לקראת פרס ספיר 2023

מפעל הפיס הכריז כמדי שנה על המועמדים לפרס ספיר היוקרתי בפרוזה. נזכיר: בתחילה מתפרסמת הרשימה הארוכה שבה 12 ספרים של 12 סופרות וסופרים שכל אחד מהם זוכה בסכום נאה של 30 אלף שקלים. אחר כך מתוך אותה רשימה נבחרים חמשת המופלאים לאותה שנה ואלה קרויים הרשימה המצומצמת אשר כל הנכנס לתוכהּ זוכה ב-60 אלף שקלים ומתוכהּ נבחר הזוכה המאושר, הספר והסופרת או הסופר של אותה שנה, המקבלים סכום של 180 אלף שקלים. לא הייתי מתעכב על כל העניין הכלכלי-כספי הטהור הזה אלמלא ידעתי כי מצבם של הסופרים, אגב גם המשוררים, בישראל בכי רע וכי סכומים שכאלה בהחלט נכבדים ביותר בעבור רוב הסופרים.

בשנה הקודמת אני הימרתי על הרומן האקזיסטנציאליסטי-מיסטי וגם קצת פוסטמודרני של אורית אילן "אחות לפליאדות" (ידיעות ספרים). סופרת לא מספיק מוּכּרת שזכתה לפריחה מאוחרת ממש ככותרת ספרה. מתוך הרשימה הרומן נראה לי מקורי ביותר ורחוק מכל ספרות המשפחה והממוּארים למיניהם. היא אכן זכתה ואחר הזכייה אפילו כתבתי ביקורת אוהבת ונלהבת על הספר הזה.

השנה המועמדת שלי לפרס ספיר היא הסופרת עופרה עופר אורן וספרהּ "מה קרה להגר באילת?" (כנרת זב"מ). אם להודות באמת, אני נתקלתי בכתב היד של הרומן הזה לפני צאתו לאור כאשר הוגש לפרס אקו"ם ולא זכה. לא ידעתי אז כי עופר אורן היא הכותבת מפני שההגשה הייתה בעילום שם, אבל כתב היד הרשים אותי וכן את שתי השופטות הנוספות שהיו עמי, ואני זוכר כי הגיע עדֵי שלושת או חמשת המועמדים הסופיים, אך לבסוף לא זכה, כי כתב היד של סופרת אחרת, גם היא טובה אך לא מספיק מוכרת כמו אילן ועופר אורן, לבנה מושון – זכה.

הרומן של עופר אורן דייטי מבחינת תוכנו ומקורי ביותר בצורתו. זהו מעשה בנערה צעירה בשם הגר שגדלה בבית אלים ומוחץ. היא בורחת ממנו ונתקלת באלימות שבחוץ, כי מה שקרה לה באילת הוא רק חוליה בשרשרת של בגידות, הפעלת כוח ועצימת עיניים. מדובר במחזור סונטות, שיר זה"ב בן 14 שורות, חרוז בדרך כלל, באורך רומן מלא, שמפרק את הטראומה על כל גווניהּ לפרודות קטנות של כאב.

הרומן השירי בחרוזים המפורסם ביותר בתולדות הספרות העולמית הוא כמובן "יבגני אוניֶיגין" של אלכּסנדר פושקין, גם הוא מספר על חניכה, התבגרות, בגידה ואהבה של איש צעיר; אבל בלשון העברית רומנים שיריים ועוד בחרוזים נדירים ביותר. אני זוכר כעת את הרומן "מקום אחר ועיר זרה" (חרגול) של מאיה ערד, שאף הוא היה ברשימה המצומצמת של פרס ספיר בשנת 2003. לא פלא אפוא שאנשי חבורת "הו!" הנוהים אַחַר החרוז והמשקל עד כדי פסטיש ביצירתם כמו דורי מנור, שאף ערך את הספר, ואנה הרמן, לפתע הבחינו בכִשרונהּ של עופר אורן.

מבחינת תוכנו אכן מדובר ברומן עדכּני הנוגע בסוגיית ההטרדות המיניות, המצב הנשי, פמיניני-פמיניסטי בעולם, הגירל פאוור, המי טו וכו'. נושא מדובר ביותר בשנים האחרונות בתקשורת ובתרבות בכלל. עופר אורן אכן נשענת על סיפורהּ הביוגרפי האישי והקשה מבית הוריה ועל חוויות ההתבגרות והחניכה שלה עצמה.

