקודה האחרונה, ומעכשיו הלאה להדפסה והפצה ועל זה אחשוב אחר כך." הוא הניח את עט הנוצה על פיסת הלבד ליד כסת הדיו והתרווח לאחור בכיסאו המרופד, נשען על משענת הגב, מניח את שתי כפות ידיו המוכתמות על ידיות הצד. לפניו על השולחן הענקי רבצה ערמת נייר בגובה של כמה סנטימטרים ומצידה השני מאפרה, מקטרת, אמצעי הצתה ושקית טבק. על השולחן היו מפוזרים ספרים, ניירות, עיתונים ונרות תאורה. קירות החדר היו מכוסים במדפי ספרים. מול השולחן היה חלון ענק אשר בהסטת הווילונות הכבדים הכניס לחדר אור יום בשפע. חדר העבודה הזה היה חלק מטירה כפרית קטנה מדרום לפריז ליד עיירת מחוז שכוחה.
שארל-לואי היה גבר מבוגר, בן 59, רזה, בעל תווי פנים חדים ואף נשרי בולט. הוא היה אציל צרפתי בעל אמצעים ושמו המלא והארוך היה Charles-Louis de Secondat, baron de La Brède et de Montesquieu ובקיצור שארל-לואי דה מונטסקייה, איש בורדו. נזכיר כאן שאת 66 שנות חייו (1755-1689) הוא בילה בממלכה הצרפתית הפאודלית בתקופת מלכותם הזוהרת של המלכים לואי ה-14 ולואי ה-15. הוא כבר היה ידוע ברבים כמשפטן, סופר ובעיקר פילוסוף פוליטי מן המעלה הראשונה, שהרבה לשוטט באירופה ואמריקה ובין לבין עסק בכתיבה והוראה. באותו ערב הוא סיים לכתוב את "(על) רוח החוקים", ספר מכונן בתרבות המערב שיתפרסם בז'נבה באוקטובר של אותה השנה, 1748: שבע שנים לפני מותו, 26 שנים לפני פרסום חוקת ארצות הברית (1776), 41 שנים לפני פרוץ המהפכה הצרפתית (1789) – והכי חשוב לעניינינו – בדיוק 200 שנה לפני הכרזת העצמאות של מדינת היהודים (1948) ש"רוח החוקים" היה נר לרגלי המייסדים שלה והמשטר הדמוקרטי שהונהג בה.
באותו חיבור ענק, שארל-לואי לימד על מערכת ממשל חוקתית, על עיקרון עליונות החוק, על שמירה חסרת פשרות על זכויות האזרח הקטן ועל היצמדות מוחלטת לעיקרון הפרדת הרשויות, ועוד. מונטסקייה הגדיר שלושה סוגים עיקריים של מערכות ממשל מבחינה פוליטית: משטר רפובליקני, משטר מלוכני ומשטר דיקטטורי (עריץ, רודני או דספוטי). מערכות רפובליקניות נבדלות זו מזו בסימון הגבולות של זכויות האזרח הבוחר ומשלם המיסים – אלה המרחיבות את הגבולות מכונות רפובליקות דמוקרטיות, בעוד שאלה המגבילות ומצמצמות אותן מכונות רפובליקות אריסטוקרטיות. על פני המנעד הזה, ההבחנה בין שליטה אריסטוקרטית לשליטה רודנית נשענת על השאלה אם קיימת מערכת חוקים שביכולתה לרסן את סמכות השליט ומי הוא המחוקק (הריבון): אם כן, אזי המשטר נחשב רפובליקני לצורותיו או אף מלוכני (גם כאן יש צורות אחדות), ואם לאו, הרי הוא עריצות לשמה. מאחורי כל סוג ותת-סוג של מערכת פוליטית עומד עיקרון-על, הוא אותו יסוד אופי מוסד המניע התנהגות מצד האזרחים, אשר תביא אותם לתמיכה במשטר המסוים ותאפשר לו לתפקד בצורה חלקה.
