close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על הלם קרב והתאבדות אנטי-ממסדית

    יצחק מלר | מאמרים | התפרסם ב - 27.12.22

    בין א.ס. הישראלי לבין איאס (של סופוקלס) היווני – 2500 שנה – ודבר לא השתנה.


    ב-12.04.2021, בתחילת המאה ה-21 אחרי הספירה, לחופי המזרח התיכון, הצית את עצמו החייל א.ס., הלום קרב ממבצע "צוק איתן" (יולי 2014, מבצע שנמשך כחמישים יום), מול בניין משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח-תקווה. מדובר בהצתה עצמית כמחאה אנטי ממסדית של צעיר, רווק בן 26, שבע שנים אחרי השתתפותו בקרבות בעזה בהם חווה טראומה מחרידה שכללה אובדן רעים לנשק וחילוץ תחת אש של פצועים מדממים וגופות מרוטשות. לאחר יותר משנה של מאמצים עליונים, מצליחה הרפואה המודרנית להציל את חייו של החייל א.ס., אדם שהיה עם מעל 90% כוויות עמוקות בשטח פני גופו (מצב שסיכויי האחלמה ממנו הם זעירים עד אפסיים), והוא יוצא לתהליך שיקום ארוך של שנים רבות… עם אותו הלם הקרב, אותו הפצע הנפשי, אותה בכיית נפש שאינה ניתנת לריפוי. האם החייל הפגוע נכשל במשימתו ("סתם" התאבדות או זעקת מחאה), שהרי הוא לא מת? האם הממסד למד את הלקח?

    קרוב לשלושת אלפי שנים קודם לכן (סופוקלס ואחרים כתבו את הסיפור חמש מאות שנים לאחר מכן), במאה ה-12 לפני הספירה, לקראת סופה של מלחמת טרויה (שנמשכה קרוב לעשור שנים), בחוף אחר של המזרח התיכון, מתאבד בהצלחה, איאס (עיט ביוונית; סמלו היה המגן העצום והבלתי חדיר כי עשוי היה משבע שכבות של עור פר), לוחם יווני בוגר בעל לאישה וילד קטן, גיבור כביר, השני לאכילס שהיה דודנו (שניהם שייכים לשבט של בני אנוש היברידיים – לוחמים שהם חצי אלים כי אחד מן ההורים הוא אל בן-אלמוות). נפשו של איאס עתיר הקרבות, הגבורות והטראומות, מתרסקת ומשתגעת אחרי מות דודנו אכילס והתנכלות הממסד אליו בכך שלא נתנו לו לזכות בכלי נשקו של המת (הסבר בהמשך), ולאחר שורת מעשים מטורפים הוא מתאבד בנפילה על חרבו… ועם מותו נעלם הלם הקרב שלו… אבל האם הממסד למד את הלקח?

    לפנינו סיפורי חיים של שני לוחמים, שני הלומי קרב המתאבדים עקב סבלם הבלתי פתיר וכהתרסה לנוכח פני הממסד – בהפרש זמנים של אלפי שנים. יש הבדלים עצומים בין שני האירועים בכול הקשור לנסיבות, לתקופה ההיסטורית, לתרבות ולדת, לחברה ולפוליטיקה, ועם זאת, באותה מלחמה (הרג הדדי של בני תמותה לא השתנה מבראשית ועד ימינו) ובאותו הלם קרב פרטי שמסתיים בהתאבדות עסקינן – ולכן, יש גם יש דמיון רב ביניהם ומי שעמד על כך ומשתמש בכך בצורה מופלאה הוא איש תיאטרון והומניסט אמריקני בשם בריאן דוריס (Bryan Doerries).

