על משפחה וטהרה
מבוא
המונח "טהרת המשפחה" הפך לשגור כמעין לשון נקייה לטקס המקווה לנשים, ובכך מערער את אופייה האינדיבידואלי של מצווה זו. בעיני רבות ורבים הדבר מייצג את כל מה שלא בסדר ביחס לנשים ביהדות.
לאמיתו של דבר, הסמליות של טקס המקווה מקיפה את הנפש האוניברסלית, היהודית והנשית; המאפיינים החווייתיים שלו יכולים למלא את החלל שבו התהליך המופשט של אמונה מותיר כמיהה לעוד, היכן שהזנחה או אי-הבנה של צרכי האישה מותירים אותה לא מרוצה או מתוסכלת. נשים עדיין מודרות מהשתתפות פעילה בפולחן הציבורי המסורתי, ואפיקים לחוויה דתית מוחשית לוקים בחסר. ניתן לראות בטבילה תפילה ללא מילים, וככזו היא טומנת בחובה הבטחה למלא את החלל הזה.
העבר
מבחינה היסטורית, המקווה היה חלק בלתי נפרד מפולחן בית המקדש; הצעד האחרון שאדם נקט כהכנה לפגישתו עם הנצחי. מגע עם מתים, כמו גם אובדן חיים פוטנציאליים בצורה של זרע או דם וסת, הם בין התזכורות לתמותה שהאדם המאמין היה אמור להניח טקסית מאחוריו. לאחר פרק זמן שנקבע וטקס נלווה מתאים, התבצעה טבילה במים חיים, בלידה סמלית מחדש למצב זמני של "חוסר מוות" טקסי. כפי שרחל אדלר ניסחה זאת בצורה כה מדויקת, "מי מלבד חסרי המוות יכול לעמוד בנוכחות המלך הנצחי?"[1] אולם הטבילה לא היתה רק הכנה, שיאה של הפרדה מכוונת מדברים "טמאים".
בתקופת בית שני, גברים ונשים מבני משפחות הכוהנים נהגו לטבול באופן קבוע. למרות שרוב מצבי הטומאה הפולחניים היו בעלי רלוונטיות מעשית רק כאשר אדם עמד לבקר בבית המקדש או רצה להשתתף בתקרובות מקודשות, נראה שאנשים רבים שמרו על עצמם באופן רציף במצב טהור כדי ליהנות מהתרוממות רוחנית שהטהרה העניקה להם. האיסיים היו מבקרים נלהבים במקווה, אף על פי שרובם היו מתנזרים, גרו לרוב רחוק מבית המקדש (בקהילות ים המלח), והתרחקו מרבות מפולחניו.
לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, לא היה ניתן יותר להיטהר ממה שנחשבו לטומאות החמורות ביותר – מגע עם המת וצרעת – שכן חלקים מהטקס היו חייבים להתבצע בבית המקדש, שחורב. כך, ברוב המקרים, הרלוונטיות המעשית של כל הזיהומים, למעט אלה הנוגעים למחזור הנשי, עברה מן העולם. לגברים ממשפחת הכוהנים נשאר אסור היה לבוא במגע מיידי עם המתים. תפנית קיצונית זו של האירועים הותירה את כל המערכת חשופה לחוסר איזון.
בתקופת המשנה, קבוצה מובחרת, שכונתה ״חברים״, הקפידה לצרוך רק מזון טהור מבחינה פולחנית, ועל מנת שלא לטמא מזון שנגעו בו, נהגו לטבול כמעט מדי יום במקווה. אך הדבר לא החזיק מעמד. על פי המשנה, נדרשה טבילה גם מגברים שקיימו יחסי מין או שהיה להם קרי לילה לפני שיכלו להתפלל. בתקופת התלמוד, נוהג זה – המיוחס לעזרא – כבר היה פחות נפוץ.
נשים, לעומת זאת, המשיכו לטבול במקווה לאחר חורבן בית המקדש. הטקס סימל הכרה בהתבגרותה של הנערה, בכך שהחלו לטבול בעקבות הווסת הראשונה. באמצעות התרגול הקבוע של טקס המקווה, הן המשיכו לאשר מחדש את נשיותן ואת האירועים המחזוריים המתרחשים בתוכן. כפי שכתב יוסף בכור שור במאה השתים עשרה: "דם נידות שהנשים משמרות … הוא להם דם ברית."[2] קיום מצווה זו היווה ברית מתמשכת עם אלוהים, שנשים מבצעות מהגעתן לגיל בגרות באופן מודע ומתמשך, בניגוד לברית המילה שנערכה לזכרים כתינוקות.
