close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • סודות

    מיכאל רייך | סיפורים | התפרסם ב - 04.05.18

     

    אביב הניח את ספר השירים מידו. די לו להיום. חידות יש בעולם ולא לכל שאלה – תשובה. ברי לו כי עם אופי כשלו לא ידע מנוח מאי-יכולתו למצוא תשובות הולמות למרבית שאלותיו. חידות תמיד גרמו לו אי-שקט וחוסר בטחון. אשר על כן הגיעה העת לנסות ולמצוא תשובות לשאלותיו, אם לא לכולן, למצער לחלקן. תקופה ארוכה מדי אינו מבין מהי הבשורה ביחסי הוריו כלפיו, מה הם מסתירים ממנו, מה פשר שתקנותו הגדולה של אביו ונוהגו לנהל עמו רק דו-שיח כה קצר ובלתי מספק, מיהי הנרייטה שדיוקנה המפוסל בידי אביו, מעטר את אחת מפינות החמד של המושבה, ולהבדיל: מדוע מעדיפה דליה את עידן על פניו, ומדוע ככל שמַפְנָה היא לו עורף, ירצה בה יותר. משחק הנעורים עם תמיהותיו הטורדות עלה בו עתה מעל לגדותיו.

    עכשיו – מעט מעבר לצהרי היום, פיזזו זהרורי אורה על שעֲונית שולחן האוכל. אביב, נער בן שש עשרה, נעים סבר והליכות, שם פעמיו והושיט ידו אל העיתון היומי "דָּבָר" שהיה מונח עליו, מקופל למחצה, עלעל פה ושם, קרא את המילים תוך ניתוק גמור, והניחו לבסוף בכעס לא מוסבר על השולחן. אחר טלפן לגדי חברו הטוב.
    "לא שכחתי, אביב." – שמע קול מן העבר השני –  "המַתנה מחכה לך".
    רדיו טרנזיסטור גדול, הינו תשורה נאה למדי ליום ההולדת. תמיד חלם על רדיו שכזה: גדול, אדום, שצליליו מהלכים מקצה המושבה ועד קצהָ. גם מצלילי רדיו ניתן להפיק הנאה מרובה.

    אביב הביט בתחושת תסכול בחלקי סירת המפרש המיניאטורית, המונחים על השידה בתפזורת, כיוון שלא הצליח לחברם יחד למבנה של ממש. כיצד קיים באנשים מסוימים, כשרון מולד לִבְנות חפצים שלמים מחֲלָקים, ואחרים, כמוני למשל, נעדרים כשרון זה ? מדוע לא ניחנתי בתבונת – כפיים? משנותר ללא מענה, ניסה בהצלחה חלקית לדקלם בקול חרישי את שורות הפתיחה של השיר "טיול בשניים" האהוב עליו:  "עת הזריחה לצמרות נושקת / ובקר צח זוהר בפאת ענן …" עתה זמזם לחנו בשקט. את מרבית מילות השיר הישן הזה, שכח זה מכבר, אבל כיוון שגחן אל אדן החלון, נשם את שלהי הבוקר וראה נכחו יופי גדול התואם את מילות השיר, נתמלא נחמה. שאון קל עלה מן המרפסת הפתוחה אל נוף הכנרת. הכנרת, כמראָה ענקית, השיבה לחלל האויר, את אהבתה בדמות זהרה של החמה. כך זה קורה מדי יום, בעיקר בצהריים. לו רק יכול היה לצוד את הקרניים הללו, כפי שהיה צד קרניים על מראת זכוכית רגילה, לסנוור בהן את עיניה היפות של דליה…

    אחר הצהריים שבה אמו רבקה מעבודתה כעובדת סוציאלית בטבריה, ואביו חיים – פסל ידוע ורב מוניטין, היה צפוי לשוב מעבודתו במטע הנשירים, בתוך שעה. בשגרת יומו עבד חיים במטע הנשירים משעות הבקר המוקדמות ועד שעת הצהריים, נח שעה אחת ובשארית היום, היה מפנה מרצו וכישרונו לעבודות פיסול ב"סדנתו".

