close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על “ברבורים בג’רוזלם ביץ'”

    גבריאל מוקד | מאמרים | התפרסם ב - 01.10.19

    מתוך: “עמדה”, גיליון 43, עמודים 260-269, 2019

    “ברבורים בג’רוזלם ביץ'”, הרומאן החדש של לילי פרי, החמישי, לאחר ארבעה רומאנים ראשוניים וחשובים שלה, הוא רומאן חזק, מפתיע, חדשני מאוד הן מצד טכניקת הסיפור שלו והן מצד נוף חווייתי המתגלה בו והידור הרכיבים התיאוריים שבו, השונים מאוד במירקם שלהם מארבעת רומאניה הראשונים, למרות שיש בו לפחות צד אחד הדומה לקודמיו: צד הביטנה הכלכלית, דווקא על רקע של הידור אסתטי מיוחד, אלגנציה, של עושר וטיקסיות.

    אך נתחיל מדיון בהיבט הטכני, הצורני, המיבני של הרומאן המרתק הזה. מבחינה פורמלית (אך לא רק פורמלית, אלא גם בתור נושא מקשר), הרומן ערוך מצד היבטים רבים סביב ציר החתונה המפוארת שנערכת כאן, וגם מבחינה יסודית על-ידי אירגון הזמן ברומאן, שמחולק לפרקים קצרים ומתוארכים שלכל אחד צמודה הסצנה שלו, לכמה דקות ספורות, כשכל פרק לא־ארוך כולל סצנה מרכזית אחת, והירהורים שהם מעין סיכומים שיריים, יפים מאוד. מבחינות רבות הרומאן הזה הוא לוח־זמנים ונוף של אירועים, אך יותר מכך הוא לוח־זמנים ונוף של רגשות, של דימויים, של חלומות, של מטאפורות – ובאורח מפתיע עוד יותר: “נוף” חברתי, כלכלי־אלים וקשה מאוד של ישראל, ודווקא בתוך כל ההידור הנובורישי הנוצץ, המחובר למעשה עם אלמנטים מאפיוזיים.

    אמנם, אם בפורמליות עסקינן, מצוי “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” יותר בתחום מוגדר של התקשרות רומנטית, בעיקבות אירוע חתונה מפוארת שמממן אביו העשיר לעילא של החתן. אגב, כמו במחזה אופי, הדמויות אינן נקראות בשמותיהן הפרטיים וגם לא בשמות המשפחה שלהן, אלא בתיפקודן כבני ובנות מישפחות במחזה החתונה הזה, ובמסיבה המפוארת שעורך אבי החתן; אך מובן – מבלי לפגום בצד התיאור המפואר הנ”ל – שעיניין זה הוא רק חלק מהותי מאפיון הרומאן, וברור כי תוכנו הפנימי הוא גם חזק, “חברתי” ולמעשה די עמוק.

    הינֵה תכונה צורנית מסוימת אך גם פנימית, של הרומאן שלפנינו, משותפת לרומאנים קודמים ולרומאן הנוכחי של לילי פרי (והיבט זה עוד מועצם כאן): כל אופי העלילה וזה של הדמויות המוליכות איננו מוצג מסוכם מראש ואף איננו מוצג בהצגה אובייקטיבית פחות או יותר, אלא אנחנו למדים אותו בהדרגתיות מתוך מצבים הגיוניים, דימויים, רגשות ומטאפורות וחלקֵי אופי שאנו שואבים ונוטלים מכל ה”הֶבהקים” הללו, לרבות מתיאורים אסתטיים. בינתיים אין טוב מאשר להביא סצנה מפוארת המאפיינת את המרקם הראשוני של הרומאן:

    “הכול התנהל בשתיקה, לא בדממה, שכן המוזיקה הסתחררה ללא הרף, הגם שהיה בה משהו מפתיע פרוע, מתעקם בסופי־צלילים, כאילו תזכורת שיכורה. האורות בשנדלירים הגדולים נצצו כמו היהלומים והמרגליות, הספירים, האחלמות ואבני הברקת במערת אלדין. האוויר היה כבד, חושני, ספוג ריחות בושם יקרים שלא באו כמוהם.”