שני אירועים תרמו להפרדה בין טקס המקווה והנשיות. ראשית, רבני התלמוד דימו שקשה מדי לנשים להבדיל בין נידות–זרימת מחזור רגילה, לבין זיבות–זרימה פתולוגית, שדרשה המתנה ארוכה יותר לפני הטהרה. כדי להיות בטוחים, הם קבעו שכל זרימת דם נשית תיחשב כדם זיבה – זרימת המחלה. אותה גישה של "לסגור את כל הפינות" המשיכה לצבוע רבים מההלכות והמנהגים הקשורים כיום לנידה, לבניית המקווה ולשימוש בו. זה הקשה יותר ויותר על בניית מקווה פרטי משביע רצון, או שימוש במקווה קיים מבלי לעבור חקירות מהבלנית.
האירוע השני התרחש הרבה יותר מאוחר. יצחק בן ששת ברפת (המאה ה-14)[3] הסביר שנערות לא נשואות בתקופתו הורחקו מן המקווה, למעט לקראת נישואין, בניסיון להרתיע בוגרים ובוגרות לא נשואים מלקיים יחסים. ההיגיון לכך היה שיחסי מין עם אישה נידה נחשבים לעבירה חמורה, בעוד שיחסים לפני נישואין בין גבר לאישה טהורה מבחינה פולחנית הם עבירה פחות חמורה, ומכאן שאנשים היו נרתעים יותר מקיום יחסים לפני הנישואין אם נשים צעירות נותרו במצב תמידי של נידות. הסרה זו של הדרישה המקורית לטבול באופן קבוע עבור נשים לא נשואות התקבלה בלב שלם, במיוחד בקהילות אשכנז, ובכך שיבשה את חיי הפולחן הנשיים, ככל הנראה מבלי להפחית את שכיחות יחסי המין ללא נישואים. הרמב״ן (המאה ה-13) יעץ שלא לפרסם את השקפתו המקלה ביחס לפילגשים, מכיוון שסביר להניח שמאהבים יעברו על חוקי הנידה, מה שמרמז שלא ניתן לצפות מגברים שיירתעו ממצב הנידה של אישה.
כך, שינויים אלה שללו מנשים יהודיות הכרה פולחנית בנשיות מעניקת החיים המפעמת בתוכן, ומנעו מהן חוויה מאשרת, הכרה בתהליך בגרות האישה. במקום זאת, ההליכה למקווה הפכה לרישיון לקיום יחסי מין, דבר שאישה נאלצה לעבור תכופות כדי להיות מקובלת במיטת זוגה. כתוצאה מההשלכות המיניות של הטבילה במקווה, בנות לא הלכו יותר עם אימותיהן, ונשים נעשו לחשאיות לגבי כל הנושא. כך, ללכת למקווה הפך למשהו שאישה בדרך כלל לא שומעת עליו עד שהיא מתארסת. זה הפך לחוויה שמערערת את תחושת הביטחון הנשי שלה, במקום לאשש אותה מחדש. כיום, כמעט אף מקווה לא יאפשר ביודעין לאישה לא נשואה להיכנס; בחלקם מוצבים שלטים בנושא מרבנים בולטים.
לאחר שזנחו את השימוש התדיר במקווה, גברים יהודים חוו רגרסיה וראו נשים כפחות טהורות מהם, תוך שהם שוכחים את מקורות הטומאה הרבים המשפיעים על גברים ונשים כאחד, והתרכזו במקום זאת בדם הנשי. זה, כמובן, בדיוק ההפך ממה שהתורה והתלמוד שאפו ללמד. עצוב לראות שדווקא טקס עם פוטנציאל להפוך את המחזור הנשי לפחות מפחיד ודוחה עבור גברים תורם להתבססותן של גישות מעוותות שכאלה.
ההווה
כיום מקוואות מנוהלים כמעט תמיד על ידי מועצות דתיות הנשלטות על ידי גברים, למרות שהם משמשים בעיקר נשים. בלניות דודתיות, שמועסקות על ידי מועצות אלה, מבטיחות שכל המשתמשות במתקן מצייתות ל"חוקי הבית", שבדרך כלל מודפסים ומוצגים בכל חדר מקלחת, בדרישה שהמבקרת במתחם תגזוז את ציפורניה עד הסוף, תסרק את כל שיער גופה, וכו'.
מקווה הוא ההיבט היחיד של מצוות דת פרטית שחלקים שלמים בקהילה מנועים ממנו. לעתים קרובות, נמנעת מנשים גישה למקווה מסיבות כמו סירובן, או אי יכולתן, להסיר טבעות מאצבעותיהן או לקצץ ציפורניים. נשים מוטעות להאמין שאם הן לא תעמודנה בכללים אלו, הן תפגענה בכוחות המטהרים של המקווה – דבר שהוא בלתי אפשרי גם מבחינה הלכתית. אף אחד לא היה חולם לשלול מאדם שאינו שומר על שתי מערכות כלים נפרדות את הזכות לרכוש בשר כשר!