    דוריס, כבן חמישים, סופר, מתרגם (מיוונית עתיקה ולטינית), ובעיקר איש תיאטרון (במאי ושחקן). הוא המייסד והמנהל האומנתי של להקת תיאטרון נודדת —  "תיאטרון מלחמה" – מפעל תרבותי רב-עוצמה שהתפתח בשני העשורים האחרונים. דוריס הוא מיסיונר אדוק של סיפורים ומיתולוגיות מהעולם העתיק (בצורת שירה, סיפורת ובעיקר מחזות) והרלוונטיות שלהם לחיינו כאן ועכשיו. הוא משתמש בהמחזה, הקראה ומשחק של אותם חומרים כדי לעזור לפרטים וקהילות להתרפא מטראומות ואובדנים. בשני העשורים האחרונים ההפקות של "תיאטרון מלחמה" הוצגו ברחבי ארה"ב והגלובוס כולו. הלהקה משתמשת בעיקר בהקראה דרמטית של מחזות שבעקבותיה מתפתח שיח נוקב בתוך הקהל ובינו לבין השחקנים והדמויות. מיהו הקהל? – הלומי קרב ומשפחותיהם; פגועי נפש; חולים סופניים ובני משפחתם כולל צוותים מטפלים; נפגעי אלימות גזעית ומינית לסוגיהם; אסירים; פליטים של מלחמות ופגעי טבע, ומכורים למיניהם. דוריס פרסם כמה ספרים בנושא הזה, הבולט שבהם "תיאטרון המלחמה: מה שטרגדיות יווניות עתיקות יכולות ללמד אותנו היום", 2015, באנגלית (ראו במקורות). היחיד הנוסף שמשתמש בגישה הזאת הוא הפסיכיאטר האמריקני יונתן שי (Jonathan Shay) שמטפל בהלומי הקרב של מלחמת וייטנאם על ידי השוואות לגיבורי האיליאדה ואודיסאה של הומרוס (ראו במקורות).

    הדוגמה הקלסית שדוריס מביא, פעם אחר פעם, בפני הלומי הקרב ובני משפחתם הוא המחזה "איאס" של סופוקלס, המתאר את סיפור התאבדותו של איאס הגיבור בסוף מלחמת טרויה – ובה נעמיק להלן כדי להדגים את הרלוונטיות שלה לפרשת ההצתה העצמית של החייל א.ס. הישראלי.

    סופוקלס (496-406 לפנה"ס), איש אתונה היה כהן, מדינאי ומצביא אך ידוע בעיקר בזכות פועלו כמחזאי. הוא חיבר מעל מאה טרגדיות וזכה בפרסים ראשונים בתחרויות. הוא נחשב לאחד משלושת גדולי התיאטרון היווני (ביחד עם אייסכילוס ואוריפידס). לידנו הגיעו רק שבעה מחזות (המפורסם שבהם הוא 'אדיפוס המלך'). המחזה 'איאס' נכתב ובוצע בתחילת שנות הארבעים של המאה החמישית לפנה"ס ונחשב לעתיק מבין השבעה.

    מיהו איאס (חיי איאס)? לוחם גיבור יווני מיתולוגי שמככב (בין רבים אחרים) באיליאדה (מלחמת טרויה) ובאודיסאה של הומרוס (וגם במקורות אחרים כמו למשל שירתו של פינדרוס, "הספרייה" של ההיסטוריון היווני אפולודורוס מן המאה השנייה לפנה"ס, ועוד). ייחוס האבות של איאס מובא להלן כי דמויות מתוכו מופיעות בסיפור המחזה: זאוס אבי האלים ואייגינה הולידו את איאקוס שהוליד שני בנים, פלאוס אביו של אכילס וטלמון אביו של איאס. לפיכך מדובר בשני דודנים שלחמו זה לצד זה במלחמת טרויה ולצידם נלחם גם אחיו החורג של איאס, טאוקרוס. העלילה המיתולוגית מתארת את מעשי הגבורה של איאס, פעם אחר פעם, לאורך שנות הלחימה הארוכות: הוא תמיד עומד בפרץ ומגן על עמיתיו המתגוננים והמובסים; הוא מתייצב להגן על צי האוניות היווניות שעומדות בפני סכנת שריפה; הוא מחלץ את גופת פטרוקולוס אהובו של אכילס; הוא מציל את אודיסאוס המכותר; אחרי מות אכילס הוא זה שמחלץ את גופתו וכלי נשקו… ועוד כהנה וכהנה אירועים. מצד זה איאס הוא דגם מושלם של ה'הופליט', תופס המגן שניצב בשורה הראשונה, מסוכך על רעיו לנשק ולעולם אינו נסוג, הוא קצין שממלא באדיקות את הקוד ההרואי הקלסי של רעות ושמירה על חיי פקודים וחברים לנשק. מות אכילס מטריף את דעתו של איאס, עליו מתווספת בגידת המפקדים העליונים (אגממנון ומנלאוס, שני האחים בני אטראוס) ואודיסאוס התחמן שפועל מאחורי גבו. איאס נכנס להתקף אמוק המתבטא במעשה טירוף שבו הוא הורג את השומרים וטובח בעדרי הצאן והבקר של הצבא תוך עינויים אכזריים של החיות והוא משוכנע שהוא הורג ומתנקם במפקדים הבוגדים ובאודיסאוס התחמן כי בניגוד למקובל, למצופה ולצודק, הוא לא זכה בכלי נשקו של אכילס המנוח אלא דווקא אודיסאוס, אותו הציל איאס ממוות לא פעם. הבגידה, כפיות הטובה הבושה וההשפלה מביאים את איאס להתאבדות בנפילה על חרבו.