    ומיד בהמשך מופיעים שני מומנטים אסתטיים ופואטיים יפים מאוד, שהם חלק ממירקם היצירה הזאת. האחד הוא סימפוניה של המבטים, הצפה ומתנשאת בחלל, ונפתח בציטוט הייצוגי של ממלכת המבטים:

    “ובתוך כל אלה הבזיקו חילופי המבטים, פתאומיים, כמו ברקים ללא רעם, בין אלפי הקרואים. העיניים הכחולות הסתכלו בסקרנות כבושה על העיניים השחורות. העיניים החומות הסתכלו באלכסון מאופק, אולי גם מתחסד מעט, על העיניים השחורות. העיניים הירוקות הסתכלו בתמיהה על עיני התכלת ותיכף סטו מעט הצידה, אל עבר השחורות, שמשכו וגם שלחו את מירב המבטים. אבל גם העיניים האפורות הירקרקות הסתכלו בפליאה מסוימת על העיניים החומות העינבריות. העיניים הכחולות החמקמקות הסתכלו להרף עין על הסגלגלות, נמלטו לעבר השחורות, ואז חזרו לירקרקות. העיניים הכחולות האפורות הרחיבו מבט לעבר העיניים השחורות.”

    אך, נוסף לכך, מצוי בצמוד לקטע הזה, ההדור ורב הדימיון האסתטי, גם קטע פיוטי והגותי קצר, הציבעוני גם הוא מאוד, אך זו כבר ציבעוניות ריגשית מופשטת: “שבלים שבלים של תקווה ריחפו קלות מאי שם, אי אז, נפרמו והתרקמו מחדש והשתחלו ללבבות כגנבים בלילה.”

    אכן, קטע הגותי חווייתי קצר כזה בא למעשה בסיום כל חטיבה ברומאן שלפנינו ומוסיף נופך מקסים וחשוב לרב־טונאליות של הטקסט.

    תכונה אופיינית לטכניקת הכתיבה של המחברת שלנו המתגלה דווקא גם באיפיון האתני של משפחות החתן והכלה ברומאן, שניתן בתחילה רק דרך צבע העיניים, המרחפות בחלל חצי פנטאסטי זה, והוא בעצם מעין סוג של ‘הרכבת’ הריאליה על סמך הצנחה של נתונים אסתטיים מכל הגילים בלי אזהרה. הנפשות הפועלות מוצגות כאן לראשונה באמצעות הליך חושי־אסתטי מרחף – אפשר לומר גם אופטי־חזותי קטוע.

    עם זאת, יש להדגיש כי ברומאן הזה אין בכלל שיקוף של זרם תודעה, כי אלו הבלחות אסתטיקה ואופי שמבטאות את מצב החוויות, ולעיתים גם מציאות אובייקטיבית של הדמויות, אך אין זו מסירת זרם תודעה שלהן – גם לא ניסיון למסור סיכומים שלו. אגב, בהתחלה קורה כאן לא פעם שגם איננו יכולים לדעת מי הדמות שאיבחונים חושיים פרצפטואליים מיוחסים לה בעצם, ומהותה מתבררת רק בהדרגה. אך דווקא טכניקת סיפור זו של לילי פרי מעניקה את תחושת המיידיות והרעננות המובהקת ברומאן.

    אכן, בצורה זו מתבררות ברומאן בהדרגה לא רק וינייטות ראשוניות, ואף יותר מראשוניות, של דמויות בודדות ברומאן, אלא גם המחשות של מיתארים חברתיים שלמים. כך, למשל, מתברר בהמשך הקריאה המיתאר החברתי של סאגת החתונה הזאת, הניצבת לכל אורך הרומאן. בעצם מדובר כאן במיפגש בין שתי משפחות שכל אחת מהן מייצגת קהילה אחרת, ייחודית, בעם היהודי: חטיבה אחת היא גרמנית־אשכנזית במידת־מה, רגילה, של מעמד בינוני; המשפחה השנייה, או הקהילה השנייה, היא ממוצא טטרי הררי וקדום וגם בבואה לארץ היא שומרת על לכידותה ועל חלק ניכר ממינהגיה המסורתיים.