המקווה פתוח בדרך כלל רק בזמנים ספציפיים שבהם, בהכרח, התנועה רבה. השילוב הזה של הלחץ, התקנות, האפוטרופוס המפקח, הופך את זה לכמעט בלתי אפשרי לאף אחת לחוות חוויה אישית משמעותית.
התוצאה המצטברת של ההתפתחויות השליליות הללו, לצד ההשפעה של החברה המודרנית על קיום מצוות הדת בכלל, היא אובדן כוח המשיכה של המקווה ליהודיות מכל קצוות הקשת היהודית. הדוגלים במצוות המקווה מנסים למשוך קהל חזרה בעזרת פרסומים המבטיחים יותר ילדים, פחות סרטן וסקס טוב יותר לנשים שהולכות למקווה, במקום להשקיע במשמעות של המנהג.[4]
העתיד
עם זאת, תחושות ההשפלה הכרוכות בשימוש במקווה, תחת עיניים משטרות, רק כדי לאפשר יחסי אישות, אינן חלק מהותי של הציווי.
טבילה היא ירידה סמלית לרחם האלוהי – עלייה לגן עדן, המשתקף במים – בעלת ערך מולד כמפגש אינטנסיבי, אינטימי עם אלוהים. נטולות עיטורים, בעירום של גן העדן, אנו נכנסות לעל-זמני, מבקשות לחוש את מגע המים בכל פן של חומריותנו ולהתמוסס, להיות אחת עם היוצר הנצחי שלנו, אימנו הנצחית שבשמים, מקווה ישראל. בעולם הסמלים היהודי, "מים עליונים" משתקפים ב"מימי הים", ונובעים מאותו מקור, כשם שירושלים הארצית שוכנת מתחת ל"ירושלים של מעלה". אכן מתאים במיוחד לאישה, נושאת חיים, להיכנס לרחם הסמלי של הבורא שהפקיד בה את הכוח לתת חיים.
זלדה, המשוררת הדתית המנוחה, הפנימה ביסודיות את הסמליות היהודית הזו: הדימויים הפואטיים שלה מלאים ברמיזות לים כהשתקפות של גן עדן. בקלות מדהימה היא מפליגה על "מראות הכסף" שלה בין העולמות והמרחבים, הארציים והרוחניים.
על הימאים היא אומרת:[5]
רואים הם עין בעין
את מעשי אלוהים
וחשים במציאותו
בלי המחיצות שלנו,
בלי הסח-הדעת שלנו.
ועל הרפתקנותה בילדות:[6]
הלא קרקע הים
מרכבה לאלוהים.
לוח השנה היהודי הוא בעיקר ירחי, והקשר המיתולוגי בין מחזוריות של נשים, הירח והמים מוטמעים ביהדות. המקווה, טקס מים המותאם למחזוריות הנשית, מושקע כך בקונסטלציה נוספת של משמעויות.
נוכל לתבוע מחדש את ערכה הרוחני של מצווה זו. מתחילת מחזור הווסת הראשון של האישה, היא היתה מכירה טקסית באירוע, סופרת את הימים, צופה את הגעתם, ואת עזיבתם, של שלבי הגוף הנשי שלה, וחוגגת אותם בפרטיות. באמצעות קיום מצוות, נוכל לקבל מודעות נשית "מוקדמת", שמתבססת בגיל ההתבגרות, שבה הגבר ישתלב רק כאשר הוא מצטרף לחלוק יותר מחייה של אישה.
גם מסיבות אחרות, המקווה הוא בחירה מצוינת לתשומת הלב של פמיניסטיות יהודיות. ניתן להרחיב את תפקיד המקווה כך שיכלול מגוון טקסים חדשים; חדש, אך מעוגן היטב בשורשי היהדות; חדשני, ובו בזמן חוזר למקורות. אנחנו זקוקות, למשל, לאמצעי לחימה נגד התפקידים הסותרים שמיוחסים לנשים בתרבות המערבית. מצד אחד, מעודדים אותנו להתנהג ולהיראות כמו אובייקטים מיניים, ואילו, מצד שני, הווסת היא טאבו (מודעות טמפון מבטיחות שנוכל להעלים את הכל; אף אחד לא יידע; אנחנו יכולות להתנהג כאילו זה לא שם וכו'), ריחות נשיים נתפסים במיאוס (פרסומות לשטיפה היגיינית נשית ודאודורנטים), ההזדקנות היא כל כך לא נשית שאנחנו חייבות להילחם בה בכל דבר, החל מקוסמות קוסמטית דרך טיפולי הורמונים, ועד לניתוחים. המקווה, בשימוש קבוע מגיל ההתבגרות ועד גיל המעבר, יכול לסייע לנו בהתרחקות מתפקיד-נשי בעיצוב-גברי לטובת מימוש עצמי נשי.