    ניתוח פוסט-טראומתי בקריאה צמודה של המחזה "איאס" של סופוקלס (בתרגומו של אהרון שבתאי, 2003, ראו במקורות; הציטוטים לפי מספרי השורות הם משם):

    המשתתפים במחזה בדיבור ובהופעה: אתנה האלה שטווה את חוטי העלילה; אודיסאוס התחמן; איאס; מקהלת מלחים מסלמיס [מייצגים את החברים לנשק]; טקמסה, פילגשו-אשתו של איאס; אוריסקס, בנו הקטן של איאס; השליח; הנביא קלכס; טאוקרוס, אחיו של איאס; שני מפקדי הצבא הבוגדים המייצגים את הממסד הביטחוני, אגממנון ומנלאוס שמסרבים להעניק לאיאס המת אפילו הלוויה כראוי לגיבור. תמונות העלילה: תמונות המחזה מתרחשות רובן ככולן סביב צריפו של איאס לפני מותו ואחרי התאבדותו ומציאת הגופה במרחק מה משם במקום נידח על החוף. בתחילת המחזה, אתנה האלה גורמת לשיגעונו [בעינינו, הלם הקרב שלו] של איאס ובמקום תשוקתו לנקום ולהרוג את המפקדים שבגדו בו ואת אודיסאוס התחמן הוא פונה לשחוט חיות חפות מפשע. אתנה ואודיסאוס נפגשים מחוץ לצריפו של איאס. אודיסאוס שחש לא בנוח מנסה לברר מה קרה ואתנה חוגגת את "ניצחונה", היא הרי גורם השיגעון של איאס. בהמשך איאס מתפכח מהתקף האמוק שלו, הוא מבין כי הביא על עצמו בושה, השפלה ואשמה. הוא מחליט להתאבד ומכין את אנשי סביבתו [האישה, הבן, חבריו לנשק, הנביא ואחרים]. הוא נואם את נאום הפרידה מן החיים וקורא לנקמה באלה שבגדו בו. אחרי ההתאבדות הממסד הביטחוני מנסה להתנער ממנו ולמנוע את קבורתו כראוי לגיבור. ומי שמגן על כבודו הוא האח טאוקרוס ולבסוף  בר-הפלוגתא של איאס, אודיסאוס הוא שבהחלטה אצילית מאלץ את הבוגדים להעניק לו קבורה מסורתית ראויה של גיבור יווני.