עופר אורן צמחה כסופרת מעניינת ואף ניסיונית בסדנה בראשיתית של הסופר יצחק אוורבּוך אורפז, בעיניי סופר אוונגרדי נדיר ונפלא, בבית אריאלה, לצד פרוזאיקונים מעניינים ולא מספיק מוכרים כמו משה פינטו, יוסי גרנובסקי ונטע פלג. עד כֹּה זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-1994 ופרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם שנים אחר כך ב-2019. אני זוכר ספרים יפים משלה בתחילת דרכה שקראתי בעבר כמו ספר הביכורים שלה "הפרדת צבעים" (עם עובד), ארבע נובלות. אני זוכר משם עומק לירי ביחס לנשים ולבעלי חיים. ואף את הספר השני שלה אני זוכר, "דיבור עקיף" (זמורה-ביתן), רומן קולות קאמרי ישראלי המתרחש בחולון בשנות השמונים במיטב המסורת של רומן הבניין הנטורליסטי היהושע קנזי בתיבול ניסיוני מסוים. יש לה לשון ייחודית פיוטית ודרך סיפור סופֶּר-מקורית. לא לחינם ראה אוורבוך אורפז בה את ממשיכתו הנאמנה. על אף שכתבה כבר עשרה ספרים היא אינה מספיק מוכּרת לקהל הרחב ומן הראוי שתזכה בפרס בשל איכותהּ.

מה שמקומם בפרס ספיר, כתבתי זאת בעבר ועוד אכתוב זאת כנראה בעתיד, הן כל אותן חתולות שמנת של הספרות, שאחרי שזכו כבר בקערה דשנה, מתגנבות להן שוב כדי ללוק מן החדשה המלאה. כוונתי לשלוש הסופרות: אורלי קסטל-בלום, אילנה ברנשטיין וגיל הראבן. כל השלוש לא היו צריכות לדידי להופיע בכלל ברשימה הארוכה גם אם כתבו את "בית בּודנבּרוק" והן לא. מדוע? כי הן כבר זכו בפרס הגדול בעבר וצריך בפירוש לאסור על מי שזכה בפרס במקום הראשון להגיש מועמדות שוב ושוב. אם הגשת ונכנסת לרשימה הארוכה או המצומצמת, תפדל, תגיש שוב; אך אם זכית בפרס במקום הראשון, יש לייסד חוק שלא תוכל להגיש בשנית ובשלישית. יש הרבה סופרות וסופרים טובים וכך הסיכויים שלהם לזכות פחותים. זה פשוט לא הוגן. ממש כך.

קסטל-בלום, מעולם לא הייתה אהובה עליי כקורא פרוזה. הברק הלשוני שלה ופירוק האידיומים למיניהם באו תמיד על חשבון עומק בּלטריסטי, אך בשנים האחרונות אם בשל מֵמד משפחתי היסטורי "הרומאן המצרי" (הספריה החדשה), או בשל ניסיונות מסוימים להכניס את האינדיווידואל האקזיסטנציאליסטי, האדם באשר הוא אדם, אל תוך הסלאלום הלשוני האסוציאטיבי המתחכם שלה, כמו ברומן הנוכחי "בּיוטיופּ" (הספריה החדשה), היא בפירוש מספרת טובה יותר בעיניי. גיל הראבן הייתה תמיד מספרת אמצע הדרך, רומנטית מאוד ומשפחתית מידתית, קצת בנוסח צרויה שלו, ויש לי הערכה לפרוזה האיכותית שלה שבעיניי אינה פורצת דרך אך שומרת על רמה, ואילנה ברנשטיין הייתה מעניינת ואוונגרדית בספריה הראשונים, אך מַלְאָה באלה האחרונים, נודפת אוונגרד שָׂבֵעַ, מה שהפך אותה לסופרת פנים-מילייה בינונית ובלתי מעניינת לטעמי. הדבר ניכר בעיקר ברומן "מחר ניסע ללונה פארק" (זמורה-ביתן) שעליו זכתה בפרס ספיר.

רוצה לומר, דיינו, חברות יקרות. לתשומת לִבָּם של הקוראים: יו"ר מפעל הפיס, האדון רואה החשבון, אביגדור יצחק; יו"ר חבר השיפוט, האדון אורן נהרי, איש יקר בסך הכול; וראש אגף התרבות של מפעל הפיס, הגברת דולין מלניק, וכמובן השופטים הנכבדים המתחלפים בוועדות השונות. הגיע הזמן להיפרד מן השמות המוכּרים החוזרים על עצמם. זה לא מריח טוב. בא המועד לרענן את השורות ולא לתת לזוכות היקרות, או לזוכים היקרים, לרוץ לתחילת התור ולקבל שוב את פרס ספיר. יש כאלה המקילים ואומרים אולי תקופת צינון של עשור, עשר שנים, תועיל, כמו בפרס ראש הממשלה; אך אני גורס כי הזוכה המאושר בסכום לא מבוטל של 180 אלף שקלים יסתפק בזה וייתן מכאן והלאה לאחרים לזכות. אך הוגן הוא.