מיכלאנג'לו, אמנות הרנסאנס, כניעתה של גרמניה הנאצית, התפתחות הדימוי של עיוור באמנות, חלקו של היטלר בעליית הנאציזם, שינוי תפיסת היופי מהעת העתיקה ועד לימינו, חלקם של ניצולי השואה בתקומתה של מדינת ישראל – חייו הרוחניים של אבי, משה ברש, השתרעו בין שני קטבים מרוחקים כל כך זה מזה: השתקעות באמנות ויזואלית וניסיון מתמיד להבין את הנאציזם והשואה שטלטלו את חייו כשהיה אדם צעיר.

הוא נולד בצ'רנוביץ בשנת 1920 ובילדותו היה 'ילד פלא': צייר מחונן שעבודותיו הוצגו בתערוכות ברחבי אירופה. משום שחלה בשחפת בגיל צעיר מעולם לא למד בבית ספר, ואת השכלתו הרחבה רכש בעצמו. נער רוחני ועדין, שברירי וחולמני. ואולם מלחמת העולם דחפה אנשים שכמותו למעשים שבנסיבות חיים רגילות היו זרים להם. הוא הצטרף למחתרת אנטי-נאצית, התגייס לצבא האדום, השתתף בארגון ה"בריחה" של ההגנה, ואז עלה לארץ והתגייס לפלמ"ח. שבע שנים היו הוא ואמי חברי עין חרוד ואז התיישבו בירושלים.

באוניברסיטה העברית ייסד את החוג הראשון בישראל לתולדות האמנות; המרצים לתולדות האמנות בארץ הם כולם תלמידיו או תלמידים של תלמידיו.  בשלב זה של חייו נטש לחלוטין את הציור והתמסר לחקר האמנות. הוראת מדעי הרוח היתה אז בעלת אופי שונה. לא חלוקה לנושאים ותתי נושאים אלא הסתכלות רחבה ומכילה, הרצאות 'מבוא למדעי הרוח' שכללו נושאים בפילוסופיה, היסטוריה, תולדות האמנות, מדע הדתות. הוא סיפר לי שכשעמד לראשונה מול אולם ובו מאות סטודנטים נתקף פתאום באֵלם. בכדי לחלץ את עצמו מהמבוכה התחיל לדבר על משנתו של אריסטו – ומשם התפתחה ההרצאה באופן טבעי ונכון אל אמנות הרנסנס.

הלמדנות שלו הולידה התעמקות בכתבים פילוסופים עם שמואל הוגו ברגמן, קירבה אל גרשם שולם, ויחסי רעות עם גדולי החוקרים בעולם האקדמי, ביניהם ארווין פנופסקי, היסטוריון נודע של אמנות. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים שעסקו בהתפתחות של תפיסות ורעיונות, ובאופן שבו הם התבטאו באמנות. הוא לימד באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם; הוותיקן הזמין אותו לבחון את הרסטורציה של הקפלה הסיסטינית; בחגיגות המאתיים של מוזיאון הלובר הוא נשא את ההרצאה הראשית; בשנת 1996 זכה בפרס ישראל.

אך בד בבד עם ההתעמקות בתולדות האמנות הוא שקע בקריאה כמעט כפייתית של ספרות מחקרית על מלחמת העולם השנייה. מין עניין עקרוני שמכסה על שבר אישי שמעולם לא התאחה. אינספור פעמים הכריז בבית שפניו מועדות תמיד אל העתיד והוא אינו אוהב את ההשתקעות בעבר. בכל רגע, כמעט עד מותו, טווה תוכנית לכתיבת ספר חדש. אך העבר מיאן להסתלק. זיכרון הזוועות של מלחמת העולם השנייה נותר חד ומשונן, גם אחרי שנים.

על ערש דווי, בבית החולים "הדסה" בירושלים, ביקש שנביא לו ספר נוסף על הנאציזם. משום שהיה חלש כל כך חיפשנו ספר קצר, לא כבד, כדי שיוכל לאחוז אותו. הוא שקע בקריאה כאילו בספר זה ימצא סוף-סוף את ההסבר לתהפוכות היסטוריות טראגיות שנטלו את חייהם של מיליונים וטרפו את חייו שלו.