על הקשר בין הלם קרב לצורך ושימוש בפנטסיה בסיפורת של יורם קניוק
יורם קניוק (2013-1930), הסופר יליד הארץ, פרסם כארבעים ספרים – נובלות ורומנים, אסופות של סיפורים קצרים, ספרי מסע, מסות ורשימות (פובליציסטיקה וביקורת). קניוק הצטייר בעיני הביקורת והמחקר כאאוטסיידר, כמתריס אנטי-ממסדי חריף וכפייתי וכחתרן בלתי נלאה. הסיפורת שלו כמעט ואינה ברת מיון או קטלוג, הן מבחינה סגנונית והן מבחינה דורית. היא מתערבלת ללא הרף ויש בה כתיבה אוטוביוגרפית אמיתית ובדיונית, היסטורית וחוזרת על עצמה בכורח, נטורליסטית ואכזרית, תזזיתית ורבגונית. יצירתו מקפצת בזמן ומרחב, במעשה ובתודעה, בחלום ובמציאות. הוא ממציא ומשרשר שמות, חיות, דמויות ומאורעות בין סיפוריו, עם וללא שינויים או הסוואות. קניוק עצמו (בראיונות שנתן) ורוב חוקרי הסיפורת שלו מגדירים את כתיבתו כריאליזם פנטסטי, בדיון מבוסס מציאות שמשתמש בפנטסיה כאמצעי סגנוני ותמטי (פרט כמובן לסיפורים האוטוביוגרפיים). גם ביצירותיו הפנטסטיות ביותר משובצים אלמנטים של מציאות היסטורית-קונקרטית בצורת שמות אישים ויצירות, מקומות ואירועים מתועדים. הסיפורת של קניוק כוללת תערובת של סוגות ותת-סוגות, לעיתים באותו הספר: הגיגים ותודעה ("בא בימים"), וידוי ובלש ("בתו", "הגנב הנדיב"), ממוארים ("סיפורי סופשבוע"), יומני מסע ומסות ("הברלינאי האחרון"), ועוד רבים, עד לרומן היסטורי-מיתי-פנטסטי רחב יריעה הפורש את גלגולי הגורל היהודי לאורך הדורות ("היהודי האחרון"). ברוב ספריו, המחבר והמספר חד הם, פרט למצבים שבהם יש גילגול נשמות, התחפשות ושימוש בכפילים: שתיים או יותר דמויות בגוף אחד או אותה דמות במספר 'גופות' ("אדם בן כלב", "היהודי האחרון"), כולל של בעלי-חיים (כלב, עיט ואחרים).
מה גורם לאיש לחטט, לחפור ולנבור בעיקשות, בסיפור הישראלי שלו? לפרום ולארוג אותו הלוך וחזור, מזוויות שונות ובסגנונות פרועים עד מופרכים לעיתים? – בעיני, "פוסט-טראומה" אישית קיצונית שחווה קניוק הצעיר במלחמת תש"ח הוא גורם מרכזי באותה נבירה פנימית הבאה לביטוי בסיפורת שלו, והחוט המקשר והמסביר את כורח כתיבתו ואת סגנונו. אותה חוויה צרובה משפיעה על הצורה בה הוא רואה, מתאר ומפרש את השברים ההיסטוריים של עמו, אליהם הוא מתייחס בסיפוריו. יש שתי מקורות נביעה לאותה "הלמת" (המונח העברי לפוסט-טראומה): הראשון הוא ההלמת התשתיתית – טראומת ילדות שמקורה בחינוך במשפחה מסובכת ומורכבת ("פוסט מורטם"), עליה נחת השני – ההלמת שמקורה בהשתתפות ופציעה בקרבות תש"ח בבגרותו הצעירה (שישה חודשי קרב מתמשכים ובלתי פוסקים כשהוא בן פחות מגיל שמונה עשרה ("חימו מלך ירושלים", "העיטים", "תש"ח").
