close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עד עצם היום הזה/נועה תנוע

    דפנה דה-הרטוך | סיפורים | התפרסם ב - 25.02.19

    אמא שלה היתה אומרת תיזהרי, האף שלו מתחיל להיות אדום. לשנייה אחת היה חולף במוחה העצוב הרהור רך, שאולי הפעם תבוא בכל זאת הגנה ממנה, אבל מייד, מייד ,מייד היה נעלם. היה משהו מתעתע כל כך באזהרות שלה, כאילו היא מתכוונת להגן באמת. עדיין לפעמים עוד היה עולה בה גבעול עיקש של אמון, שאולי בכל זאת תחבק אותה, שתהיה עטופה בין ידיה, מתרס חמים ופשוט, אבל לא, תמיד לא. זו היתה רק אמירה, חלק מן הטקס. אל תאמיני למילים, אמר לה אמיר שנים אחר כך כשעזב אותה שוב, רק המעשים קובעים. אבל אמרת לי שאתה אוהב אותי, מה הייתי לא בסדר, ניסתה להתווכח איתו. אל תאמיני למילים, אמר אמיר והלך.

    אבא שלה היה קם מכסא המטבח, דוחף אותו ממנו וחריקת הכסא היתה צורמת כל כך עד שאינסטנקטיבית היתה מרימה את ידיה אל אזניה להסות את הצריחה שחלחלה אל תוכן, דבר מטופש לעשותו כי הותיר את גופה ופניה חשופים אל הפרק הבא בחינוכה. כשעמד היו שתי ידיו בגובה חזהו וכפותיהן נעו, הן בלבד, ימינה ושמאלה. כבר רועדים לי הידיים, היה אומר, תחילה בשקט, והיא כבר היתה פוסעת לאחור, הם רועדים, את רואה, הם רועדים ואת אשמה, רק את אשמה, זה הכל בגללך שאני לא יכול לאכול כאן בשקט אחרי יום עבודה, הבן אדם לא יכול לאכול בשקט. חוסך שבטו שונא בנו, זה כתוב בתורה, את שומעת, והיה ממהר באומרו את המילים שיצאו מפיו כמו צימוקים שחורים מכווצים. בעת כעס היה מבטאו הזר מתגבר עוד יותר מתמיד. אני לא התכוונתי, אני בכלל לא התכוונתי, היה עולה בה בכי כמו בחילה, אני לא עשיתי כלום זה רק שהקטנים היום לא היו, אני לא התכוונתי, זה רק. את תמיד לא מתכוונת, את אף פעם לא מתכוונת, היתה היא אומרת מפינת המטבח, היכן שהמשיכה לקלוף את החצילים השרופים לסלט של יום שישי כדי להפיג מהם כל מרירות. את מקצרת לנו את החיים, את לא מבינה, היתה צורחת פתאום. אוי איזה חיים רעים את עושה לנו, ימח שימך, ימח שימך, את שומעת. די יהושע, אני לא יכולה איתה יותר, תראה תראה את הראש שלי, הוא מתפוצץ לי ממנה, איזה נבלה, כמה רוע יכול להיות בילדה אחת, נבלה שכמותך, כבר יש לי לחץ בחזה בגללך, בחיי, ואני עוד צריכה לגמור את הלכלוך הזה עכשיו. ריח חריף התפשט בחללו של המטבח, ענן מפויח וניחוחי של חצילים שרופים. תורידי את המשקפיים, היה אומר לה, שפתיו דקות כמו חוט אדום, מסנן לאט את המילים, אין לי חשק לשלם עוד איזה זוג משקפיים בשבילך. את ידה השמאלית היתה מקרבת כמכושפת אל פניה, אולי להגן עליהן, אולי לאחוז בידיות משקפיה, אצבעותיה נרפות, איטיות. תוררררררידי  כבר את העיניים שלך מזכוכית, היה צורח בקול דקיק וחוטף לה אותם מגשר אפה ומניח על השולחן. היא היתה מנסה להתרחק, נתקלת בזווית של שולחן המטבח שננעצה, להגביר מבוכה וכאב, בגבה, רגליה מבולבלות, מגושמות, כסאות המטבח היו רבים מכדי לפלס ביניהם דרך לנוס. ברגע מסוים תמיד היתה חשה בליאות עצומה בסובכי שוקיה, כאילו איבדה את היכולת ללכת ושלא לומר לרוץ. כפופה מעט, ידיה מורמות אל פניה, היתה עומדת בפינה בין הדלת לחלון. אז החל סוטר לפניה בידו האדומה והגדולה, פוער פתח רחב בין שתי כפותיה הקטנות, על לחי ימין ומיד על השמאלית ושוב כמעט על הימנית כי היא היתה בורחת, כלומר, שוב מנסה, זורקת את עצמה אל כיוון הדלת. פעם תפס בקצה חולצת השבת שלה וקרע אותה ואפילו לא במקום של התפר ,שניתן יהיה עוד לתקן. איש חזק מאד היה. עכשיו את בורחת, היה מתחיל לצרוח, וסיומות משפטיו היו שוב בקולות דקים, אני אראה לך מה זה לברוח מהאבא שלך, אני צריך לחנך אותך, היה שואג פתאום ולוכד את תלתליה השחורים, הרכים, הארוכים, בידו האחת. עכשיו את תראי מה זה להרוג את האמא שלך, ובתוך כך היה פותח בידו השניה את חגורת מכנסיו, משחרר אותה מהאבזם. די, אבא, די, אני אהיה ילדה טובה, היתה בוכה, מתפתלת בניסיון עקר נוסף לנוס ממנו, לחייה צורבות מהסטירות, רגליה רועדות מידיעת הכאב שעוד יבוא. רק להיחלץ מאחיזת ידו בתלתליה, רק שיעלם הכאב הנורא בקרקפתה. בידה האחת היתה מגינה על פניה ובשניה מנסה לפרום את אצבעותיו מסבך שערותיה, אצבעות מחוספסות שעורן יבש.  מחר כל היום אני אעזור לאמא ואשמור על הילדים שלא יפריעו לכם, היתה בוכה, לחייה בחום נוראי. יופי, היה משליך אליה את המבטא השנוא, אבל קודם אנחנו גומרים את היום הזה, לפני מחר. חוססססססססך שבטו, היה מסנן שוב את הפסוק, טיפות רוק על שפתיו, חו-סך שב-טו, חו-סך שב-טו, כמו שם של שבט אינדיאנים קדום מהספרים של קארל מאי, הנה הם מסתערים אדומי העור, האכזריים עטורי הנוצות, הנה הם צורחים את קריאות הקרב שלהם, המונים אדומים וחומים, מיוזעים, מצחינים מן הצבעים המרוחים על פניהם, ומיד תבוא ירייתו הטובה של איש המערב שכתפיו רחבות בציור שעל הכריכה הרכה ועיניו מצומצמות להיטיב לקלוע, ואז באו הצלפות. הוא לא היכה בדרך כלל מצד האבזם אלא מן הקצה השני של החגורה. כבר מזמן ידעה שלשחורה עור עבה יותר מה שגרם לה להיות גמישה פחות ולכן כואבת פחות מן החומה הדקיקה. אם כבר, אז העדיפה אותה. תיזהר יהושע, היתה אמא שלה צועקת ממזבח החצילים, שלא תפיל לי תמונות מהקירות והיתה מתקרבת אליהם ומנגבת ידיה בסינר המטבח שרקומות עליו שושנים וורודות, מותירה סימני פיח-חצילים על האריג הלבן. אל תגזים, היתה אומרת לו בשפתם הזרה, די, די, כבר  השכנים שומעים. השחורה היתה יורדת מדוייקות על ירכיה. לא תמיד הותירה סימנים. לפעמים היו מכנסיה העבים מגינים על עורה שסמר. היום לא צפתה את שיבוא. טעות, טעות טיפשית ללבוש חצאית ואפילו בלי מכנסי התעמלות מלמטה. סכנה גדולה תבוא מן האינדיאנים של חו-סכ-שב-טו והיפה מן הכריכה אפילו לא נראה באופק. אחת. איוושת העור הוצלפה בחלל המטבח. שתיים. האדים עוד סימן על ירך ימין שלה. שלוש. מנה אבא שלה את הצליפה. שלוש ו. תמיד חיכתה ל-ו. כבר ידעה שאחרי הספירה יבוא  השקט. אחת,שתיים,שלוש ו- ונגמר. אז היה בועט בה או דוחף אותה כשניסתה לקום מן הרצפה. תיכנסי,תיכנסי לחור שלך ולא נראה אותך עד מחר בבוקר, היה צורח ומשליך את החגורה כמו נחש קטן אל שולחן המטבח וטורק את דלת הזכוכית של חדרה עד שרעדו הפעמונים הקטנים מהעיר העתיקה שתלתה על המשקוף, וענבליהם צלצלו.