לפיכך, ברפובליקות דמוקרטיות (ובמידה פחותה באלה האריסטוקרטיות) עיקרון-העל המנחה הוא "המידה הטובה" (מה שקרוי בימינו נורמה ערכית מוסרית בניגוד לחוק הפלילי), הנכונות לשים את האינטרסים של המוני העם מעל לאינטרסים הפרטיים של השליט באשר הוא. במשטרים מלוכניים, עיקרון-העל הוא "אהבת והעדפת הכבוד" (אחד משלושת הכ"פים, כוח, כבוד וכסף), הרצון או התשוקה של הפרט להשיג מעמד גבוה יותר וזכויות יתר ובמילים אחרות אי-שוויון; במשטרים דיקטטוריים, עיקרון-העל הוא "הפחד מפני השליט". על פי מונטסקייה, בכדי להשיג את החירות הפוליטית והביטחון האישי של האזרח, יש ליצור הפרדה מוחלטת של שלושת רשויות השלטון באשר הוא שלטון: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת – הן חייבות להיות עצמאיות, בלתי תלויות, חופשיות מכבלים ובעלות עוצמה שווה כך שמערכת של בלמים ואיזונים לא תאפשר לאף אחת מהן לגבור על רעותה אבל תכריח אותן לשתף פעולה למען הקיום של חופש הפרט וביטחונו האישי והכי חשוב: תאפשר פיקוח, בקרה ואפשרות החלפה או ענישה של כל אחת מהן.
ב-2048 ימלאו 300 שנה להופעתו של המניפסט הזה, "(על) רוח החוקים", דהיינו, בדיוק בעוד פחות משלושים שנה. כלום זמן במונחים היסטוריים. בשלוש המאות האלה העולם המערבי הנאור, לכאורה וגם שלא לכאורה, סגד לעיקרון הפרדת הרשויות. המוני עם, אנשים ממעמדות, מוצא, מגדר ומה לא, מורים ותלמידים, אזרחים וחיילים, משרתי ציבור נבחרים וממונים, מנהיגים ופוליטיקאים, חוקרים ומומחים, פילוסופים ואנשי דת… כולם עסקו, דיברו וכתבו על אותו הספר והתייחסו אליו כאל טקסט שיש לדון בו יומם וליל ולפרשו בכול מיני צורות. אבל כולם, כולם בלי יוצא מן הכלל, הסתמכו על אותו כתב היד שפורסם באוקטובר 1748 בעיר ז'נבה אשר בשווייץ. כתב יד שאותו קיצרתי באכזריות בפסקה הקודמת, רק כדי לסבר את האוזן שאולי במקרה לא ידעה את יוסף (מונטסקייה).
והנה – סנסציה בינלאומית מזעזעת אמות סיפים: באוקטובר 2020, גילה צוות חוקרים ממכון ירושלמי עתיר מוניטין, עותק חבוי של הספר, עותק מקורי וראשוני שמכיל טיוטות, הערות ומחיקות של שארל-לואי עצמו בכתב ידו שאומת אחרי תחקיר גרפולוגי מעמיק שאינו ניתן להפרכה. משום מה אותו הצוות חשד שהטקסט השגור בפי כל זויף או שונה ממניעים לא ברורים… והנה… הלם, אלם ותדהמה — התוכן של "(על) רוח החוקים" הוא שונה ממה שידענו ולמדנו במשך קרוב ל-300 שנה! צוות החוקרים הנכבד מסרב, לפחות עד כה, למסור את העותק לעיון הציבור והעולם. הוא שומר על בלעדיות וסודיות ומוסר אך ורק תקציר של המניפסט, תוך הבטחה בהן צדק שבבוא היום הכול יהיה נגיש ושקוף, כמי מעיין זכים.