אפשר גם לשקול התבססות על טבילה כטיפול אפשרי לנפגעות תקיפה מינית או אלימות. באופן כללי, זה יכול לשמש כל מי שסבלה מאובדן חייו של אדם יקר, יצאה ללא פגע מתאונה או מחלה, או, מכל סיבה שהיא, הרגישה את הליבה האלוהית של קיומה מזועזעת או מחוללת.
בהצעת טקסים חדשים, כדאי לזכור את המושגים הבסיסיים של המקווה, בל נחרוג מהגבול העדין שבין התנהגות המונעת מרוחניות לבין החייאת טקסים פרימיטיביים שנעלמו בצדק. באמצעות תביעה מחדש של מנהג המקווה בדרך זו, בטווח הארוך נמצא אותו נקי ומשופר עבור נשים מכל קצוות האמונה היהודית.
אסטרטגיה
הבה נקים לתחייה את המקווה המקורי. נשים דגש על הברית המתמשכת בין האישה ליוצרה. עם הזמן, צורך, תכנון וחינוך ישתלבו כדי להגדיר את תפקידו העתידי של המקווה בחברה היהודית.
המקווה חייב להיות זמין כמו כל חפץ ומתקן דתי אחר לכל מי שרוצה להיעזר בו. הדרישה להקמת מקוואות ציבוריים וחפשיים לציבור חשובה. עם מספיק התנגדויות, הפרקטיקות המגבילות ייאלצו להיזנח. המצב הנוכחי התבסס רק בזכות שיתוף הפעולה של חלק מהקהילה וחוסר העניין והשתיקה של היתר; הוא ייעלם כאשר שיתוף הפעולה השקט הזה יוסר.
יש חלופות למקוואות קהילתיים. הים התיכון, הכנרת, והמעיינות הניזונים מהקרקע הם כולם גופים טבעיים של מים חיים. באקלים חם, או בקיץ, לפחות, הם יכולים ליצור חוויה פולחנית נפלאה. (למרות שמקובל לטבול בעירום, בגדי שחייה רפויים אינם מהווים בעיה הלכתית, ואף אחד אחר אינו צריך להיות נוכח אם נוקטים זהירות מספקת.)
מקווה בכל בית הוא אולי חלום מופרך, אבל, טכנית, מקוואות פרטיים אינם בלתי אפשריים. גם כיום, יש מספר לא מבוטל של מקוואות פרטיים או עשו-זאת-בעצמכם בבתי כנסת, במיוחד בעיירות קטנות באירופה ובארצות הברית. אל אלה, אישה וזוגה יכולים לעתים קרובות ללכת יחד, אם הם רוצים בכך.
בחזון הפרטי שלי לגבי העתיד האידיאלי, נשים הולכות למקווה מהופעת מחזור הווסת, טובלות לאחר שבעה ימים מתחילת כל מחזור (נידה) ושוב שבעה ימים לאחר הפסקת הדימום (זיבה). הטבילה הראשונה היא מתוך הכרה במחזוריות השגרתית של האישה ומאשרת מחדש את הברית האישית עם האלוהי, בעוד שהטבילה לאחר שבעה ימים "נקיים" תואמת את ההלכה הרבנית ומקדשת את מעשה הרבייה הגשמי. ימי הביניים בין הטבילה יכולים להיות מספקים, שמחים ורוחניים. העובדה שכבר הלכה פעם אחת יכולה לעזור להפחית את המתח על רקע סיבוכים מיותרים בפעם השנייה, וההיבט ה"משפחתי" ישחק תפקיד משני לזה של השזירה של מחזוריות רוחנית וגופנית.
בית המקדש של פעם שימש מקום לתפילה פרטית (כפי שהתפללה חנה בשילה). כיום, בהיעדר העולם הסמלי שהציע בית המקדש לאנשים בתקופתו, טבילה במים פולחניים היא מקום אחד שנותר למגע אישי עם הנוכח בכל מקום. בואו נעבוד יחד על מנת להשקיע מחדש את הטבילה – ואת עצמנו – עם טהרתה.
*תרגום ועיבוד קל של Midstream 41(7), Oct. 1995, pp. 30-32.
[1] Rachel Adler, "Tumah and tahara: Ends and beginnings," in E. Koltun, ed., The Jewish Woman: New Perspectives, Schocken, New York, 1976, p. 67.
[2] בכור שור על בראשית יז, יא.
[3] No. 425.
[4] למשל, "מספר הלידות השקטות, ילדים שנולדו עיוורים ואלו שמתים ממחלות ילדות הוא קטן יותר בקרב נשים שקיימו את חוקי המשפחה הללו". (Menachem M. Brayer, The Jewish Woman in Rabbinic Literature: A Psychosocial Perspective, Ktav, Hoboken, NJ, 1986, p.94)
[5] "שירי זלדה", הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 15.
[6] עמ' 68.
תגובות