    אתה רוצה עוד לאכול? היתה היא שואלת רכות, אפשר קצת מהצלי של מחר, זה יצא לי טוב היום. לא, אני כבר אכלתי ושתיתי מהילדה הזאת, היה רוטן, אני מתרחץ  קודם. באמת אתה צריך להירגע, היתה טובה  אליו, באמת, יהושע.    אבא שלה היה נכנס אל חדר האמבטיה ואמא שלה היתה חוזרת אל השיש, לנקותו מהלכלוך שהצטבר. בלילות של ימי חמישי תמיד היה המון לכלוך במטבח, כתמים על החרסינה הלבנה, נתזי-שמן על הכיריים, ערימות של צלחות וסירים בכיור. פכפוך נוזל נשמע, מוכר ושגרתי. חצי אקונומיקה וחצי מים בקערת הזכוכית ואז לשפשף עם הברזלית, הכי כדאי בשורש כף היד ולא באצבעות, כי שם מרוכז יותר כוח, הסבירה לה אמא יום אחד כשלימדה אותה להיות עקרת בית טובה. רק כשהיתה שומעת את טריקתה של דלת חדר האמבטיה, היה מתחיל להיווצר  שקט בתוכה. על ריצפת חדרה היתה מתווה עיגולים עיגולים, משרטטת את גרגרי האבק. כמו פזמון חוזר של שיר שלא ניתן להיפטר מזמזומו היתה חוזרת ולוחשת: אף אחד לא אוהב אותי כי אני ילדה רעה, אף אחד לא אוהב אותי כי אני ילדה  רעה, אף אחד לא אוהב אותי, אפאחד, אפאחד. “את המצורעים הרחיקו מן המחנה”, הסבירה המורה עליזה בכיתה ח’, כמה שנים אחר כך, “בני האדם לא הבינו אז שצרעת היא פשוט מחלה, הם האמינו שמי שחולה במחלה כל כך איומה ומכוערת, סימן שנענש על ידי אלוהים, ומי שנענש, סימן שהוא אשם.”  “ואם זה היה איש שכולם הכירו וידעו שהוא צדיק?” שאל ארנון גורביץ’ התלמיד הכי חרוץ. “האנשים האמינו שאלוהים יודע מה הוא עושה, הם בכלל לא העלו בדעתם אפשרות אחרת,” אמרה המורה עליזה. מחר יש תנ”ך ומולדת ושעתיים חשבון ושיעור חברה בסוף, חשבה והיתה מעבירה אצבע בתלתליה, מלטפת אותם, שואפת אל אפה את ניחוחו של השמפו, משלבת תלתל ארוך בין חמש אצבעות כף ידה. אחרי שנאלמו הקולות מן המטבח ומחדר האמבטיה, היתה קמה, בדממה מוחלטת מהרצפה. הצריבות שבפניה ובירכיה כבר כמעט ולא כאבו. מה שנותר היתה תחושת קהות באיבריה מהישיבה המכווצת וקור מאבן בגבה שנשען על הקיר. המטבח היה מלא ניחוח של עוגת גבינה לשבת.  כדאי תמיד לחכות יום אחד עם העוגה במקרר, היתה אמא אומרת, כך היא יותר טעימה. מחר נאכל אותה, חשבה נועה, מחר אחרי הצהריים, לכבוד שבת, כשנקום מהשינה. ההם כבר מזמן ישבו בסלון והאזינו לתקליטים ששלח המועדון המוזיקלי בדואר. “תחת שמי מוסקבה” היה השיר הכי יפה בתקליט הרוסי. בבית השימוש שרקה בשקט את תוויו,יודעת שבימים הקרובים בטוח שלא ירביצו. היה יתרון גדול למכות כשכבר הגיעו, חשבה, כמו תמיד, זה מבטיח שקט לכמה ימים, בטוח שעד אחרי שבת לפחות. שפתה התחתונה היתה נשוכה ולחייה הקטנות עדיין בערו באדום כשנרדמה, שערה רך על פניה. תמיד אהבה להירדם אחרי בכי גדול. כך היתה שנתה ערבה יותר, מתוקה ושקטה.

     

    דפנה דה-הרטוך

    שני חתולים, ארבעה ילדים, שבעה נכדים, שני ספרים, אלפי תלמידים ומיליון דמעות.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 3
    • 1

    תגובות


    4 תגובות על “עד עצם היום הזה/נועה תנוע”

    1. אלישבע הגיב:

      סיפור טוב על מציאות קשה. מעביר את המציאות הקשה בצורה כל כך מוחשית שחודרת את כל שכבות הרגש ונותנת תמונה הרבה יותר מקיפה של המציאות הזו. כאילו יש תאורי רגעים שמספרים סיפור שלם עם הרבה מעגלים שהדם ממשיך להשמע גם אחרי שהקריאה הסתיימה.
      הפרטים הקטנים שעובדחם על כל החודים מספרים את הסיפור שלא סופר במילים אך נשאר ללות עוד זמן רב אחרי שהגיבורה המספרת כבר ישנה שינה מתוקה….. אחרי הבכי הגדול. ככה זה במציאות הזו.
      אני אוהבת גם הצגת המחברת את עצמה במספרים.

    2. דפנה דה הרטוך הגיב:

      תודה לך. מילותייך משמעותיות לי מאד.

    3. צביקה אלון הגיב:

      הפרטים הקטנים והקשים של האלימות, כמו גם אלו הרכים של גיבורת הסיפור, יוצרים תערובת מטלטלת נפש, רבת עוצמה… הכתיבה שלך, דפנה, נהדרת – זהו אחד הסיפורים ה’חזקים’ ביותר והמרגשים ביותר שקראתי באתר. תודה!

    4. דפנה דה הרטוך הגיב:

      צביקה,תודה על מילותיך החמות. דפנה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    תביעה נגד טראמפ

    שי מרקוביץ'
    ארגון “פן” האמריקאי, המהווה חלק מ”פן” הבינלאומי, הגיש בשבוע שעבר תביעה...

    הוואצאפ של המתים

    יואב סנטו
    הכל החל בטכס האזכרה של מתושלה שבסיומו נשאר על הקבר טלפון...

    “הייתי רוצה לשכוח את היום המר והנמהר”

    הרצל חקק
    שירתו של משה ליבה – קול נכאב בשם הנספים, ושם הספר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית