בְּלִבִּי יֵשׁ חֶדֶר אֶחָד אָטוּם,
וְעַל פָּנַי יֵשׁ מַסֵּכָה –
אֲנִי מוּגֶנֶת,
כִּי מָה שֶׁלֹּא יִגַּע
לָבֶטַח לֹא יִפְגַּע.
בְּמִּדְבָּרִי –
לֹא תִּתְחוֹלֵל סוּפָה,
אֲנִי הֲרֵי מוּגֶנֶת.
אֲבָל אֲנִי מַעֲדִיפָה
סוּפוֹת,
אֲפִלּוּ סְעָרוֹת
רַק לֹא
מִּדְבָּר.
בהחלט שיר מעניין.
אני מחזק את תגובתה של קודמתי, חנה. השימוש ב"סופת המדבר" ו"החדר האטום", שאצלנו כלכך נצרב בזיכרון הקולקטיבי(למי שהיה חי וידע, אז),מעורר תיאבון למשחק המילים הזה.
התחברתי מאוד להעדפתך לסופות או לסערות על פני מדבריות.
רפי, השיר נוחד בגלל הביטויים האלו, היה משחק מלים. למרות שחיי מתוך בחירה חפשית ואוהבת, הם במדבר, נווה מדבר ליתר דיוק, התכוונתי המיחה מדבר לשיממון לאנטי חיים ואתה ירדת לסוף דעתי ואני שמחה שהתחברת אליה תודה!