    הפוסט-טראומה בקריאה צמודה: בשיחה בין אתנה לאודיסאוס מחוץ לצריפו של איאס, לפני עלות השחר אחרי ליל התקף השחיטה של האחרון, אנו למדים: אודיסאוס תוהה ושואל: "הוא עולל לנו מין תעלול//בלתי מובן, אם הוא אכן מי שעשה, (שור' 22-21) […] עד ראייה אשר הבחין בו מדלג//במחנה עם חרב עקובה מדם, (30-29) […] למה תקף בחוסר היגיון כזה? […] ואיך העז לפעול בפחזות כזאת? (40; 46)" – אתנה מסבירה את התקף האמוק של איאס: "השלכתי על עיניו נטל תעתועים,//וכדי שלא ישמח בשיגעונו, דחפתיו//נגד הצאן והבקר שהופקדו//בידי רועים עד יחולקו עם השלל.//כחתף הוא שחט המון בקר מקרין,//שיסף אותם סביבו. רגע אחד דימה//שהוא הורג את בני אטראוס, ואחר//חשב שהוא קוטל את שאר המפקדים.//בהתקפי טרוף דרבנתי את האיש//שהשתולל וההשלכתיו אל פח החורבן.//אחר-כך, כששבת מטבח, הוא כבל//את הבקר אשר שרדו ושאר הצאן,//והובילם לצריף כאילו הוא שבה–//לא בעלי קרניים, אלא בני-אדם.//בפנים כשהם כפותים הוא מענה אותם.//אחשוף לעיניך את מחלת רוחו, (66-51) […] כי לא מכבר האיש נכנס כשראשו//וזרועותיו הקטלניות שטופי זעה.(10-9)." – אתנה מתארת התקף קלסי של אמוק כחלק מתסמונת של הלם קרב. היא כמובן טוענת שזה מעשה ידיה כי במיתולוגיה היוונית האלים אחראים לכול, גם לטראומה כמובן. אודיסאוס מתמלא פחד ומסרב להתעמת עם איאס כעצת האלה: "אתה פוחד לראות מולך איש מטורף?//כן, לא היה בי פחד לו היה שפוי.(82-81)" – לפנינו דוגמה קלסית של התנהלות אשר במהותה לא השתנתה עד ימינו ומלחמותינו כאן ועכשיו – הפחד ממטורפים ומשוגעים, הסלידה מפגועי נפש, אי-הרצון להתעמת איתם, ההעדפה להתעלם מהם, לא לקחת אחריות גם כאשר מדובר בלוחמים מצטיינים, כי זה הרי פוגע במורל וכי נצטרך לשלם עבור זה… ולכן מעדיפים את הגלוריפיקציה של מותם או של נכותם הפיזית כשישנה כזאת (למשל קטיעת גפה) כי את זה רואים וקל להזדהות עם זה. במקרה הזה נוסף חטא על פשע כי מדובר במפקדים שבגדו, מפקדים כפויי טובה, ואודיסאוס חש אי-נחת ומבוכה ביודעו שזכה בנשקו של אכילס הדודן המת של איאס, במרמה. ביוון העתיקה הנוהג הקדוש היה שנשקו של לוחם גדול עובר בירושה ללוחם גדול אחר ברמתו, ובוודאי כשמדובר בשתי הלוחמים הכי מזהירים במחנה היוונים ועוד גם דודנים ומה עוד שאיאס הוא זה שחילץ את גופת אכילס… אודיסאוס מביע זאת במפורש בהמשך: "… אבל אני חומל//עליו במפלתו למרות שהוא אויבי,//כי הוא רתום לאשליה ההרסנית.//איני חושב עליו יותר משעלי,//אני רואה שאנו, אלה החיים,//איננו אלא מין רוחות או צל קלוש. (125-121)".

    מקהלת מלחי איאס מגיבה וחשה שקרה למפקדם הנערץ "אסון" (154), "שהאלים גרמו לחולי" (184), שמאחורי גבו "חיש מפחד העיט הגדול,//הם חרש ישתופפו באלם." (171-170). טקמסה, אשת איאס מצטרפת למקהלה וכמותם חשה "כי איאס הגדול, האיום והקשוח,//שוכב כעת לאחר שנתקף//בסערת תעתועים." […] האסון שעליו תשמעו שקול למוות.//אחוז טרוף, איאס שלנו המהולל//העטה על עצמו קלון" (207-205; 217-215). מתפתח שיח של בני משפחה כואבים (בין האישה והמקהלה)  שבו ההבנות של טקמסה לגבי רגשי האשמה הבלתי פתירים של הפוסט-טראומתיים, מתחדדים והיא מתארת את ההתפכחות של האיש מהתקף האמוק שבו לקה:

    "ולאט-לאט, בקושי, שבה בינתו,//וכשהבחין בבית המלא חורבן//חבט בקדקודו, זעק, וכשבר-כלי//צנח בין הכבשים שנערמו טבוחים,//תופס בצפרניים את שערותיו. (310-306) […] וכעת, כשהוא שפוי,//הוא מגלה יגון חדש.//כי ההסתכלות באסון שאדם גרם לעצמו,//מבלי שאחר תרם לכך,//מכפילה את עצמת הסבל. (62-58) […] האיש הזה, כשהיה אחוז טרוף,//מצא סיפוק בחולי שתקף אותו,//בעוד שלנו, השפויים, הסב מכאוב.//לעומת זאת כעת, כשטרופו חלף//הוא עד לצווארו שקוע בדכדוך, (275-271) […] איך יתכן שכשהחלים//רוחו רעה כפי שהייתה בשיגעונו? (280-279)" – הדיון כולו רווי במילים שעוסקות בשפיות מול שיגעון. הקהל תופס את התקף האמוק כדבר זמני שחולף ומתרפא. הקהל אינו קולט את עומק הפוסט-טראומה הכרונית ושם לב רק לקצה הקרחון, התקף הטירוף. הקהל אינו מבין שאין החלמה מפוסט-טראומה וההתפכחות מהתקף האמוק הוא אינו יציאה משיגעון אלא הפוגה זמנית בלבד… ואף להיפך, איאס מבין היטב את מה שארע ונכנס לדיכאון עמוק כי חש בכך שריפוי כבר לא יהיה ואת הנעשה אין להשיב ומכאן שכדי להציל את כבודו הוא חייב להתאבד ואת זה טקמסה מבינה היטב "אבל כעת, כשצנח באסונו,//האיש יושב דומם מבלי לטעום דבר//בקרב הבהמות אשר חרבו טבחה.//ברור, הוא מתכונן למעשה מזיק,//זה משתמע מדבריו וקינותיו. (327-323)" – טקמסה האישה חשה וליבה מנבא לה שהאיש מתכנן את מותו וזועקת לעזרה… ואכן זה מה שקורה… ואיאס אט אט מבהיר את כוונותיו, נותן הסברים ונימוקים ואף משאיר הוראות כצוואה בחיים. הוא פונה למקהלה, לאישה ואפילו לבנו, מסביר ומתפלמס איתם, אלה שמנסים למנוע ממנו את המעשה שמרחף מעליהם:

    "בוא ועזור לשחוט אותי (361) […] איך אחסל את הנוכל,//התככן המתועב,//ואת צמד המלכים,//לפני שבעצמי אמות? (388-391) […] לו חי אכילס והיה צריך לפסוק//מי הנבחר אשר יזכה בכלי נשקו,//איש לא היה תופס אותם אלא אני.//אך בני אטראוס דאגו שיקבלם//איש מנוול ובעטו בגבורותיי.(446-441)" – האיש 'משתוקק' למות מחוסר ברירה (הוא לא יכול לעבור בשתיקה על מעשיו הלא שפויים כי בכך אבד לו כבודו ואביו וסביבתו לא יקבלוהו… הוא ימיט עליהם קלון) אך אינו יכול לשכוח את העוול שנעשה לו וממשיך להסביר כי אין מוצא מהפלונטר הפוסט-טראומתי "… ובכן, האם אלך//אל חומות טרויה, אסתער יחיד,//ואחולל דבר-מה מועיל טרם אמות?//לא, כך אסב לבני אטראוס עוד סיפוק. (469-466) – איאס מעלה את האפשרות להתאבדות עם כבוד ככפרה על שיגעונו, דהיינו למות במעשה גבורה נעלה מיכולת אנוש, אבל האפשרות הזאת יורדת מהפרק כי זה רק יסב עונג למפקדים שבגדו בו… ולכן "לגבר זו בושה לרצות לחיות הרבה//אם ייסורים פוקדים אותו ללא שינוי. (473-474)" – הוא מתחיל לרמוז שהתאבדות היא המוצא היחיד כנראה. בשלב מסוים הוא אפילו מרמז לטקמסה שחשב על הריגת בנו… או אז הוא מתחיל להכתיב את צוואתו. הוא מסמיך את אחיו, טאוקרוס לדאוג לבנו, לאשתו ולהוריו הזקנים, ובנוסף, אינו מוותר על נקמה: "אין להניח לשופטים או לאויבי//לקבוע את נשקי כפרס ליוונים.//אתה, בני, שנקרא על שמו של המגן,//אוריסקס, תלפות אותו ברצועה –//מגן שאין לחדור מעור שבעה פרים.//את שאר כלי יש להטמין עם גווייתי. (577-572)". לפני ההכנות הכביכול טכניות לביצוע ההתאבדות הוא פולט שני פתגמים כלקח לבאים בתור להלם קרב והתקפי אמוק: "רופא חכם אינו//לוחש קינות על פצע שדורש סכין. (582-581)", ו-"עדיף סתר השאול//לאיש שחלה ברוחו. (634-635)" – במונחים מודרניים הוא מבהיר כי על הממסד והחברה לעשות מעשים למען פגועי הנפש ולא לקונן ולרחם עליהם כדי לצאת ידי חובה… ולא… רק ההתאבדות היא פתרון מה! ההכנות להתאבדות כוללות טקס היטהרות, מציאת מקום נידח ומוסתר והטמנת חרבו בסלע עם הלהב כלפי מעלה כדי שיפול עליה בצורה שתבטיח את מותו. אזי הוא יוצא ועוזב את הצריף והמחנה לנוכח פני הקהל והמשפחה.

