על אור בציור המערבי
כשצריך לצייר צריך גם אור. צריך אותו גם כדי לראות וגם כדי להרגיש טוב יותר, או לפחות כך סוברים בפסיכולוגיה העכשווית. אור מווסת את תחושת התמצאותנו ביממה ומעיר אותנו בבוקר אבל יש לו גם מימד סמלי שמשתנה מתקופה לתקופה ולעיתים גם בין ציירים. בציור הדתי הוא מסמל קדושה ואצל האימפרסיוניסטים, לדוגמה, מונה מסמל את היום יום. בכל פעם שאנו מתרשמים מאור חדש כמין אנושי יש לנו פוטנציאל ליצור אמנות חדשה, והאמנות הישראלית נולדה עם התרשמותם של ראובן רובין ונחום גוטמן מהאור בארץ. התרשמות שחזרה שוב אצל שטרייכמן וזריצקי או אצל יאן ראוכוורגר ועופר ללוש. לכל אחד מהם צבעוניות משלו שמשנה בהתאמה את האופן בו אנו רואים אור ולכל אחד מהם יש אסוציאציות משלו למהו אור במובן הסמלי. ברור שאור טבעי לצייר איננו כאור חשמלי ואור חשמלי יכול להיות מרכיב אקספרסיבי יותר מאור טבעי משום שיש לו חיבור עם טכנולוגיה שעשויה להוסיף לנו נוחות או להפריע לנו להרגיע, או להלחיץ וליצור מתחים פנימיים. בדומה למסורת הפילוסופיה המערבית מסורת הציור והצילום מושתתות על תפיסתו של האדם את עצמו ותפיסתם של בני אדם זה את זה מבחינה חברתית ומעמדית. מעמדו של הצייר יכול להשתנות בין תקופות שונות בביוגרפיה שלו ומרכזיותה של החילוניות או הדת עשויות להשתנות. מרדכי ארדון התעקש להשתמש באור כמוטיב דתי יהודי והאור בציוריו של מאוריציו גוטליב מסמל עבורנו את הקטסטרופה שמתקרבת. בציוריו של ואן גוך האור של ארל עשוי לקפוח ולהזכיר את העבודה הקשה או להביא רגש של קדושה לתפילת האיכרים. אור יכול להתחלף בעור ובשר כמו בציוריו של לוסיאן פרויד שראה את עצמו כביולוג בהמשך לניסיונו המוקדם של סבו זיגמונד פרויד שהתעניין בנפש האדם וחיבר מצבים להתבוננויות נפשיות פסיכואנליטיות בחלום, והתאוריה שלו הובילה לסוג האור שאפשר למצוא בציוריו של סלבאדור דאלי או מגריט*, האור של עולם חלומי בו כל דבר יכול להתממש כמציאות. דאלי ומגריט שניהם הושפעו מהציור האימפרסיוניסטי בו. כדי להעביר אור בהיר יותר זרקו הציירים את השחור מפלטת הצבעים שלהם ועכשיו אנו חיים בתקופה בה פיתוחי הצבע הכימיים הובילו להתפתחויות מפתיעות חדשות בהחזרת צבע או בליעתו במשטחים ביניהם המצאת הצבעים המטאליים של חברת ווילאמסבורג ובליעת האור המוחלטת כמעט בשחור של אניש קאפור. כדי לצייר את האור בדרך חדשה צריך להביא את הפלטה לשינויים משום שמבחר הצבעים בו בוחר הצייר הוא זה שיקבע בסופו של דבר את טווח אפשרויות ייצוג האור בציור או בליעתו וציירים תמיד מתייחסים למשטח הזה שהוא ציור שמשקף אור משטח פניו. בכל פעם שהאור משתנה נראה שהתחלפה עונה או שהגיע הזמן לחשוב אחרת. לאור ולתיאוריו יש גם היבטים בכתיבה שהיא שיקוף של מסורת הציור בשירה או בכתיבה אודות אמנות שעשויה להיות ביקורתית או עוד צורה של אמנות, כמו שאפשר למצוא במבחר דמויות הציירים שמופיעים בספרות דוגמת רמברנדט, בשירת מאיר ויזלטיר או ימיה המוקדמים של האמנות הישראלית בשירת שאול טשרניחובסקי:
הוי ארצי! מולדתי!
הר טרשים קרח.
עדר אלפה: שה וגדי
זהב-הדר שמח.
מנזרים, גל, מצבה,
כפות-טיט על בית.
מושבה לא-נושבה,
זית אצל זית.
ארץ-נחלת מדבר-סין!
קסם כובי לכת.
הבל-זעם החמסין,
מלונה בשלכת.
כרם-גפן נים-לא-נים.
תל-חרבה נחרשת.
תכול-לילות וילל-תנים.
משאבה נוקשת.
ארץ! ארץ-מורשה!
דקל רב-כפים.
גדר-קו-צבר רשע,
נחל כמה-המים.
ריח פרדסי-אביב,
שיר-צלצל גמלת.
חל-חולות לים סביב,
צל שקמה נופלת.
הוי, הוי, ארץ חמדת-לב!
השמיר, השית.
ביר סוד יתום בגב,
בשמים עיט.
מטליות מדבר וחול,
שביל זרוע שחלת,
בים של אור טובע כל,
ועל פני כל התכלת.
בשירו של שלונסקי נתפס הנוף בעיניים ראשוניות של מי שמגיעים ממסורת אירופאית של ציור שתכף תבצע תפנית לעבר הציור המופשט. ביטוי האור במקביל בציור ובשירים נותן לנו מגוון רחב יותר של הבנת ציירי עבר והווה את האור באירופה ובארץ ולעתים גם בארצות הברית, והתאמתם של תפיסת האור הציורי בין הציור והשירים מפתיעה בכל פעם מחדש את הקוראים בדמיון שבין תפיסת האור של המשוררים והציירים. דרושה אנתולוגיה.
תגובות