קניוק לא היה היסטוריון או סוציולוג, אך כן היה צבר, ציוני חילוני אדוק וסופר פורה וכפייתי. המבט הייחודי שלו על הגורל היהודי הפרטני והקיבוצי נובע (בין היתר) מעוצמת הנוכחות של תסמונת פוסט-טראומתית אישית בחייו וביצירתו. בעבודת המחקר (ראו במקורות) שעליה מתבסס מאמר זה הראיתי שאותה חוויה אישית מורכבת ומטלטלת היא, היא המנסרה שדרכה האיש בוחן את הטראומה ההיסטורית הלאומית. מסתבר שהלם קרב אינו בר-ריפוי מהותי וסופי בחיים, אלא בר-הכלה או תחזוקה ונסבלות מאפשרת חיים. את דרכו (בכתיבה ככלי ביטוי) ניתן לכנות "גם וגם", "זה לצד זה וביחד" ובהפוך על הפוך — "לעולם אין הפצע מכאיב למת…" (מתוך שיר של אבו א-טייב אל-מותנבי), ובמילים אחרות, קניוק מציע לנו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומתית – מהי?
אפתח במשל האופטומטריסט (מומחה לבדיקת כושר ראייה ולהתאמת משקפיים, עדשות…): כאשר הוא בוחן לקויי ראייה הוא מבקש מהנבדק לזהות אותיות, מספרים או תמונות של חפצים, ממרחקים שונים, בתנאי תאורה שונים ולאורכי זמן שונים, וזאת דרך עדשות שונות בעלות תכונות הגדלה או הקטנה ידועות מראש. תגובות הנבדק מביאות את הבודק לאבחנה ולמרשם טיפולי (איזו עדשה תתאים) שמבטיח את איכות הראייה המקסימלית האפשרית. יש להדגיש שהרבגוניות של ליקויי הראייה והעדשות המתקנות היא גדולה. להלום קרב ישנן עדשות שהתקבעו, נתקעו ונצרבו ואי-אפשר להחליפן מבחוץ, ולכן המשקפיים הם קבועים – שום אופטומטריסט (של הנפש) אינו יכול לשנות את ראייתו של הפוסט-טראומתי. קניוק חובש את המשקפיים הפוסט-טראומתיים שדרכם הוא מתבונן על עצמו ועל העולם, דרכם הוא שופט וכותב, אלא שהם אינם ניתנים להסרה! חיים איתם יום ולילה לתמיד. יש עדשות רבות אופייניות למשקפת הזאת. יש להקדים ולציין שתכונה בולטת של הפריזמה הזאת היא שלעיתים קרובות היא מכילה תכונות סותרות ומנוגדות לכאורה, מעין צימודים פרדוקסליים. נפרט להלן את העיקריות (בראשי פרקים בלבד): חזרתיות-כפייתיות; השוואתיות; טינה-נקמה ואי-שכחה; רגשי אשמה ובושה; ביקורתיות-יתר ומתריסנות חתרנית כרונית; התחפשות, הסוואות, שימוש בכפילים וגלגול נשמות; נטייה לפנטסיה; אנטי-מלחמתיות עד פציפיזם.
***
כאמור בכותרת המאמר, נעסוק כאן בקשר שבין הצורך והשימוש בפנטסיה בסיפורת של קניוק לבין הלם הקרב שלו, ובמילים אחרות, נתרכז בעדשת הפנטסיה בלבד (עם זאת נראה שגם חלקים מהעדשה הקודמת לה ברשימה — התחפשות-כפילים- גלגול נשמות – שייכת לפנטסיה). עדשה זאת מתבטאת ב-: דמיוניות; סוריאליזם; אלגוריות, סמליות, מטפיזיקה ולעיתים רחוקות עד דיסטופיה פרועה; אשלייתיות, חלומות והזיות, מיתולוגיה, אגדות וקסמים. אלה ונוספים מופיעים כמשקל נגד למציאות קשה, היפר-ריאליזם ונטורליזם, בעלי אופי בוטה, סרקסטי, גרוטסקי, אירוני, לעגני ומכאיב (עדשות שדרכן נהוג לחוות, לראות ולתאר טראומות). עדשת הפנטסיה מאפשרת לכותב לברוח מזיכרונות מכאיבים וקונפליקטים בלתי פתירים בחיים האישיים ובאלו של החברה ולמצוא מפלט מרגיע מהתסמינים ממררי החיים של ה-PTSD. נדמה שהלך הרוח השורה בכתביו של קניוק שכבר כינינו אותו "גם וגם למרות הכול, וביחד" מתקשר היטב וכאילו מבקש את השימוש בעדשת הפנטסיה… למה וכיצד?