    בשלב זה מופיע שליח שמבשר על חזרתו של טאוקרוס האח משדה הקרב, וגם על דבריו של קלכס הנביא וכולם מבינים שאיאס הלך להתאבד. השליח מתאר את קבלת הפנים המבזה שהאח הלוחם  זכה לה: "היוונים בחבורה ביזו אותו. […] התנפלו עליו בגידופים,//כינוהו אח למשוגע אשר זמם לפגוע בצבא, (722; 727-725)", והם אף מאיימים להורגו – מסתבר שבני משפחה של הלומי קרב סובלים מההתייחסות הקשה של הממסד הביטחוני והחברה לא פחות מהפגוע עצמו ואין שום התחשבות בעברם ומעשי הגבורה של הלוחמים הפגועים בנפשם.

    אחרי מציאת הגופה על ידי מלחי המקהלה, טקמסה וטאוקרוס, הבמה מתמלאת בקולות נהי וקינה. בין יתר האמירות מתריסה האלמנה: "שיצחקו וישמחו בחורבנו.//אם לא רצו בו כחי, אולי יבכו//על אובדנו כשיחסר להם בקרב.//כי אנשים חסרי שיפוט אינם יודעים//יתרון שבידם, אלא כשהוא נשמט.(965-961)" – אבל זו נחמה פורתא ולעג לרש.

    בחלקו האחרון של המחזה (אחרי מציאת גופת המתאבד), מתרחש עימות חריף בין האח שמייצג את איאס המת לבין הממסד הביטחוני המיוצג על ידי המפקדים שבגדו וכעת מסרבים בכל תוקף, תוך כדי נאצות וקללות, להעניק לגיבור המת הלוויה ראויה על פי המסורת. העימות מראה לעין כל שהממסד, כהרגלו, מסרב לקחת אחריות וממשיך להתעלם ואף להתעלל בזיכרון המת שהשתגע. כאן, הממסד מפסיד בעימות תודות לאודיסאוס שתומך בטאוקרוס ומכריע את הכף, וכך לאיאס מובטחת לוויה כהלכתה. בנוסף, הממסד מתגלה באותו עימות בשיא נוסף של כיעור – הוא מערב בוויכוח שיקולים פוליטיים-חברתיים כמו הבדלי מעמדות והעדפות סקטוריאליות בתוך הצבא הלוחם (בני אלים לעומת בני שבויות; אריסטוקרטיה ואליטות מול עמך, וכדומה) – התנהלויות שכמותן רואים לצערנו גם בימינו אנו ובתוכנו.

    אקורד הסיום מתבטא בנאום אנטי-מלחמתי של המקהלה, מעין מניפסט אופייני להלומי קרב, אלה שחשים בנפשם את נזקי המלחמות וכמעט תמיד הופכים לנושאי דגל החתירה לשלום [ראו במקורות: עבודת הדוקטורט של מחבר המאמר]: "במה יושלם, מתי יסתיים,//מנין שנות התלאה//המטילות עלי תמיד// את האסון המתמשך//להתייגע בקרב//במרחבי טרויה,// כתוכחה עגומה ליוונים?… (1210-1185)" – נאום שעוסק בגעגועים לשלום, שלווה ואהבה… מה עוד שעילת מלחמת טרויה לא הייתה מכובדת או הכרחית שהרי מדובר היה בחטיפת אישה מבעלה ולא באידאולוגיה כמו חתירה לחופש וחירות, צדק ושוויון וכדומה.