גם כאן יש להזכיר כי הימים הם ימי מגפת הקורונה שהגיעה למדינת היהודים בת ה-72 בתחילת השנה כחלק ממגפה רבתי גלובלית שמשתוללת ברחבי הכדור כולו. פרט לנזקים הבריאותיים בגוף ובנפש, הכלכליים והחברתיים, היא, המגפה, מגלה ומציפה את השבר הפוליטי חסר התקדים בו מצויה החברה הישראלית המשוסעת והמדממת במהלך שני העשורים האחרונים, ומאיימת על אושיות המשטר הדמוקרטי ועיקרון הפרדת הרשויות שהגה אותו אדם מבוגר המתואר בפסקת הפתיחה של סיפורנו. ומה מסתבר? ובכן, להלן תמצית כתיבתו המקורית של מונטסקייה בכל הקשור לעיקרון הפרדת הרשויות, על פי החוקרים:
"שארל-לואי כותב על ארבע רשויות ולא על שלוש רשויות כפי שהורגלנו. הרשות הרביעית היא 'המבע הציבורי' ובשפת ימינו, התקשורת על מכלול מרכיביה: רדיו וטלוויזיה, עיתונות כתובה ואלקטרונית, קולנוע ותיאטרון, ובעיקר, הרשתות החברתיות למיניהן וצורותיהן כי הן מייצגות את 'כיכר השוק האתונאית' וההייד פארק המודרניים וכבמה לביטוי בלתי מצונזר של רחשי לב ההמון. ארבעת הרשויות אכן צריכות להיות עצמאיות, בלתי תלויות, חופשיות מכבלים ובעלות עוצמה… אבל, הן אינן שוות! יש בהן היררכיה ברורה וכפיפות מתבקשת כדי לאפשר משילות ואי-הדרדרות לאנרכיה! כי סדר חייב להיות! מונטסקייה קובע כי הרשות המחוקקת היא עליונה על שלושת האחרות! [ברוח נאומו העתידי של הנשיא אברהם לינקולן בגטיסברג בנובמבר 1863 בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית ו-115 שנה לאחר '(על) רוח החוקים' – 'ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם' – ואין לנו ספק שמונטסקייה מנוחתו עדן, גאה בתלמידו זה]. הרשות המבצעת היא הממשלה שבאה מתוך הפרלמנט וממנו שואבת את סמכותה וכוחה, היא המוציאה לפועל של המדיניות הנחקקת ברשות המחוקקת הנבחרת. הרשות השופטת והתקשורת חייבים להיות כפופים לבחירת העם והממשלה. ובמילים בהירות יותר, אין טעם ברשות שופטת ובתקשורת שאינן כפופות ומבטאות את רצון הבוחר הנקבע אך ורק בבית המחוקקים… ובמילים בוטות יותר, בלשון ימינו: אם העם החליט שבראשות הממשל/שלטון הנבחר יעמדו אנשים גבוהים או נמוכים, יפים או מכוערים, בעלי צבע ומגדר כזה ולא אחר, בעלי דעות קיצוניות יותר או פחות – אזי כך יהיה שהרי זו בחירתם וזו חוכמתם של ההמונים שהם הרוב… וכן… גם אם ההמון בחר במושחתים, בעלי מוח קטן או שרלטנים – אזי כך יהיה ואין שום בית משפט או עיתון או כל מאן דבעי אחר שיערערו על כך!… ובאשר ל'איזונים, בלמים, בקרה וביקורת' – אלה יקבעו על ידי הכרעת הרוב באותה העת ולו יהי מה…".
מסקנות צוות החוקרים המהולל מאותו מכון ירושלמי, עתיר הידע והניסיון, גרמו לתדהמה, מבוכה ומבולקה וזעזוע עמוק בקרב הממסדים האקדמיים והמשטרים הדמוקרטיים במערב ובמקביל לשמחה וצהלולים במשטרים האחרים למיניהם. ברם אולם, חלק מהשליטים במדינות הדמוקרטיות קיבלו את התגלית בברכה ואף באנחת רווחה, לנוכח קשייהם וכישלונותיהם בטיפול בשברים הבריאותיים, החברתיים והכלכליים במדינותיהם על רקע מגפת הקורונה שגרמו לשרשרת של מחאות עממיות חוצות גבולות של גזע, מין, מגדר ודת.
התגלית התקבלה ביתר שאת ובקולות של גאווה ושמחה על ידי השלטון במדינת היהודים. לב השליטים נמלא גאווה על כך שתגלית בסדר גודל שכזה, תגלית שראויה ללא ספק לפרס נובל, נבטה בבית היוצר של המוח היהודי במדינתו של העם הנבחר, עם הסגולה ומביא האור והחשמל לגויים. השלטון לקה באובדן זיכרון זמני ו"שכח" את מצוקות עמו, את מצב החירום עליו הוא עצמו הכריז, ואת משימת ההצלה בבחינת "כול היתר תפל". הוא פנה מיד ליישום והטמעה של מסקנות צוות החוקרים בכל מה שקשור לעיקרון הפרדת הרשויות בבחינת "רוויזיה-רפורמה" חובקת-כל וחשובה מכל, ממש פיקוח נפש דוחה קורונה. אף לא אחד מבני מעמד השליטים גילה שמץ של פקפוק ושאל את עצמו שאלות פשוטות כמו: מה פשר הסודיות שעוטפת את הטקסט? מדוע לא לפרסמו ברבים? היכן השקיפות, האמינות והמהימנות של תגלית אקדמית בעלת חשיבות והשלכות כה מרחיקות לכת? מי עומד מאחורי מאמצי הגילוי? ועוד כהנה וכהנה תהיות. מה עוד שהצרפתים עצמם לא התלהבו מהתגלית וחלק ניכר מהאוניברסיטאות, המכללות ומכוני המחקר המובילים במערב דרשו במפגיע לקרוא בעצמם את המסמך וממשלות רבות סירבו לקבל את התמצית שפורסמה כתורת אמת מהר סיני. בכול המקומות האלה הנושא הושם בצד עד לבירור האמת. רק משטרים מאוד מסוימים אימצו את המסקנות בלי דרישות הבהרה והחלו לפעול על פיהן.
השלטון במדינת היהודים פתח בבליץ חקיקתי חסר תקדים: השליטה בוועדה למינוי שופטים עברה רובה ככולה לידי פוליטיקאים ועסקנים; חלקים ממגילת העצמאות נמחקו או שונו; ועדת הבחירות המרכזית עברה לשליטת מפלגת השלטון; נחקקה פסקת התגברות גורפת על פסיקות בג"ץ; חוקי יסוד שונו ללא הכר; שיטת הבחירות שונתה; כול מוסדות הממשל שעסקו בביקורת על הפרלמנט ומשרדי הממשלה (מבקר המדינה, פרקליטים יועצים, נציבי תלונות הציבור, נציב שירות המדינ ואחרים) סורסו לאלתר; חלוקת ג'ובים, משרות אמון ומכרזים תפורים הפכו ל"נורמה" כתובה בחוק, ועוד, עוד ועוד. בשם עיקרון-העל החדש על שם אותו שארל-לואי מונטסקייה החדש-ישן. כן… זה המבוגר מ"(על) רוח החוקים" של 1748 שתיארנו בתחילת סיפורנו. המגפה נשכחה, אנשים המשיכו למות ולחגוג, בתי החולים קרסו, ילדי היהודים לא ממש למדו, מספר דרי הרחוב גדל באלפי אחוזים, מחאות ושביתות דוכאו באכזריות. ובמילים הכי מודרניות, "מצב החרבנה הלאומי" הפך למציאות של אחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג שלפני בוא המשיח.
אבל אז, כעבור כשנה או מעט יותר התפוצץ הבלון – סנסציה בינלאומית מזעזעת אמות סיפים חדשה!
המסמך המקורי של שארל-לואי נגנב מאותו מכון ירושלמי והוצג בפומבי קבל עם ועולם כאשר הרשות הרביעית המדומיינת מובילה את המהלך על פני הגלובוס ובתוך שעות ספורות הסתבר הלא יאומן כי יסופר:
התגלית הירושלמית היתה זיוף, מרמה והפרת אמונים
ואידך זיל גמור.
נ.ב. אחרית דבר מאוחרת: מאז שולטים בחיינו פייק ניוז, אי-אמת, אי-אמון ומחלה כרונית חדשה-ישנה: דלקת המצפון על שם קונספירציוס!!!
תגובות