לא ניתן להביא לכאן סיכום, אפילו קצרני, של סוגת הפנטסיה בספרות בכלל, בספרות העולם ובסיפורת הישראלית בפרט. לשם כך מופנה הקורא לפרקי המבוא (ובהמשך, לכל המעוניין, גם בפרקים הספציפיים שעוסקים בסיפורת של שלושה סופרים בולטים אך שונים זה מזה בהקשר לשימוש בפנטסיה: יורם קניוק; יצחק אוורבוך אורפז; דוד שחר) בספרו של אורציון ברתנא, "הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה" (ראו במקורות). נסתפק בציטוט אחד מתוך המבוא:
"כסיפור פאנטסטי יוגדר כאן כל סיפור המתאר עולם דמוי-ממשות, המקיים יחסים משליים, או יחסים אלטרנטיביים, עם עולם הממשות המוכר לקורא. זהו עולם ספרותי שחלק ממרכיבי המציאות בו אינו יכול להיות בעל רפרנציה או בעל דנוטאציה, למה שמקובל על רוב הקוראים כ'מציאות היומיומית' בה הם חיים. אל סיפור כזה יתייחס קהל-הקוראים באחת משתי עמדות-יסוד: העמדה הראשונה תהא שהסיפור, על מרכיבי המציאות הפאנטסטיים שלו, יוגדר כבדיה, כמבדה אלגורי או סמלי; כלומר, כמבדה שאינו מקיים את מה שתואר כ'ספרות ריאליסטית בעקבות אריסטו – מבדה שאינו מתייחס במישרין למציאות כשהוא מתאר את מה שיכול לקרות, אלא מתאר אותה על דרך המשל העקיף בלבד. העמדה השנייה היא שהסיפור אינו מתאר 'מציאות', אלא מהווה 'מציאות'. במקרה זה תקרה אחת משלוש אפשרויות: הסיפור ייפסל כ'סיפור', כלומר, ייפסל כיצירה תרבותית; או יופקע מתחומי 'הספרות היפה' וישוייך לתחומי ה'דת'; או שהסיפור הפאנטסטי יערער את עצם העמדה של הספרות היפה בתקופתו, ויהיה בסיס לתפישה חדשה של מבדה, בסיס לתקופה ספרותית חדשה" – הגדרה זאת ודומות לה אינן נותנות מענה לשאלה, למה קניוק מרגיש צורך כפייתי להשתמש בפנטסיה בסיפורת שלו, המוגדרת על ידי הצימוד הפרדוקסלי והאוקסימורוני ריאליזם פנטסטי? והאם הלם קרב יכול להיות הסבר לכך וכיצד?
אין ספק שהטקסט המכונן של הקורפוס הקניוקי, שבו השימוש בפנטסיה לצורותיה מגיע לשיאים רבגוניים, ובו מיוצגים כמעט כול המרכיבים של עדשת הפנטסיה (וזו שלפניה: התחפשות-כפילים-גלגול נשמות) הוא "היהודי האחרון" (ראו במקורות). אחד הגיבורים המרכזיים של הרומן הוא יוסף ריינה שעלילותיו שזורות לאורך ולרוחב שטיח הקסמים של התלאות המיתיות-פנטסטיות המתוארות ברומן. דמותו מבוססת על אגדה על יהודי גבולי, ר' יוסף דילה ריינה (ריד"ר) בן המאה החמש עשרה שדחק את הקץ וניסה לקרב את הגאולה בכוח, תוך מלחמת חורמה בשטן המופיע בצורת זוג כלבים מפלצתי. מקור האגדה במעשייה עממית-קבלית והוא מתגלגל בספרות העברית לצורותיה עד ימינו. פרשת חייו של ריד"ר היא גילום מובהק של מפגש בין היסטוריה, מיתוס וסיפורת בתרבות היהודית (מהדתית ועד החילונית). במאה וחמישים השנים האחרונות, רשימה מכובדת של סופרים, משוררים ומחזאים, החל ממיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועד יורם קניוק השתמשה בו לייצוגים שונים ואף מנוגדים של התנהגויות פרטניות וחברתיות בעם היהודי. זהו סיפור חתרני ומתריס שעוסק בפריצת גבולות של מסורת, דת, אמונה ומציאות של טראומה וגלות. נקודת המוצא שלו היא החלטתו של ריד"ר וחבורת חסידיו, שהגיע גלות עד נפש והגיע הזמן להביא את הגאולה והמשיח בכוח כאן ועכשיו ובכל מחיר. יש מי שמתאר את ריד"ר כגיבור תמים שנלחם בטחנות רוח וישנם מי שרואים בו רמאי, עבריין, מתריס חסר תקנה, שרלטן, מגלומן ואפילו כופר בעיקר (שהרי סופו היה כישלון מהדהד ומוות בביבים (להרחבה, ראו במקורות במאמרו של דגן). לא ארחיב כאן את הדיבור על שימוש דומה שעושה קניוק בסיפורי העלילות המוזרות של יעקב פרנק (שהיה דמות היסטורית אמיתית בניגוד לזו של ריד"ר; ראו במקורות) – אבל השימוש הזה יכול לענות על השאלה ששזורה בעבודת המחקר ובמאמר הנוכחי על הקשר בין הלם הקרב של קניוק לצורך להשתמש בפנטסיה לצורותיה כפי שהראינו… הכיצד?