    אחרית דבר ואולי לקח: כפי שהזכרנו והראנו, ההבדלים בין שני מעשי ההתאבדות הם רבים אבל מזווית הראייה הממוקדת בהלם קרב, הפערים הם זניחים ולא מהותיים – מדובר באותה התנהלות ממסדית וחברתית נוראיים כלפי הלומי קרב לצורותיהם, מה שבהחלט יכול להביא ואכן מביא, אז ועכשיו וגם בזמני הביניים, לאותה תוצאה, פעם אחר פעם. מכאן, קל להסביר את הצלחתם של דוריס ושל שי להשתמש בטרגדיות היווניות העתיקות כדי לאפשר הזדהות, לפרוק ולרכך את השפעת מוראות הלם הקרב ולעזור לגברים ולבני משפחותיהם ללמוד להשלים, להכיל ולזכות במעט שלווה ולחיות עם הפוסט-טראומה. מאידך, החברה, הממסד הביטחוני, הרפואי והפוליטי-כלכלי, חייבים להפסיק את ההתכחשות וההתנכרות להלם הקרב! אין הבדל בין קטוע גפה שזקוק לתותבת לבין פגוע נפש שזקוק לקביים פסיכולוגיים כדי לעמוד על רגליו! אבהיר זאת בדרך הכי קיצונית וסרקסטית שאפשר: …

    ישנה אמירה ספרטנית ידועה שבה האם הספרטנית נוהגת לפנות לבנה לפני יציאתו לקרב [אצלנו מקובל לומר שתדע כל אם עבריה כי הממסד והצבא ישמרו מכל משמר על הבנים המופקדים בידיהם!?… נו נו!?]: "שוב מן הקרב עם המגן או מעליו" – שוב מן הקרב בחיים עם או בלי רגל (עם המגן) או כגופת לוחם שמת מות גיבורים (נישא בידי הרעים לקרב על גבי המגן שלך)… ואני מוסיף עם טוויסט וכפרפרזה: שוב מן הקרב עם המגן גם במחיר נכות גופנית או על המגן כמת… ובלבד שלא תחזור עם גוף שלם ובלי המגן כי פגיעה נפשית היא בזויה, חסרת כבוד ואין להשלים עמה והיא מסומלת כאובדן המגן עצמו! ובמילים עוד יותר בוטות: לפחות על קבר של חלל מלחמה אי אפשר לדבר על פחדנות, בריחה וחולשת הנפש — על המצבה אין עוררין כי מצבה שווה למגן שחזר מן הקרב… ולא הופקר בשטח… הלומי הקרב הופקרו בשטח וגם בקבר החי עם חזרתם.

    א.ס. הישראלי ואיאס היווני – אחים הם לאותה צרה ואותו גורל למרות פער הזמנים של 2500 שנות ניכור בין המשלח למשולח, בין הממסד לחייל!

    מקורות:

    Bryan Doerries. The Theater of War: What Ancient Greek Tragedies Can Teach Us Today, Vintage Books, New York, 2015.

    Jonathan Shay. Achilles in Vietnam, New York, Scribner, 1994.                                                                                  

    סופוקלס, איאס, מיוונית: אהרון שבתאי, הוצ' שוקן, תל-אביב, 2003.

    יצחק מלר. "לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק", הוצ' רסלינג, תל-אביב, עומד להתפרסם לקראת סוף 2022 (מבוסס על עבודת דוקטורט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב).

         סוף יולי 2022

    יצחק מלר

    בן 74; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב. ספר שיריו “לראות שקופים בָּעין” ראה אור בהוצאת עמדה (2021). ספרו "יהודי מפשמישל | קדיש – שתי נובלות" ראה אור בהוצאת כרמל (2022). ספרו "לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק", המבוסס על עבודת דוקטורט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, יצא לאור בימים אלה בהוצאת רסלינג.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אל תסתכל בקנקן

    חגית כרמל
    * אָמַר לִי, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ. הִפְנֵיתִי...

    רִטּוּטֵי נֶפֶשׁ

    דן אלבו
    אֲוִירִיּוֹת וְקַלִּילוֹת, נְטוּלוֹת מִשְׁקָל כַּצֵּל עוֹלוֹת מַמְרִיאוֹת מִלּוֹתָימַעְלָה בִּסְעָרָה,כִּבְאוֹתָן שְׁעוֹת רִטּוּטֵי...

    שירים

    עדן שפילמן
    שְׂמִיכַת יַלְדוּתִי חָלַמְתִּי עַל אֶרֶץ יַלְדוּת וְיָם, דָּבָר לֹא הִדִּיר שִׁגְעוֹנִי...
    דילוג לתוכן