הספרות הלטינית אינה זקוקה כמדומה בימינו למליצי יושר. לא מעט רומנים של גבריאל גרסיה מארקס ומריו ורגס יוסה, שניהם חתני פרס נובל, וסופרים אחרים תורגמו לעברית וזכו לקוראים רבים. הלטינים זכו אמנם רק לשישה פרסי נובל (בנוסף לשניים שציינתי, גם מיגל אנחל אסטוריאס, פבלו נרודה, אוקטביו פאס וגבריאלה מיסטרל), אבל מה תאמרו למשל על כך שז'ורז'י אמאדו המהלך קסם בעלילותיו, או חורחה לואיס בורחס הגאוני, לא זכו בפרס הנכסף? הם ויוצרים לטינים רבים נוספים, השפיעו על דורות של קוראים ויוצרים בכל רחבי העולם וגם בישראל. מי שלא קרא למשל את "גן השבילים המתפצלים", את "דוניה פלור נשואה לשניים" או את "מאה שנים של בדידות", שיקום.

הספרות הדרום אמריקנית מצאה לה מעריצים רבים, בזכות התמהיל המיוחד של מאגיות עם סוריאליזם – תמהיל שקיים שם לעיתים גם בחיי היום יום עצמם, וכל זאת לצד העוני, הניצול והעושק, השחיתות והפשע. המאגיות וכתיבת המחאה הם אולי גם התכונות שהופכות את היוצרים הלטיניים לבעלי דמיון רב מחד, ולבעלי מודעות חברתית גבוהה יותר מאשר סופרים מיבשות אחרות – מאידך.

ולמרות החיבה היתרה שמגלה הקורא הישראלי הממוצע לספרות הלטינית, המדור המושקע מאוד שערכה בקפדנות המתרגמת לאה פרישברג, והתפרסם במסגרת גיליון 32 של כתב העת "שבו", כמעט ולא זכה למשוב. חוסר המשוב הזה הוא בהחלט מצער ביחס לאיכויותיו של הלקט.

המדור כולל שירים וסיפורים של יוצרים ויוצרות איכותיים ומגוונים, חלקם כבר ידועים בישראל ואחרים – טרם. בין המשתתפים יוצרים מארגנטינה, ונצואלה, מקסיקו, צ'ילה, פרו, אורגוואי ואקוודור. במדור כזה ראוי היה להכליל גם יוצרים מקובה, קולומביה ומברזיל. צריך לקוות שלמדור המיוחד הזה יהיה המשך, ואז הפריסה אולי תקיף את כל מדינות מרכז ודרום היבשת.

גם כך נכללים במדור שני חתני פרס נובל כמו נרודה ופאס, ולצדם יוצרים בעלי שם עולמי כמו בורחס, קורטסאר, בנדטי ואחרים, ששמם אינו מוכר לקורא הישראלי כמו גיירמו סמפריו, אנחל אורטוניו, אוסוולדו טרחו, חוסה אמיליו פאצ'קו, בלנקה ורלה, חואנה דה איברברו וחוליו פאסוס. אותו במיוחד כדאי שהקורא הישראלי יכיר בזכות הפואמות המצוינות שהוא כתב על ישראל, ששתיים מהן, בתרגומם של פרישברג ותנחום אבגר המנוח, נכללות במדור. תרגומים אחרים נעשו על ידי מיטב המתרגמים מספרדית כמו רמי סערי, מוקי רון, ערן צלגוב ושוש נבון.

במדור הלטיני של פרישברג ניכרת ההקפדה הרבה הן במלאכת בחירת הטקסטים והן במלאכת התרגום עצמו. לכל היוצרים והיוצרות מוצמדת ביוגרפיה מאירת עיניים, המסייעת מאוד למקם אותם לא רק על מפת מרכז ודרום אמריקה אלא גם על מפת הספרות הלטינית ומקרבת את הקורא לפועלם הספרותי.