    עד כאן אין סכנה של פגיעה בעקרונות התקינות הפוליטית, שהחלק הליברלי של ישראל סוגד להם ולא פעם באופן עבדותי. אך מכאן ואילך מעיזה הסופרת שלפנינו לגעת – לאו דווקא בכוונה תחילה – בעקרונות הקודש של התקינות הפוליטית האמורה. משמע, המשפחה הטטרית שברומאן מתאפיינת לא רק במנהיגים עתיקים, שבחלקם היו בוודאי מתוארים אי פעם על ידי הקהיליות הנאורות כברבארים, אלא למעשה היא מתנהלת על קווים אפורים־כהים, אולי כמשפחה קשוחה, ולמעשה אלימה במסווה דקיק למדי.

    יתר על כן, למעשה החתונה בין בת המשפחה ה”תיקנית” האשכנזית לבין בן המשפחה ה”קשה” – למרות התקרבות לבבות בין הבת לאחד משני הבכורים (אחד מגמגם וחוקר פיזיקה ואחד מוצלח ו”פילפל”) המועמדים לאירוסין של בני המשפחה “הקשה” – היא מעין חוזה מכר. הרי הדמות החזקה, הכריזמטית והאלימה המאופיינת רק כ”אבי החתן”, מוותרת על חוב (אגב, חוב גדול) של הדמות המאופיינת רק כ”אבי הכלה” (שהוא בנקאי ביסודו), ורק במיסגרת זו מוסכם על ברית נישואים בין שתי המשפחות. כלומר הטקס המפואר, שלתיאורו מוקדשת היצירה, מאופיין בעצם ברקע חברתי המיוסד על חוב קשה, ולא רק בפאר אסתטי ובחגיגה של הון המוקף בכל טוב.

    אגב, “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” חוגג מרוב פרטים אסתטיים וחווייתיים – הוא למעשה טקסט “מלא כל טוב” וסומר מרוב עושר תיאורי, אסתטי ופסיכולוגי. כך, למשל, ריבוי הבנים של משפחת החתן יוצר רושם של גוּנדָה טטרית־רומנטית שלמה, או של עם הררי זוטא שלם בפני עצמו. יש ברומאן הזה גם הפתעות שונות נוספות על רקע אינדיבידואלי. כך, למשל, לאחד המועמדים לחתונה מצד “המשפחה הקשה” יש עוד בת זוג (“האישה האדומה” – גם זו דמות שמאופיינת רק באיפיון חזותי כללי ולא בשם פרטי).

    וכאן מגיעים אנו לפרט מלבב במיוחד ברומאן הזה – דווקא הבן “הזניח”, לעומת הדמות הערמומית והמצליחה של הבן האחר, דווקא הבכור המגמגם, המוסתר במעבה “המשפחה הקשה”, מופיע לא רק כמועמד חלופי לחתונה עם דמות “הכלה”, אלא גם כבעל כישרון אינטלקטואלי־פיזיקאלי־מתמטי, ומועמד למילגה באוניברסיטת סטנפורד! גם כאן, בפרשה הזו, בולט מומנט ציבעוני, כמעט פולקלורי. האח המוגבל ספון לרוב בחדרו ובסיפרייה, ולא אחת כלל לא מוזמן לאירועים טיקסיים של המשפחה, אך דווקא הוא המוטציה האינטלקטואלית במשפחה ההרריות הנוקשה. באמת, כוחה של לילי פרי כ”מספרת נטו” מתגלה לא פעם במיוחד בתמונות מפתיעות וחד־פעמיות – מ”הבן המגמגם” עד “האישה האדומה”; כשברקע תמונות מפתיעות לא פחות מכל המארג של “ברבורים בג’רוזלם ביץ'”. אלו תמונות חד־פעמיות המטילות ומשרות הֶשלֶך עוד יותר מפתיע ועוד יותר מיוחד על רומאן שהוא כולו גם כך מאוד מיוחד – גם בעצם הרקע החברתי שלו (עם כל הטיפוסים) ובוודאי בטכניקה הסיפורים שלו.

    בבחינות אלו אולי דווקא השיח בין הצעירים המאורסים המתמשך הנפרש ונפרם כחוט שני בתוככי הרומאן הוא קצת פחות מקורי, אם כי גם בו יש צדדים מעניינים ונוגעים ללב. עם זאת מובן כי מסגרת החתונה היא היוצרת את הרקע לסצנות השונות המופיעות ביצירה ולמיסגרת העלילתית כולה, במראה קליידוסקופי מוצלח מאוד.

