עזרא זוסמן – "הפשט היה להפשטה"
המשורר עזרא זוסמן (1973-1900) הוא בן דורם של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, יונתן רטוש, אלכסנדר פן ואבות ישורון. הוא נולד באודסה והחל את דרכו הספרותית בגיל צעיר מאוד כמשורר בשפה הרוסית. עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1922 התיישב בסביבות תל־אביב והחל לכתוב בעברית. הוא היה חבר מערכת של עיתון ההסתדרות "דבר", הִרבה לפרסם ביקורות תיאטרון ותרגם רבות משירת רוסיה וצרפת. שירתו מעורה בנוף הארצישראלי, באורחות החיים, במבחנים האידיאולוגיים ובתהפוכות ההיסטוריות של ארץ ישראל המנדטורית ומדינת ישראל. אולם, מעל הכול, הוא מקושר עם הפואטיקה והשירה של דור שלונסקי־אלתרמן, הרי הוא דור הביטאונים "כתובים", "טורים" ו"מחברות הספרות" שהציבו נוסח שירי שלם.
עזרא זוסמן, עיצוב: תפארת חקק
במסגרת הנוסח השירי השקול והחרוז הזה, המסתמך בעיקר על שירת הסימבוליזם הרוסי ובמקצת על זה הצרפתי, כתב עזרא זוסמן את השיר הידוע ביותר שלו, וכנראה גם שירו הטוב ביותר, שהוא זוהה איתו עד כי קוראים רבים לא ידעו כי כתב משהו מחוצה לו. שיר זה גם שימש להדגמת הפרוזודיה, תורת שירתו של שלונסקי, בתרגילים של חוגים לספרות באוניברסיטאות. אני עצמי למדתי שיר זה בתרגילי החוג לספרות באוניברסיטה העברית בניצוחו של רב־אומן לחקר מלאכת השיר, בנימין הרושובסקי־הרשב. והנה מתוך השיר הנ"ל, "טבריה בגשם":
לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ לָגֶשֶׁת
בְּאוֹר פָּנֶיהָ לַעֲמֹד.
עֲטוּפָה גְּלִימַת הַגֶּשֶׁם
הִיא נִסְעֶרֶת וְרוֹגֶשֶׁת.
עַל רֹאשָׁה פָּרְחָה הַקֶּשֶׁת
וְחַיַּי קְטַנִּים מְאֹד,
לְלֹא קוֹל לְלֹא אֲרֶשֶׁת.
בָּא בַּחוּר פָּנַי לִפְגוֹשׁ.
בָּא בָּחוּר אֵלַי מִנֶּגֶד,
שָׁט גָּבוֹהַּ וְקָדוֹשׁ
בִּזְרִיחַת פָּנִים וּבֶגֶד.
מִי אֲנִי כִּי בִּזְכוּתִי
צָף הָהָר בִּמְלֹא הַהֶדֶר,
מִי אֲנִי כִּי לִקְרָאתִי
בָּאוּ גֶּשֶׁם, קֶשֶׁת, עֵדֶר.
בשיר זה יש אמנם נימות ארצישראליות וחסידיות מסוימות, אולם אין הוא שיר בעל טון לאומי צרוף. לעומתו, בשיר "ראשית אחרת" דומה הנימה הלאומית והחלוצית וגם זו של ההרהורים והחוויות בין מזרח למערב – לנימות זהות בשירת רבו של עזרא זוסמן במלאכת הַפִַּיט –הלוא הוא אברהם שלונסקי. וכך כותב המשורר בשיר השני הזה:
"פֹּה אַסְיָה, פֹּה עוֹד בּוֹכֶה שׁוּעָל
עַל לַיְלָה, עַל אָדָם וְעַל דַּרְדַּר.
וּפֹה לִבִּי אָהַב וּפֹה לִבִּי נִכְשַׁל
וּבְהִכָּשְׁלוֹ הוּא עֵר וְיָשָׁר.
וּלְאַסְיָה מִמַּעֲרָב
מִתְּקוּפָתֵנוּ הַמְּשֻׁגַּעַת
הֵבֵאתִי בְּקִרְבִּי דּוּ-קְרָב
וְשִׁיר הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.
כָּךְ גַּם עַמִּי יַשְׁכִּים לָקוּם
לָצֵאת הַחוּצָה. קֹר וְטַל
אֶת פָּנָיו יִשָּׂא לָרוֹם
לִקְרַאת רָקִיעַ וְגוֹרָל."
כאן מתחברת אוואנגרדיות אישית, אוואנגרדיות חלוצית־לאומית ופואטיקה סימבוליסטית, ממש בנוסח שלונסקי, במכלול פתוח לממשויות ריגשיות כוללות. אולם הצלחת המכלול הפואטי הזה איננה תמיד נחלתו של זוסמן. לא פעם שיריו דומים יותר לשירי הטור השביעי מהצד הפיזמוני, אך ללא כישרונו המובהק של אלתרמן בנידון. כך, למשל, פיזמוני – ולא במובן הטוב – הוא השיר שלו על טרומפלדור. הרי די חיוורות מהבחינה הפיוטית הן השורות הבאות:
"חַמָרָה נִשְׂרְפָה. בְּמַעְגַּל מְצוֹר
כְּפַר גִּלְעָדִי, תֵּל חַי חִזְּקוּ הַמִּשְׁמָרוֹת
סְבִיב קִנֵּי שִׂנְאָה, הָרִים – וטרומפלדור
אָמַד הַסַּכָּנָה בְּעֵינַיִם בְּהִירוֹת."
מבחינה זו, כלומר, על רקע השוואה עם שירים חברתיים מוצהרים שעל סף הפזמון, בולטים לטובה אפילו השירים של זוסמן בעלי הרקע הבוהמי של ערי אירופה או של בוהמי תל־אביב הראשונים ובורגניה, כגון:
"כִּלְאַחַר מַחֲלָה קוֹלֵנוּ רָפֶה,
נֵשֵׁב אֲבוּדִים, נֵשֵׁב אַלְמוֹנִים,
עִם וָתִיקֵי מַשְׁכִּימֵי בֵּית-קָפֶה,
עִם סַפְסָרִים, סוֹחֲרִים, יַהֲלוֹמָנִים.
הָאַפְלוּלִיּוּת פְּנִימָה רוֹחֶשֶׁת,
פָּנִינוּ פְּנִימָה, אֵין צֹרֶךְ לְהָלִיט
נִיצוֹץ הַחוּצָה, פָּחַד, חֲשָׁד
וַהֲמֻלַּת כַּוֶּרֶת אֱוִילִית."
עזרא זוסמן עצמו מסכם את עקרונות שירתו ותורת השיר שלו בצורה יפה מאוד באומרו: "מה אפשר ומה צריך להוסיף על השיר, על הנגלה והנסתר שבו, על פשטו ועל סמלו מלא החיים. אמרתי פשט כי בלי פשט אין ה"פרדס" קיים ולעתים אנשים הם אטומי אוזן דווקא לפשט. אשר למשורר, הרי הוא יגיע לימים שבהם הוא מפריד בין הפשט לסמל. הפשט נסתמל והסמל מתפשט, הפשט היה להפשטה, ואילו המופשט חזר להיות פשט, ובעברית פשט והפשטה משורש אחד הם…"
תגובות