המדור נפתח בשיר "סיכום בסתו", פרי עטו של חוליו קורטסאר, המוכר יותר בישראל בזכות הפרוזה שלו ומתגלה כאן כמשורר נפלא וטוב לא פחות, שבהחלט כדאי להמשיך ולתרגמו לעברית. "סיכום בסתו" הוא כמדומה סיכום תמציתי של רוח המדור, ששורה עליו רוח נוגה במקצת, אבל כזו שעושה חשק רב לקרוא אותו. "בכיפת שמי הערב כלציפור היא רמז זיכרון./ מפליא לפעמים שלהט הזמן/ יחזור, ללא גוף יחזור, ללא סיבה יחזור" (עמ' 122), כותב קורטסאר.

רמי סערי תרגם פרגמנט קצרצר בשם "ורד בודד ומנדרינה", מיצירתו של הסופר הוונצואלני אוסוולדו טרחו שנפטר בשנת 1998, שנה לפני שהוגו צ'אבס עלה לשלטון בארצו. למזלו של טרחו, הוא לא חי את האסון שהביא על ארצו יורשו של צ'אבס, ניקולאס מדורו, שהפך את ונצואלה לרודנות כושלת ופושטת רגל, שהמוני תושביה נמלטים ממנה. כדאי להמתין לאפוס הספרותי שיתאר את האקסודוס הוונצואלני הגדול, היכול אולי להתחרות במימדיו הביבליים ביציאת מצרים.

הסיפור הקפקאי הקצר והמוצלח של גיירמו סמפריו המכסיקני (2016-1948) עוסק באדם היושב בכורסתו האהובה וקורא בעיתון. במהלך הקריאה מתחילה להידבק לאצבעותיו העופרת של הדפוס. גופו מתמלא בהדרגה באותיות הדפוס ובתמונות של העיתון שהוא קורא, עד שהוא עובר מטמורפוזה והופך בעצמו לעיתון. הוא מייחל לשובה של אשתו על מנת שתצילו, אך כשהיא מגיעה הביתה זה כבר מאוחר מדי. "היא הרימה אותי מהרצפה, נשאה אותי תחת זרועה, התמקמה בכורסתי האהובה, דיפדפה בי כלאחר-יד והחלה לקרוא" (130).

"זה כי אנחנו עניים מאוד", סיפורו של חואן רולפו המקסיקני, הוא סיפור ריאליסטי נוגע ללב על השלכותיו הנוראות של העוני. משפחת מצוקה מאבדת את יבוליה ואת הפרה היחידה שלה, כאשר הנהר גואה ומציף את הכפר. אב המשפחה חושש שגם בתו השלישית תרד לזנות כמו שתי אחיותיה, וכל זאת בעקבות האובדן שיכפה על המשפחה עוני מנוול אף יותר.

אוקטביו פאס חותם את המדור בשירו "החיים הפשוטים", המעיד כאלף עדים עד כמה החיים כלל אינם פשוטים בדרום אמריקה. "לומר לחם,/ יהיה לחם/ על מפת השולחן, לחם היומיום:/ לתת לזיעה את אשר לזיעה/ לתת לחלום, ולגן עדן המעט,/ ולגיהנום ולגוף ולרגע את אשר לו הם כמהים" (157).

חמישה מגדולי היוצרים הנכללים במדור: קורטסאר, רולפו, נרודה, בורחס ומריו בנדטי נפטרו ממחלת הסרטן, ככה שהחיים שלהם כלל לא היו פשוטים. חלקם גם נרדפו על ידי המשטר בארצותיהם ויצאו לגלות.

ארי דה לוקה, הסופר האיטלקי המשובח שכמה מספריו תורגמו לעברית, ניסח פעם אמירה המשקפת היטב את המצב החברתי והפוליטי חסר התקווה של דרום אמריקה: "אמריקה הלטינית – ימים בלי מחר". בספרות לפחות, יש לאמריקה הלטינית לא רק אתמול והיום אלא גם מחר.

*"ורד בודד ומנדרינה, לקט מן הספרות הלטינו-אמריקאית החדשה", ערכה והעירה: לאה פרישברג, כתב העת שבו, 2019, 203 עמ'.