    ההתייחסות הזאת לרקע הכללי של היצירה מביאה אותנו שוב לכותרתה המפתיעה וה”אסתטית” כל כך, אך גם “פירסומתית” במידת־מה: “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” (כשמו של המלון המתואר). המילה “ברבורים” מסמנת כאן בוודאי את האלגנציה וההידור של האידיאל הבורגני מלפני השואות בדמות יצירה ארוטית ואסתטית יפהפייה של באלֶט (ולא רק של ברבורים השטים בשלווה באגמי הטבע), המתנכרת למעשה לא פעם לריאליות הכלכליות והאטימות של חיים גם במאה התשע־עשרה. בהקשר זה נציין כי במרכז מֵיצג החתונה הגדול כאן אכן מופיעים קטעי בלט כחלק מהחגיגה הראשית. נביא כאן, אפוא, קטע מהפרק האסתטי הרלוונטי:

    “רקדנים נהדרים, גמישים כשדים, התעופפו בוואלס השני של שוסטקוביץ’, וביניהם הכוריאוגרף הסולן, חבר אישי של אבי החתן עוד מימי חייהם בהרים הרחוקים ושלוש רקדניות פנטאסטיות, טניה, אולגה, קטרינה (שכל אחת מהן היתה בזמנה, ואולי גם היום, חברה לפרקים של אבי החתן)… קטרינה סוחוי, הצעירה המרהיבה, שבתה כל עין, בכל צבע, משחור ועד אפור, ועד תכול ועד ירוק ועינבר, ביופיה המהפנט. הקהל הגדול יצא מדעתו בקטעי הסולו הברבוריים שהוסיף הכוריאוגרף בפאוזות בוואלס של שוסטקוביץ’. גאון. גאון האיש הזה. מי היה חושב על שילוב ריחוף ברבורים כהבזקים לבנבנים כאלה תוך כדי ואלס והתיאום המופלא עם קישוטי הברבורים המפליגים על מגשי המראות שעל השולחנות…” ואחר כך הסופרת ממשיכה בתיאור ה”ברבורים”, המעניק למעשה את כל כותרתו ליצירה:

    “גם בוואלס הבא הפתיעו הרקדנים את הצופים, כשהופיעו בבגדי חתן וכלה – הגברים בחליפות פראק שחורות, חולצות משי לבנות ופפיונים רקומים אחידים, והרקדניות – כולן בתיסרוקת רגילה של הכלה, קוקו חלק מתרומם מהקודקוד, אבל עם חוטי כסף ואבנים נוצצות שנושרים לאורכו ועד התעגלותו פנימה על העורף – בשמלות בטן לבנות בדוגמאות קְלוֹש מרהיבות שונות זו מזו, יפות שנצבט הלב בתפילה שרק לא ייגמר לעולם. אבל אז נסוגה הלהקה המסעירה ביופיה לצדדים, ולמרכז הבמה ריחפה לבדה קטרינה המקסימה בבגדי ברבור צחים כמלאכים, מבריקים כיהלומים האגדיים של גולקונדה, ולא היה ברור אם אותם יהלומי גולקונדה הם שמסנוורים עד כלות או שמא יופיה של הברבורה שנדמה שחוללה באוויר. או-אז התכנסה סביבה הלהקה לצלילי הוואלס, והרימה אותה בעדינות ובקלילות כאילו היתה נוצה בכף ידו של הכוריאוגרף.”

    וכאן, דווקא בהקשר של הקטע ה”ברבורי” הנוכחי הזה, היפה מאוד בדרכו, בא קטע הירהורים דֶמוניים ואסוציאציות קצר, המשווה ממד נוסף לטקסט, כמו בקטע להלן:
    “גדילים־גדילים של געגועי זהב זלגו אל ירכתי הפחד. האומנם כך? האומנם לתמיד?”