לסיכום הקשר ריד"ר-פרנק-קניוק (ב-"היהודי האחרון") יש להבהיר: אמנם לא מצאתי מידע על קשר היסטורי, תיאולוגי, ספרותי או אחר בין עוללות פרשת יעקב פרנק לבין אגדת ריד"ר. אבל קניוק כורך אותם ביחד בדמיונו, במאה העשרים, כחוליות עוקבות בשרשרת הגורל היהודי. הראשון הוא משיח שקר קיצוני והשני הוא צאצאו (לפי קניוק) המיתולוגי ומציאותי בסיפור, והוא מנסה להוציא לפועל את תורת אביו – דחיקת הקץ בכל מחיר. פרנק ויוסף ריינה הם חולמים והוזים שמקדישים את חייהם להבאת הגאולה, ובמילים מודרניות, הקמת מדינה יהודית (הציונות) בארץ ישראל. חייהם של "האב ובנו" (לפי קניוק) רצופים עליות ומורדות: חלומות של גדלות ומפחי נפש; התרוממות רוח וצניחה לביבים; אימוץ דתות ואידאולוגיות קיצוניות בלי לדעת שכוחות הרוע פועלים מאחורי הקלעים של רעיונות-תנועות אלה. על כל פנים, הדמויות הפנטסטיות של פרנק ויוסף ריינה מייצגות זהות יהודית גלותית, "היהודי הישן", אבל כזאת שחותרת תחת הגלות בניסיון להשתחרר ממנה ולשים לה קץ וזאת בניגוד לזוג הגיבורים האחרים, "יהודים חדשים", הצברים אבנעזר שניאורסון ובנו בועז שהם גלגולי נשמות וכפילים של "יהודים גלותיים ושורדי שואה".
המשקפת הפוסט-טראומתית היא זו המאפשרת לנו להבין מדוע בחר קניוק בדמויות האלה כדי לייצג את הקשר בין הפוסט-טראומה שלו ושל הגורל היהודי לבין היותו הלום קרב. לריד"ר ולפרנק, כמו להרבה דמויות ועלילות אחרות בסיפורת של קניוק ("אדם בן כלב", "החיים היפים של קלרה שיאטו", ועוד) יש תכונות והתנהגויות אופייניות רבות כמו ביקורתיות-יתר, התרסה אנטי-ממסדית, שימוש כרוני חוזר ונשנה במרכיבים השונים של הפנטסיה, מה שמאפשר למחבר "היהודי החדש" להבקיע את חומות הטראומה ההיסטורית היהודית באמצעות פירוק ומירוק הפוסט-טראומה האישית שלו המחייבת אותו ל-"גם וגם ולמרות הכל ביחד" כדי לשרוד תוך הקלה על תסמיניה… כפי שטוען מולי להד (ראו במקורות על האיש וספרו "הקוף הבודד שסיפר לעצמו סיפורים…", באנגלית):
"… הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה מפנות אל, ומשליכות דרך ועל ידי, רוב ההתבטאויות של הדמיון [במובן של כול מרכיבי עדשת הפנטסיה שמניתי לעיל], תוך שימוש במושגים כמו: דלוזיות-תעתועים; פנטסיה לצורותיה; דיסוציאטיביות – ניתוק או הפרדה מהמציאות; הלוצינציות – הזיות שווא; בדיון פורה והכחשה-התעלמות ממציאות ובריאת מציאות חדשה. המונח המאחד והחיובי של כול אלה הוא יצירתיות, והימנעות מהם, דהיינו מהשימוש בפנטסיה כאמצעי טיפולי שמוביל להקלה וריפוי יחסי, היא דווקא הרסנית בכל הקשור לטיפול בפוסט-טראומה" [עמ' 64 בספרו של להד; תרגום שלי].
