100 שנה לרצח ברנר

מדוע ברנר עדיין כאן ועכשיו? מהו סוד הקסם הברנרי?

ברנר, האיש ויצירתו, היו ונשארו חידה בלתי פתורה. יש לא מעט תשובות לשאלה למה ברנר עדיין עמנו כאן ועכשיו. כולן נכונות. אבל בסופו של דבר, נשאר בו אותו פן המתחמק מכל הסיבות. איני מתימרת לתת את התשובה האולטימטיבית לסוד זה, אלא לנסות להתקרב אליו ולהסביר לעצמי ולאחרים מדוע אני חוזרת ועוסקת בו. כוח המשיכה שלו הוא,  לדעתי, עמדתו הפרדוכסאלית בשלושת המעגלים המאפיינים את יצירתו ואותו: האנושי, החברתי והאישי. הניסוחים הברנריים האופיינים הם אוכסימורוניים, כלומר, דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת; גם וגם; תיאורי שלילה רבים ולאחריהם הסתייגות רפה מהם, רפה – אבל  קיימת ומעוררת לפעולה. משפטי נדנדה: ביקורת חריפה, הסתייגות רפה וחוזר חלילה. מילים כגון: בכל זאת; אף על פי כן; איזו; איזה; משהו; אלא; אבל; שמץ – הן חלק מאוצר המילים הברנרי האופייני.

כל מי שמנסח אמירה חותכת אחת על ברנר  ומִשל ברנר,  מחוייב מייד להעמיד כנגדה ומוּלה ניסוח סותר, מנוגד משלו ועליו. כביכול סתירה מניה וביה. אבל רק  שתיהן יחד הן ברנר. מובאה אחת בלבד, יפה ומושכת ככל שתהיה אינה כל האמת, ולכן אינה אמת ואינה אמת ברנרית. כך, למשל, הסיסמה שהתנוססה על קירות צריפי תנועות הנוער: "תחי העבודה העברית האנושית", נכונה כמובן, אבל היא חצי אמת. לפניה תיאור  קשה ומייאש עד מאד: "לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד." הסיסמה כמסקנה היא  ה"בכל זאת" האנושי והיהודי, לאחר הייאוש הגדול ההגיוני. רק שני הצדדים יחד הם האמת הברנרית הכואבת: היאוש והאף-על-פי כן; חוסר התִקווה והבכל-זאת; ההכרה באזלת היד האנושית, החברתית, האישית,  והידיעה שלמרות הכול חייב אדם לממש את מיטב יכולתו, ולפעול בכל כוחותיו, גם אם הוא יודע שהסיכוי להצליח קטן או אפילו אינו קיים.

ברנר אינו מציע פתרונות, אלא מציג אתגרים. סיפוריו מבטאים בעיות מוסריות שאין להן תשובה מיָדית. הם מכריחים את האדם, הקורא, להפנות אותן לעצמו ולשאול את עצמו איך הוא היה מתנהג במצבים מסוג זה.  לכן, כל קורא יכול למצוא בו מה שהוא מחפש ולגלות בעזרתו את עצמו. "תרגילים במוסר" אלה, עם שהם על רקע הזמן והמקום המסויָמים שבהם נכתבו, בעת ובעונה אחת הם גם אנושיים-כלליים ואקטואליים תמיד. הוא הדין בביקורת הקשה שלו. ככל שהיא קשורה לזמנו ולמקומו, על כל תופעות החיים  בגולה ובארץ ישראל,  היא גם, בעת ובעונה אחת על-זמנית, אקטואלית תמיד. זאת  במיוחד במצב הישראלי, שבעיות היסוד שלו טרם נפתרו וכמעט שלא השתנו לאורך השנים.  

ברנר הוא המבקר הגדול של המציאות בכלל ושל המציאות הארץ-ישראלית בפרט. אין הוא חושש,  שיראו בו את מי שמוציא את דיבת הארץ רעה. מטרתו לא רק להתריע אלא בעיקר לתקן. בביקורתו על החיים בארץ ישראל, אין הוא מוצא בהם את "סימני התחייה" אלא דווקא זרות, חוסר קשר למקום, החלפת גלות בגלות. אבל בינתיים צריך להמשיך ולחיות. זהו האף-על-פי-כן הברנרי; הייאוש הפורה; הפסימיות שאינה משתקת אלא מעודדת את האדם לעשות כמיטב יכולתו ולממש את היותו אדם ויהודי. חשוב להדגיש כי כשהמדובר בברנר,  הכוונה היא לא רק לסיפוריו אלא לכל מכלול כתיבתו ואישיותו: מסותיו, רשימותיו, מכתביו, הזיכרונות עליו ולא פחות תולדות חייו.

הסיפורים: קבלת אחריות

יצירתו של ברנר מציבה בפני הקורא שאלות מוסריות, שרק הוא יכול לפתור אותן קודם כל לעצמו. כך, למשל, הסיפור  "עצבים" (תרע"א/1911), שבו אדם לוקח על עצמו אחריות להביא לארץ אישה וילדיה. המשפחה היא כפוית טובה, האם וילדיה טרחנים, מעצבנים,  נודניקים, ובסופו של דבר אולי אפילו לא יישארו בארץ. יש קשיים רבים בעזרה להם. הסיפור מַפנה אל הקורא, שאלות שגיבור הסיפור מתמודד עמהן:  איך אתה, הקורא, היית מתנהג בסיטואציה זו? האם היית מתרחק? האם היית לוקח אחריות? בכל מחיר? גם כשהתנאים והנסיבות אינן מקילות על לקיחת אחריות? זהו סיפור-מִבחן; תרגיל במוסר; סיפור המבקש לעודד נטילת אחריות, הרגשת חובה, בכל מחיר, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה. סיפור המכריח את הקורא לבחון את עצמו ואת התנהגותו במצב כזה.

הוא הדין בסיפור "המוצא" (תרע"ט/1919), על רקע מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל ומוראותיה. המציאות מתוארת כסדום. אין האשמה בסיפור של צד זה או אחר. הפליטים של היום היו מתנהגים באותה צורה אילו היו מתחלפים בתפקידים עם התושבים ונמנעים ממגע עמהם. רק מורה הפועלים הזקן, מקבל על עצמו אחריות ועוזר לפליטים כמיטב יכולתו הדלה. האחרים מתרחקים מחשש להידבק במחלות מסוכנות. אין מנוס מן המחשבה שאולי הוא יכול לעזור להם מכיוון שאין לו משפחה שעליו להגן עליה. עם התגברות גלי הפליטים, חש מורה הפועלים הזקן, שעזרתו היא טיפה בים, והוא מתנער ממנה, בתירוץ הנכון למחצה, שמכיוון שנפגע באצבע שברגלו, אינו יכול ללכת. כעת הוא פטור: "הייתה הרווחה". זה "המוצא" האישי שלו. אבל הקורא ממשיך לשאול את עצמו: האם הוא היה מסכן את משפחתו והולך לעזור לפליטים או שהיה מתנכר לפליטים כדי שלא לפגוע בבני משפחתו? אלה שאלות שאין עליהן תשובות חד משמעיות.

דוגמה נוספת היא הסיפור "עוולה" (תר"ף/1920), שגם הוא על רקע מלחמת העולם הראשונה ומבוסס על אירוע שהיה.  במרכזו השאלה: האם לתת חסות לקצין האנגלי שברח מפני התורכים ובכך לסכן את חברי הקבוצה נותני החסות? או להתנער ממנו, לשלוח אותו לדרכו ובכך לסכן את חייו אם ייפול בשבי התורכים? בסיפור, מתגלה הקצין  כאנטישמי, ולכן, בדיעבד,  הקבוצה היתה פטורה מלתת לו חסות. גם שאלה זו של "בני ערובה" היא שאלה מוסרית עקרונית, שאין עליה תשובה חד-משמעית והיא חוזרת אל הקורא.

מדיניות העריכה: גבולות חופש הביטוי

דוגמה  ממדיניות העריכה שלו, היא, בלשונו: "הכאב הציוני". חופש הביטוי הוא הכרחי אבל יש גם קווים אדומים. יש גבולות. יש הכרח בביקורת קשה ומרה על תחלואי החברה, אבל יש מקום לפרסמהּ רק כשהיא באה מתוך תחושות של אחריות, שיתוף גורל, אהבת העם והארץ, כאב, ורצון לתקן ולשנות את המצב. יש הבדל גדול בין עמדה ביקורתית, קשה ככל שתהיה, לבין ביקורת שיש בה הסתה, הטעייה, שקר, הגזמה מוטית לטובת אחד הצדדים. הגבולות בין שני סוגי הביקורת, זו האוהבת וזו השונאת והמתנכלת הם לא פעם מטושטשים ושנויים במחלוקת, אבל הקורא צריך לחוש מהי עמדתו הבסיסית  של הכותב: "נאמנים פצעי אוהב" או, חלילה: "בראשית הייתה השנאה".

בשעה שברנר ערך את כתב העת "המעורר" בלונדון, שלח לו אחד הקוראים כתב יד לפרסום, שברנר דחה אותו. הכותב שנדחה הטיח בברנר שכתב היד שלו ראוי לפרסום בשם "חירות הדיבור". מכתבו של כותב זה, לא נשמר ואין לדעת מי הוא. אבל נשמרה תשובתו הגלויה של ברנר מעל דפי 'המעורר' תחת הכותרת: "קורספונדנציה" [אותה מילה קודמת לפני היות המילה: כַּתָּב, כתבוֹת, עיתון, עיתונאים]. תשובתו של ברנר מנובמבר 1906 היא "הקווים האדומים" שלו, בוויכוח הקיים עד היום בדבר חופש הביטוי והזכות לפרסם דברי ביקורת. וכך כתב ברנר:

"הנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתייאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתייחסים בזרות או בקלות-ראש ל'אותו הדבר הנקרא ציונות'. 'המעורר', כידוע לך, אינו כלי מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביא ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יִגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי 'המעורר', שופכים את לבותינו".  

למותר להוסיף שאלה גבולות אקטואליים מאד. אם נחליף כיום את "אותו הדבר הנקרא ציונות" ב"אותו הדבר הנקרא מדינת ישראל", נבין מיד למי מותר ולמי יש זכות ואף חובה למתוח ביקורת ולמי לא: "מי אשר באיזו מידה זר לו הכאב", ונוסיף – והוא מעוניין לקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל ולא לתקנם.

בחיים: זכות הצעקה

הדוגמה מחייו היא זו שנודעה מאז בשם: "זכות הזעקה" או: "רשות הצעקה". זה הסיפור: בוועידת הפועלים בחיפה (1920) שנועדה לאחד את כל פועלי הארץ להסתדרות כללית, נוכח גם ברנר כמשתתף. וכשביקש רשות דיבור, העיר לו היו"ר יוסף שפרינצק [לימים יו"ר הכנסת] "לא בלי כעס": "אבקש את ברנר לא להפריע את האספה, החבר ברנר איננו ציר ואין לו רשות לחוות דעה!" "אז" –  כפי שהעיד יעקב יערי-פולסקין – "נתרגש ברנר עוד יותר וקרא: 'אני אחד מן הקהל, כן, אין לי להביע דעה, אבל יש לי הזכות לזעוק" ("ברנר, מבחר דברי זכרונות", עמ' 221).  מאז נעשה ביטוי זה שם דבר, לכל צעקה לא-ממוסדת הבאה מלב כואב ומאִכפתיות אמתית.

במותו ציווה לנו את חייו

סיפור הנסיבות והפרטים של רצח ברנר, חיזק והעצים את מיתוס ברנר שהחל עוד בחייו. בבחירתו להישאר עם חבריו באותו בית בודד בשכונת אבו-כביר, ולא להציל את עצמו ולנסוע עם חבריו שבאו לקחתו באוטו, בחר בחירה מוסרית נעלה מן המדרגה הראשונה. אמנם החיים חשובים, אבל יש ערכים חשובים מהם: אין מפקירים חברים, אין עוזבים חברים מאחור על מנת להציל את עצמך –  "עליונות המוסר על שמירת החיים".

מקור השראה בדורו ולדורות

דמותו ויצירתו רבות הסתירות משכו את דמיונם של מספרים, משוררים וציירים לאורך הדורות ושימשו להם מקור השראה.  סופרים ומשוררים רבים תיארו את עצמם באמצעות מאפיינים נבחרים מחייו ומיצירתו, שהזדהו עמהם, וציירים שציירו את דמותו על סמך  הסתכלות בצילומיו המעטים. כל  מספר, כל משורר וכל צייר וברנר שלו. שניים מספרי הוקדשו לנושא זה. הראשון: "ברנר אובד-עצות ומורה-דרך" (משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשנ"א/1991), במדור: "דמותו בחיים ובספרות" בפרק: "קוצים ולחם" תוארו כחמישים יצירות ספרות בפרוזה, שבהם הגיבור הוא בן דמותו של ברנר בהסוואה קלה או כבדה וללא הסוואה כלל. השני: "צריבה – שירת-התמיד לברנר" (משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ה/1995) תוארו למעלה משישים "שירי-דיוקן ברנריים", שפורסמו מאז הרצח ועד 1993),  המורכבים מפרטים מחיי ברנר ויצירתו ומשולבים בחיי המשורר וברקע ההיסטורי הכפול של ברנר ושל המשורר. בכל אחד מספרים אלה שולבו עשרות ציורים בצבע ובשחור לבן, שציירו ציירים במרוצת הדורות. אחדים מהם צויירו במיוחד לרגל הופעת ספרי. בכמה מפרקי סידרת  שבעה ספרי "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה" (2002 – 2019) שלי,  נכללו פרקים נוספים שבהם עוד יצירות ספרות בפרוזה ובשירה, שפורסמו לפני או אחרי הופעת שני ספרי הקודמים, כגון: "מחיר הנוכחות: ברנר כגיבור תרבות" ("קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", כרך ה', הוצאת גוונים, תשע"ה/2015, עמ' 256 – 283) במיוחד בנספח שבו רשימה של עשרות (!): "יצירות ששֵם ברנר נזכר בהן וטרם נסקרו בספרַי ובמאמרַי" (עמ' 282 – 283). למותר להוסיף שרשימה זו גדלה והולכת כל הזמן.

מתוך ספרי "צריבה", המתרכז בשירי הדיוקן הברנריים, ייזכרו כאן בקצרה כמה מאפיינים ודוגמאות, מעט מאד מהרבה מאד. פירוט הדוגמאות ב"נספח א" ("צריבה", עמ' 174 – 192).

כמה סימני היכר משותפים חוזרים בשירים. הראשון והנוכח ביותר: שמות. שני שמותיו הפרטיים ושם משפחתו; שמות כתבי העת שערך; שמות ספריו; ושמות גיבוריו הספרותיים. כגון: שם המשפחה ברנר שפירושו: אש וכל נגזרותיו: הבוער; הנשרף; יקוד; צריבה; שלהבת; אור. שמותיו הפרטיים: יוסף חיים כפועל; חיים; יוסף בעל החלומות ; יוסף חיים הבוער. שמות מוסווים: "המתפלש"; "אובד-עצות"; "איש תהומות"; "חוזה אובד".  שמות כתבי העת שערך: "ידעת לעורר לבבות ישנים"; "לעורר דלים"; "לאחיזה / האדמה"; "מוטל מת על האדמה". שמות הקשורים לפעילותו: "מסדה"; אחרון". שמות סיפוריו במיוחד: "שכול וכישלון", כצירוף או במפורק. "מסביב לנקודה"; "המוצא" "בחורף" וכן מובאות מתוכם, במיוחד מ"מכאן ומכאן". שמות גיבוריו, ביניהם חפץ; ירמיהו פייארמן; אברמזון; חנוך.

פרשת הרצח השפיעה על שכיחות המילה: "דם" בשירים ועל ריבוי הצבע האדום בהם. הזיכרונות השפיעו, בין השאר,  על שילוב המילים: "רשות הצעקה" בשירים.

שירי הדיוקן הברנרי. לא פחות משבאים השירים ללמד על ברנר, הם באים ללמד על המשורר ועל עולמו הפנימי, על הדרך שבה הוא תופס את עצמו, את החברה ואת המציאות שבתוכן הוא חי. מתוך כששים המשוררים שנזכרו ב'צריבה' נמצאות שבע משוררות בלבד שפנו אל ברנר בשירתן. המשוררים כולם נחלקים בין  בני דורו שהכירו את ברנר אישית לבין בני הדורות הבאים שלמדו על ברנר בבית הספר התיכון באמצעות מורה שהצליח לקרב אותם אליו, ובעיקר בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות ובמכללות (כשעוד לימדו בהם את ברנר) ומהם שהגיעו אליו בכוחות עצמם. בדרך כלל כל משורר כתב במבודד ולא הכיר שירי דיוקן ברנריים אחרים. עם זאת, כאמור, רבים הם חומרי הגלם המשותפים להם מ"כורח המוטיב" כהגדרתו של דב סדן, היוצרים ז'אנר בדיעבד. כל דור גילה את ברנר מחדש והתאים אותו לרוח דורו. כל משורר – ביטא  באמצעותו את עצמו. אינה דומה דמותו של ברנר בשירים שנכתבו בהשפעת מלחמת העולם השנייה (גיטל מישקובסקי; יעקב פיכמן) לדמותו בשירים שנכתבו בעשורים שאחריה, במדינת ישראל ובמלחמותיה הרבות והבלתי-פוסקות. השירים שומרים על המתח בין שתי נאמנויות: הנאמנות ההיסטורית לאיש ולתקופה והנאמנות האקטואלית של המשורר לעצמו ולעולמו. כדי להבין לעומקו שיר-דיוקן ברנרי, על הקורא לבוא מצויָד בידע על האיש והתקופה יחד עם היכרות עם המשורר ועולמו.

אורי שוהם: "אני אוהב אותו"

שירו של אורי שוהם (גבת 1929 – כפר גלים 1983), ידידי ועמיתי להוראה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב: "אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר זִכְרוֹנוֹת עַל בְּרֶנֶר" (1983),  נבחר כדוגמה יחידה מתוך עשרות שירי דיוקן ברנר. הוא ממחיש את הנאמר לעיל, על המשורר המבטא  את עצמו באמצעות ברנר, תוך שילוב חומרים מחייו ומיצירתו של ברנר בשירו. הוא הדין בקורא החייב לבוא מצויָד  בהיכרות כפולה עם ברנר ועם משוררו, ורק כך יוכל לרדת לעומקה של המשמעות שנותן המשורר לברנר ולחייו שלו. (בהרחבה ב'צריבה', עמ' 114 – 116).

אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר זִכְרוֹנוֹת עַל בְּרֶנֶר / אורי שוהם

אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר זִכְרוֹנוֹת עַל בְּרֶנֶר
עַל בְּרֶנֶר, אֵיךְ שָׁכָב הָרוּג
בֵּין פַּרְדֵּסִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ
וְאִישׁ אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ בָּרוּר
מֶה הָיוּ הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת
וְלֹא לְנַחֵשׁ אֲפִלּוּ בְּעֵרֶךְ.
הוֹ כָּמָּה רָצוּ יְדִידָיו לְהַצִּיל אוֹתוֹ
מִיַּד רוֹצְחָיו, אֲבָל הֵם לֹא יָדְעוּ
שֶׁכָּל יָמָיו בִּקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ
וְלָכֵן לָבַשׁ תָּמִיד שְׁחֹרִים – דְּהוּיִים
כְּמוֹ יוֹשְׁבֵי הַגֶּטוֹ בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב
כְּמוֹ אִישׁ יְהוּדִי,
וְלָכֵן הָלַךְ לָגוּר בְּבַיִת עַרְבִי
עָזוּב בֵּין פַּרְדֵּסִים
רָחוֹק מִיִָּפוֹ וּמִתֵּל-אָבִיב
וְחִכָּה בְּלִי גְּבוּרָה לְרוֹצְחָיו, מִפַּחַד
שֶׁיָבוֹאוּ. חִכָּה עִם אֶקְדָּח וַחֲמִשָּׁה כַּדּוּרִים.
כָּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא  
אוֹבֵד עֵצוֹת עִם חֲמִשָּׁה כַּדּוּרִים וְאֶקְדָּח
וּבְכִיס מְעִילוֹ הַפְּנִימִי עַל חָזֶהוּ
צְרוֹר כְּתָבִים אַחֲרוֹנִים.
עַל אֲנָשִׁים לֹא גִּבּוֹרִים בְּגֶטוֹ,  
אֵין סוֹפִי שֶׁבְּאֶרֶץ מַעֲרָב וּמִזְרָח,
וּבְיָדוֹ חֲמִשָּׁה כַּדּוּרִים וְאֶקְדָּח.
אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר דִּבְרֵי זִכְרוֹנוֹת
עַל אֲנָשִׁים בַּיָּמִים הָהֵם, אֵיךְ
מָצְאוּ בּוֹ מִשְׁען לְתִקְוָה אַחֲרוֹנָה
וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא
אוֹבֵד נוֹתֵן עֵצוֹת וּמְחַיֵּךְ,
כִּי רַק הוּא יָדַע שֶׁלְּעוֹלָם
לֹא יִלְחַץ עַל הַהֶדֶק. לֹא יִבְרַח.

השיר פורסם בשנת חייו האחרונה של אורי שוהם, בשעה שחלה בסרטן, ידע שלא יאריך ימים וחיכה למותו. זהו שיר וידוי אישי של מי שמחליט להתמודד עם המחלה, אבל בה בשעה יודע שמלחמה זו אבוּדה. השיר מבטא את הזדהותו של המשורר עם ברנר על רקע המוות הצפוי לו,  שמחכים לבואו בקרוב. לכאורה שייך השיר לקבוצת היצירות המנסה לשחזר את רגעי חייו האחרונים של ברנר, על פי הזיכרונות ולמלא את הפערים, כיעקב פיכמן לפניו. למעשה, הוא הופך ניסיון זה על פניו, ומצהיר על כוונתו להשאיר את אי-הידיעה כמות שהיא: "וְאִישׁ אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ בָּרוּר / מֶה הָיוּ הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת / וְלֹא לְנַחֵשׁ אֲפִלּוּ בְּעֵרֶךְ." בכך נשארת "החידה" בלתי-פתורה, ומתחזק יסוד הסתירה, שבה טמון כוח המשיכה הרב של ברנר בדורו ולדורות. דווקא מי שישב "וְחִכָּה בְּלִי גְּבוּרָה לְרוֹצְחָיו, מִפַּחַד / שֶׁיָבוֹאוּ. חִכָּה עִם אֶקְדָּח וַחֲמִשָּׁה כַּדּוּרִים", "כִּי רַק הוּא יָדַע שֶׁלְּעוֹלָם לֹא / יִלְחַץ עַל הַהֶדֶק. לֹא יִבְרַח", דווקא הוא נעשה סמל להיאחזות בארץ. דווקא הוא שעמד במרכז הפעילות בארץ ישראל, הבליט בלבושו את היותו חלק מאנשי הגטו: " וְלָכֵן לָבַשׁ תָּמִיד שְׁחֹרִים – דְּהוּיִים / כְּמוֹ יוֹשְׁבֵי הַגֶּטוֹ בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב / כְּמוֹ אִישׁ יְהוּדִי". ברנר איחד בתוכו, בחייו, ביצירתו ובדרך שבה מצא את מותו את הארץ ואת הגולה, את הגבורה ואת אי-הגבורה: "וּבְכִיס מְעִילוֹ הַפְּנִימִי עַל חָזֶהוּ / צְרוֹר כְּתָבִים אַחֲרוֹנִים. / עַל אֲנָשִׁים לֹא גִּבּוֹרִים בְּגֶטוֹ". הוא איחד את הפיקפוק ואת הביטחון: "וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא / אוֹבֵד נוֹתֵן עֵצוֹת וּמְחַיֵּךְ". בכך הבליט את עמידתו הפרַדוקסאלית של ברנר ויצירתו בעולם, שקסמה וממשיכה לקסום לקוראיו.