    זהו באמת קטע חווייתי־מטאפורי מצוין המשלב במילים ספורות כמה רובדי־קיום וחוויה. אומֵר, אפוא, אולי כמה מילים על הקטע הקצר הזה. ראשית, המילה “גדילים” המוכפלת כאן מודגשת באופן מצוין – הרי מבחינה מסוימת מדובר כאן קודם־כול על חוויות, על חוטי חוויה שונים, והביטוי “געגועי זהב”, בריקמת הטקסט מצידו האסתטי (למרות “שירותו” החברתי בחתונה), איננו צורם כאן כלל – להיפך, הוא משולב היטב. גם השילוב עם הביטוי “ירכתי הפחד” מתפקד בסדר גמור. אני גם לא נגד מטאפורות מסוג “געגועי זהב” או “ירכתי הפחד”, אם הן משולבות אל־נכון, וכאן הכול מופעל בטקסט אל־נכון – וגם התהיות בסוף הקטע הקצר הזה: “האומנם כך? האומנם לתמיד?” הן מעולות, כי הן מופיעות כאן באופן מאוד משכנע. האם רגע יפה זה יימשך, האם הוא מאפיין באמת את הקיום.

    עתה, על רקע שהוא כבר רקע של חמשת הרומאנים של לילי פרי, נוכל לנסח ולסכם כמה דברים לגבי כלל הפרוזה של לילי פרי. ראשית, נוכל לומר שסופרת זו היא אחד הכוחות המבטיחים בסיפורת שלנו, ואנו סקרנים לגבי כל יצירה שלה בעתיד. במקום שתהיה מעין “כוח אפור” ולא נוכח בצורה מספקת בתשומת הלב הציבורית, היא רשאית בהחלט להיחשב לאחת הדמויות המרכזיות בסיפורת הנשית שלנו – עם השלכות ברורות גם על כלל הסיפורת שלנו כיום.

    הרי קודם כול היא, יותר מכל מספרת אחרת, עשויה להיחשב בצדק כמתייחסת בספריה למצב מעמדי־כלכלי בחברה הישראלית, גם אולי מבלי שהתכוונה לכך באורח מודע. היבט זה, החשוב מאוד בסיפורת בכלל, מתברר תוך סקירה של חמשת הרומאנים והשוואה ביניהם באורח פנורמי ומגוון. כך, למשל, בספרה הראשון “גולם במעגל” מובלטת בעיקר שאיפתן החברתית הכלכלית, הכפייתית לעיתים של משפחות ניצולי השואה לנורמליות בתקופת בן־גוריון ואשכול וספיר הראשונה. לעומת זאת, ב”ריקוד על המים” כבר “נושכת” המצוקה הכלכלית בעת הסיבוכים הכספיים של בית האבות – ומנגנוני התגובה הכלכלית של המימסד, או למעשה של המדינה, מוכנסים לפעולה מול הגיבורה (או האנטי־גיבורה). בשני הרומאנים הללו כבר מוצבת המציאות החברתית הכלכלית הפנימית של ישראל במרכז – ולאו דווקא דילמות אחרות, פוליטיות או לאומיות. גם ברומאן “ביקור התליין” מתואר מאבק כלכלי של אישה אמנית המנסה להיות עצמאית לגמרי. אולם לשיא המאבק הכלכלי וההידרדרות הכלכלית מגיעה אלכסנדרה גיבורת הרומאן “סונאטה”. כאן כבר מתואר המאבק הכלכלי (והכספי הפשוט) בנימה מרכזית וקיצונית ביותר, כשהוא מתחיל בעצם לאיים על עצם החיים של הדמות הראשית. לבסוף, ב”ברבורים בג’רוזלם ביץ'” מוצגת המציאות הכלכלית החברתית כקובעות ביותר באופן מאוד מקורי, אך חשיבותה המרכזית של מציאות זו ברומאן גם היא בלתי מפוקפקת. הרי כאן גורמים עדתיים ואלימים פולשים בכוח כספם והתארגנותם למרכז ההוויה החברתית הישראלית הישנה.

    עד כאן צד הדימיון בהיבט הכלכלי־חברתי בכלל יצירתה של לילי פרי בחמשת הרומאנים, חרף כל השוני המרתק והגיוון הרב ביניהם. צד נוסף שמופיע כאן כהיבט חשוב להשוואה בין חמשת הרומאנים – הוא הצד הפמיניני. בכל חמשת הרומאנים מופיעות דמויות נשים בולטות, אך למעשה הן דמויות ראשיות לגמרי רק ב”גולם במעגל”, ב”ריקוד על המים” וב”סונאטה”. אולם אלו דמויות נאבקות, ובמקצת מדובר בכך שהניגוד הוא לאו דווקא בינן לבין העולם הגברי, אלא בינן ובין עולם חברתי כללי. כאן, במעין סוגריים, גם המקום לומר משהו על דמויות הגברים בעולם הנראטיב של לילי פרי. גברים אלה מתחלקים אצלה, אפשר לומר, לשתי קטגוריות (שעם שתיהן הולכות הגיבורות בקרי…). הקטגוריה הראשונה ניתנת לשיוך כ”מחלקת הרעים” – וגם היא מתחלקת לשניים: חלקה האחד הוא פשוט דמויות גברים שאינם מבינים את הדמויות הנשיות, מנסים להשתלט עליהן באורח אישי (גם – ובייחוד בחיי נישואים וכן הלאה); גרוע עוד יותר הוא החלק השני, המופיע אף הוא ברומאנים הללו – אלה הם דמויות עוינות של הרשויות הציבוריות השונות, אך עוד יותר מכן, דמויות מלווים בריבית קצוצה ועד עולם תחתון של ממש, שהגיבורות נקלעות שלא בטובתן למגע איתם.

    לעומת זאת הקטגוריה הגברית השנייה היא של גברים מחזקים, כגון בעלה השני של אלכסנדרה, ואולי אפילו גם באמת בעל אם־הנער ב”ביקור התליין”, דמויות שלגביהן ברור כי הגיבורות הנשיות מחליטות איכשהו להתנכר גם לעמדת דמויות גבריות מחזרות.

    בכל מיקרה ברור כי הדמויות הנשיות אינן מופלות או מקופחות כאן, בתור נשים, אלא הן נאבקות בקשיים בהבנה ובקניין הכלכלי כדמויות אישיות מיוחדות. ואמנם אלו דמויות נשיות חשובות וחזקות במיסגרת הסיפורת הישראלית, הראויות להילקח בחשבון בכל דיון על המציאות בסיפורת שלנו – וגם כמובן, אלו דמויות פמיניניות חזקות אך לא פמיניסטיות מהבחינה הרעיונית המקובעת והאופנתית.

    סוגיה חשובה נוספת המתבלטת בכל חמשת הרומאנים הללו היא פרשת היחסים בין יסוד ריאלי (ריאליסטי וכו’) לבין היסוד הפנטאסטי (או הפנטאסטי למחצה). בתחום הזה אין כמעט ברומאנים של לילי פרי חריגות מוחלטות מתחום הריאליה – אולם הקיצוניות של המצבים הריאליים עצמם והחוויות הריאליות עצמן היא עצמה נושקת ליסוד הפנטאסטי. תכונה זו – של מציאות שהיא עצמה גובלת בפנטאסיה – גם היא בולטת כאן מאוד. כך, למשל, לא רק דמיונות אגדיים בנוסח הרפתקאות נעורים, המקושרים גם לעלילות שודדים של דוד מלך ישראל, אגדות במחשבות של הנער ב”ביקור התליין”, אלא גם המסע הקיצוני כל כך בחולות של אלכסנדרה וסונאטה ב”סונאטה” גובל במסע פנטאסטי.

    קו היכר נוסף המשותף בהחלט לכל חמשת הרומאנים שלפנינו הוא הצגת כל העלילות מנקודות ראותן של הדמויות עצמן כשלעיתים ברור מי הדמות שמדובר בה ולעיתים תכופות יותר זו הצגה מעין אנונימית של נקודות ראות לפחות במבט ראשון, ואז רק במהלך הרומאן מתברר אופיה של הדמות. בכל מיקרה, אנו, בתור קוראים, מוטלים כביכול לאמצע הדברים, לאמצע החוויות ולאמצע העלילה, ורק מתוך אמצע זה אנו מוזמנים/יכולים לשחזר את הדמויות ואת הרקע. ושוב, אין זה זרם התודעה של הדמויות שמוצג לפנינו, אלא סוג של תפיסת מציאות חווייתית ודימויית כללית שלהן במתן בלתי אמצעי ובלתי מוסבר בתחילה. האמת היא כי טכניקה זו היא התכונה המשותפת ביותר של כל חמשת הרומאנים של לילי פרי. כבר ב”גולם במעגל” אנו מוטלים, למשל, לחיי שכנות של הדמות הנשית הראשית והאמן הישיש ניצול השואה בטרם נדע בכלל מי הם.

    גם ב”ריקוד על המים” מהות ומיהות יחסיה של הדמות הנשית הראשית עם בעלה וילדיה מתבררות רק בהדרגה על רקע חוויותיה ומעשיה – והם לא מהווים נקודת מוצא ברורה של החוויות והמעשים שלה מלכתחילה. לפעמים, למשל, דווקא ההסתבכות הכלכלית, הכספית, החמורה, מטילה אור ברור על חוויותיה ומצבה של הגיבורה – אך לעיתים אלו הן חוויות (הקשורות אמנם לא פעם גם הן עם המצב הכלכלי החמור) הבאות ראשונות.

    לעומת זאת, ב”ביקור התליין” ההזנקה של הקורא ל”אמצעם של דברים” מקבלת אופי של שיתוף גם בדימיונותיו האגדיים שכבר הוזכרו לעיל. הוא הדין ב”תיקבולת” שקיימת בתיאורי הנער (אף היא מתוארת כנקודת מוצא ולא כדימיון גרידא) בין דמויות בני משפחתו ובנות משפחתו לבין דמויות תנ”כיות, ואיפיונן של אלו הראשונות באמצעות אלו האחרונות, וגם זאת בלי הסבר מסכם. לעומת זאת, ב”סונאטה”, אנו “מוטלים” לעיצומו של המצב הכלכלי החמור של הגיבורה, גם בטרם הבנו בדיוק את מצבה המשפחתי.

    לעומת זאת, ב”ברבורים בג’רוזלם ביץ'” הרקע הנובורישי־מאפיוזי של ההידור המופלג בחתונה, העומדת במרכז האירועים ובמרכז לוח הזמנים, מתבהר בפנינו רק בהדרגה, רק לאחר שכבר הוטלנו לעוביים ולניצוצם של התיאורים.

    על רקע נושאים בלשיים ופוליטיים שונים, שעשויים להיות כתובים בכישרון, אך מתארים במיקרה הטוב גם הם רק “פלח” מסוים של המציאות הישראלית והכללית, וכן על רקע סיפורת נשית מקובלת מזה והמשכי נוסח פוסטמודרני מזה – וגם אם נזכור את פסגות הסיפורת המודרניסטית שלנו – בולטת הסיפורת של לילי פרי כחטיבה נראטיבית הראויה לרכוש מקום של כבוד בפרוזה שלנו בכללה. אות היכר זה שמגיע בצדק לסיפורת שלה מתברר בעליל כראוי בייחוד על רקע צירוף של חמשת הרומאנים. הרי חמישתם מציגים ייצוג של אופציה נוספת בסיפורת שלנו, הראויה לתשומת לב – ולא רק על רקע ההפתעה המשובבת שבהם (שמתעוררת אצלנו הן מצד העלילה והרקע המתואר והן מצד טכניקת הכתיבה המעניינת באורח מובהק), ויש ביצירתה גם מהקסם המושך את ליבנו, גם בלב צרות שפוקדות את דמויותיה ואותנו.

    גבריאל מוקד

    פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. כעורך כתב העת "עכשיו" היה אחראי לגילוים של חלק ניכר ממשוררי דור המדינה. כיוצר, הוא פועל במסגרת סגנון הווריאציות והמטא-וריאציות. בנוסף עורך ומפיק של כתב העת "ג'רוסלם רוויו".

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 0
    • 5
    • 2

    תגובות


    1 תגובה על “על “ברבורים בג’רוזלם ביץ'””

    1. שמואל גוטמן הגיב:

      אלוהים יברך אותך פרופ’ מוקד

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עוּלה של היסטוריה — משה ברש

    עמנואלה ברש רובינשטיין
    מיכלאנג’לו, אמנות הרנסאנס, כניעתה של גרמניה הנאצית, התפתחות הדימוי של עיוור...

    נעים להכיר, דניאל עוז

    מאת: אמיר הילזנרט
    אני קרוע בין סקס לדובוני גומי...

    נעים להכיר, עדינה בן חנן

    מערכת סלונט
    עדינה בן חנן, עורכת לשונית, משוררת, מנחה לכתיבה יוצרת ומרצה במספר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית