הפרוזה של פרופ' יוסי יונה, לטעמי, איכותית ביותר, ואיננה זוכה לתשומת לב מספקת. עד כה פרסם יונה שני רומנים, "לא זמן טוב לאהבה" (בסדרת הספרנית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015) בעריכת הסופרת יהודית קציר ומירי צפריר, ו"תאנים טובות מאוד" (הוצאת כרמל, 2020). גילוי נאות: אני עורכו של הספר השני. ייחודו של יונה כמספר נובע קודם כול מהיכולת המרשימה, ממש פנומנאלית שלו, לשלוט בפרטים. הרומן לא נוזל לו מהצדדים. אין להקל בזה ראש. אחרי הכול מדובר בכותב מנוסה מבחינה אקדמית, אבל בפרוזאיקן צעיר שישר קפץ לז'אנר הרומן. אצל פרוזאיקנים ישראלים רבים, גם הידועים שבהם, רואים לא אחת איבוד שליטה ברומן הן מבחינת הנרטיב, המצבים הספציפיים, זירות ההתרחשות, והן מבחינת הדמויות, אבל לא אצל יונה.

ועוד דבר. התכנים של יונה כסופר אישי-חברתי פונים באופן טבעי לַמזרח, אבל צורת הרומן שלו היא מערבית לגמרי, והייתי אף תולה אותו על רף גבוה וקובע שדרך הסיפר שלו, אִפיון הדמויות והשימוש בפרטים הזכיר לי לא אחת סופר גדול מהמערב כמו פיליפ רות באמפליטודה שבין "מה מעיק על פורטנוי" המוקדם ועד "הקנוניה נגד אמריקה" המאוחר. במה? בתודעה המינית של הגיבור, בדרך העיסוק בחיי זוגיות ומשפחה, בניעה לעבר המשפחתי כדבר קסום, רובץ ומטריד שאמור להיות מפתח להבנת ההווה, ובעיקר, כאמור, בשליטה הפנומנאלית בַּפרטים עצמם. 

אם בספרו הראשון "לא זמן טוב לאהבה" עסק יונה בַּהווה התמידי שלנו במצב הישראלי-פלסטיני, בארבעה קולות גיבורים לסירוגין הנעים בשני צירים כמעט מקבילים, כלומר לפנינו רומן סינכרוני על החברתי-פוליטי; הרי שב"תאנים טובות מאוד", הרומן השני, הוא מרחיב את היריעה ופונה לעָבָר של הגיבור ומשפחתו, במקרה זה עיראק שנעזבה, ולפנינו רומן דיאכרוני, שלא מוותר על ההווה, אבל שוקע בעבר שנעלם בארץ אחרת. כל זאת בשימוש עילאי בפרטים ובלא נימת נוסטלגיה משתפכת.

אם ברומן הראשון של יונה הדמויות היו צעירות ואינטלקטואליות; הרי שברומן השני "תאנים טובות מאוד" הדגש הוא על אנשים מבוגרים, סבא וסבתא, תוך הבלטת חוכמת הדורות הטבעית ולא מלומדוּת אקדמית. אומנם, הגיבור שלו ברומן השני, שלמה, היה ונשאר אינטלקטואל, אך הוא בא ללקט את חוכמת החיים של אמו ומשפחתו, שיש בה לא אחת ממידת העומק והרוח שלא תמצא אצל הדמויות האינטלקטואליות הצעירות מהרומן הראשון, לפני שזו תאבד לו עם מות ההורים. יפה יודע יונה לשדרג סיפורי פולקלור לפרוזה איכותית ומורכבת שתשרת את מבנה הנרטיב הארכיטקטוני של הרומן, את מה שהוא כסופר מורכב מבקש להגיד.

ב"לא זמן טוב לאהבה" אנחנו מתוודעים בהדרגה לארבע דמויות: הדיל, פסיכולוגית, והישאם, מורה לספרות. הם פלסטינים המגדלים את ילדיהם ברמאללה ומתמודדים עם קשיים בחיי הנישואים. יואב וטלי, לעומתם, ואולי בעצם כמותם, הם זוג סטודנטים צעירים מתל אביב המתכננים עתיד משותף בלימודי דוקטורט בארצות הברית, כלומר לא כאן בארץ, ויש לדבר משמעות.

כביכול שני הזוגות נעים בקווים מקבילים בשל השיוך האתני, המנטאליות, אבל דבר אחד משותף לשני הזוגות, בפרפראזה על המבע הנודע הפותח את "אנה קרנינה" של לב טולסטוי, הייתי אומר: כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה, אבל כל זוג אומלל, אומלל על פי דרכו, ואת זאת מתאר פיסה אחר פיסה, ברומן הקולות היפה הזה, יונה. הוא מבין את הייחודיות האוניברסאלית המאפיינת את בעיית הזוגיות באשר היא, כאשר כל צעירה וצעיר רוצים גם בהווה להגשים את עצמם. להיות מישהי ומישהו בעולם.

ב"תאנים טובות מאוד", מה שמדהים הוא שהתודעה העיראקית מתחברת יפה בתחילת הרומן, לשיר של ביאליק: "בין נהר פרת ונהר חידקל", שנתפס בעיני מהפכנים מזרחים רבים כסמל האשכנזיות במקרה של המשורר וכסמל הקיטש של האוריינט בהקשר של השיר. שיר זה משתכשך, לשון נהר – זכורים התיאורים היפים של הסופר שמעון בלס על משׂחֶה בנהרות עיראק – במאגרים הבלתי נדלים של הפתגמים ושל השירה העיראקית העממית שעמדו לרשות האם שׂרה, שבעיראק נקראה סועאד, כל עת שביקשה להביע את רגשותיה במילים.

על אף שהישראליות ברומן קיימת: גירושין נוסח ישראל, הורות נשית יחידאית, משפחה גרעינית לוחצת, בת שנוסעת למזרח לחפש את עצמה, מהגרים ועובדים זרים, שלמה למשל, מנהל רומן עם סנגיטה המטפלת הנפּאלית של הוריו, ובכלל, מצב ההגירה העכשווי יקביל להגירת הוריו לפני שנים, על אף כל זאת, הוא יעדיף לחיות בהווה באופן עראי למדי ולשקוע באופן מדויק ומתוכנן בעבר. הוא נפתֶּה אחר הסיפורים על הסבא רבא מצד האם, סלימאן, וכן על הסבא עטאללה בְּנו, שהיו מעין עַרַפָה, אנשים חכמים, סוחרי העולם הגדול, שעסקו ביישוב סכסוכים והסתדרו היטב בקרב השבטים הבדווים, לבושי דשדשה ורכובים על סוסים. הם, הייתה להם חוכמת הדרכים, הם ידעו לצאת ממצבים, מהתחייבויות ובריתות, ואפילו מהגיוס הכפייתי לצבא העירקאי לימים.

עוד בולט בזיכרונות העבר, נדמה שמושם דגש על כך, היחס המשפיל והלא שוויוני לנשים. הגברים מחליפים נשים, והדבר כרוך בכאב, אהבה ופרידה. היחס המחפיץ קיים באשר לילדות קטנות שעל פי הנורמה נישאות בגיל שתים עשרה ונאלצות לספק גברים בעל כורחן; כמו כן עולה מעמד האישה כזונה בחברה, הן הערבית והן המערבית. האכזריות כלפי נשים באה כמובן עד רצח. זה מעשה שכיח בסיפורי העבר שמלקט שלמה מפי האם.

שלמה הוא לקטן פרטים כפייתי ויכול להיות שזאת הסיבה שבסופו של דבר הוא אינו יכול לספר את סיפור העבר בשלמותו ולכלל הכתיבה לא יגיע, כי הכול הווה מורכב ומתמשך ובכל מקום שתקטע אותו תיצור בעצם סוג של מלאכותיות. וכך נותר שלמה רק עם זַנבות סיפורים כמו כל מספר מודרני או פוסטמודרני מערבי ולא עם הסיפור השלם, כי בפועל אין באמת סיפור אחד, אלא שברים. אך הסופר יונה, להבדיל ממנו, שותל יפה במרומז ומבלי לעבור על המידה, סודות משפחתיים: מדוע אילנה, למשל, אחת האחיות, לבנה יותר? או מהו הקשר של המשפחה היהודית למשפחה מוסלמית כאן בארץ? לרומן הפתרונים.