המחקר של להד מקשר בין פי.טי.אס.די. (פוסט-טראומה, הלמת, הלם קרב או תגובת קרב כמקרה פרטי) לצורך ולשימוש בפנטסיה מבחינה תיאורטית ומעשית. להד מבהיר שלבריחה מהמציאות להזיות בהקיץ יש צד חיובי ושמצבים דיסוציאטיביים הם לא רק תסמין שלילי אלא גם אופציה חיובית! לכן, השימוש בכתיבה פנטסטית ובמשחקיות תיאטרלית הוא כלי טיפולי מעולה בפוסט-טראומה. להד משתמש במושג "ריאליזם פנטסטי", שמיוחס כאמור לכתיבה של קניוק, כדבר חשוב מבחינת הבנת תסמיני פ'.טי.אס.די. והקלה עליהם בתהליכי כתיבה (ביבליותרפיה או כל צורה אחרת של סובלימציה של יצירתיות).
נראה שאדם פוסט-טראומתי חש ומבין יותר מאחרים, את הצורך וההכרח לחיות עם ובתוך סתירות וניגודים ("גם וגם", "זה לצד זה וביחד"), ופנטסיה (בין אמצעים אחרים) מאפשרת לבצע זאת בלי לגרום להתנגשות והתלקחות ההלמת, ולכן, בסיפורת של קניוק ומנקודת המבט של הלום קרב, ולמרות הסתירות האישיות והחברתיות – יש כן ודווקא לחטט בפצעים ולהעלותם על פני השטח, וללמוד לחיות אתם באיזון מתקבל על הדעת. כך איפא, מן הבחינה החברתית-פוליטית, למשל, אין זה חטא להשוות בין שואה לנכבה: כל אחד ואסונו הוא בלי צורך בהשוואות של כמות ואיכות. גם אם לכאורה יש ניגוד בין היהודי שחוזר מן הניכר לארצו ובין הפלסטיני הילידי, וגם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש ונכבש, אדון ומשרת, חייבים לגשר עליהם על ידי הכרה הדדית וניסיונות עקשניים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה – האלטרנטיבה היא לשקוע בתוך תהום של כאוס, סבל וכאב, אי יכולת לחיות עד לשיגעון ועד להתאבדות! ניתן לחיות עם הלם קרב, ופנטסיה היא כלי עזר מופלא… לברוח, להימנע, להשתבלל או לשקוע במרה שחורה אינן פעולות מועילות ופנטסיה יכולה להקל.
מקורות:
יצחק מלר. "לטבול את העט בתוך הפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק", מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישה לקבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה" באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהדרכת ד"ר אמיר בנבג'י ופרופ' חיים וייס, במחלקה לספרות עברית בפקולטה למדעי הרוח והחברה, אושרה סופית ביולי 2021. [מצויה באופן דיגיטלי ברשת הספריות האוניברסיטאיות].
יצחק מלר. "לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק", הוצ' רסלינג, תל-אביב, דצמ' 2022 (מבוסס על עבודת הדוקטורט דלעיל).
אורציון ברתנא. "הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה: יורם קניוק, יצחק אוורבוך אורפז, דוד שחר", הוצ' פפירוס והוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1989, פרקי המבוא עמ' 54-15 (ועל יורם קניוק 139-55).
חגי דגן. "גלגוליו של יהודי גבולי: על המפגש בין מיתוס לספרות בכמה עיבודים ספרותיים מאוחרים לדמותו שך ר' יוסף דילה ריינה", ISIJ,11 (2010), pp. 153-185. (בעברית).
פבל מצ'ייקו. "ערב רב, פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי", תרגמה מאנגלית ברוריה בן-ברוך, הוצ' מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2016 (פורסם במקור ב-2011).
Lahad, Mooli, The Lonely Ape that Told Himself Stories: The Necessity for Human Survival, New York, Nova Science Pub., 2019 [Especially Chapters 4-7, pp. 39-85].
יורם קניוק. "היהודי האחרון", הוצ' ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2009 (פורסם לראשונה ב-1981).
תגובות