    רבקה, אשה נאה בשנות הארבעים לחייה, עניינית וחרוצה, פנתה מייד לעבודות הבית. בעודה מכבדת את הרצפה, קראה לבנה במאור פנים: "אביבי, ראה מה הבאתי לך" ושלפה לנגד עיניו זוג כרטיסי קולנוע. "תתארגן, חמוד, הסרט מתחיל בדיוק בשעה שבע."
    מה קרה הפעם? – שאל עצמו בתימהון גדול, מפני שאמו על פי רוב אינה נלהבת מן הרעיון שבנה יוציא זמנו לבטלה בצפייה בסרטי קולנוע מסוג ב' המגיעים לעיר השוכנת לחוף ים הכנרת. מה השתנה? מעולם לא הבין מדוע רק לעיתים רחוקות, מזדמנים לכאן סרטי איכות. אלא שהפעם, כשהכרטיסים כבר בכיסו, לבו אינו שלם. אין הוא מעוניין כלל ללכת ל"סינימה" כלשון אביו. דבר מה עוצרו, והוא אינו יודע מהו הדבר.

    מששב חיים מן העבודה במטע, מיהר להתקלח, לאכול ולקרוא עיתון. כמעט ולא העיף מבט באשתו הטרודה במטבחה שהעלה ניחוחי בישול סמיכים. "איך עבר היום, חיים?" – שאלה רבקה וחיים אף לא טרח לענות לה. רבקה חזרה על שאלתה, וחיים השמיע המהום כאומר: די עם הנדנודים. רבקה משכה בכתפיה ואמרה: "היום יום המפגש השבועי בקבוצת כנרת. כרגיל –  אצל נועה. הילד נוסע לסרט בטבריה. תחזיר אותו מקולנוע "גלים" בשמונה. שחר אצל בטי עד הערב."  ויצאה. זמן קצר לאחר מכן נפרד האב מבנו ויצא מן הבית "לסדר עניינים", כדבריו.

    תדיר היה אביב שומע אותן מילים שאינן מבארות באפן מלא סיבת יציאותיו מן הבית לשעות אחדות. כשהעיז לשאול, היה נענה במשיכות כתפיים של אמו, והיה תמהָ על כך שאינה מתעניינת לדעת מה בדיוק קורה. אלה ענייניו של אבא. אבל אביב לא הציק בשאלות יתר על המידה, על אף שהיה מלא בהן כרימון. מגיל צעיר מאד הרגילוהו לכך. כיוון שלבו לא הלך שבי אחרי נפלאות הקולנוע, העדיף הפעם להישאר לבדו בבית. בצעד מגושם משהו, יצא אל גינת הבית שהפיצה ריח יערת הדבש לכל עבר. שיחי ההדס והטקומית רטטו קלות. רוח קלה פלסה דרכה בין עצי חורש האיקליפטוס ועד לשיחי ההרדוף, הגיעה. הכרטיסים יישארו, אם כן בכיסו, לא חבל? רגע… אולי ימסרם לגדי כשי קטן. אמו כבר שלמה תמורתם. מדוע לא שאלה אם רצונו בכלל ללכת לקולנוע. מה פתאום החליטה בשבילו באיזה סרט יצפה…

    מאוחר יותר, לפנות ערב, יגיע האוטובוס למושבה, ותהיה לו הזדמנות אחרונה לשים פעמיו לטבריה, עם או בלי גדי. עתה פנה אביב אל עץ האיקליפטוס הבודד שבמורד המושבה, לא הרחק מגינת ביתם. הוא התיישב על מצע העלים, נשען על גזעו של העץ, ונשא עיניו אל האגם. תחילה הרהר ברחל המשוררת, שיריה וקרבתה הנפשית העמוקה לכנרת ולסביבתה, אחר נזכר בנעמי שמר בת המקום, תהה מיהם "השניים מאותו הכפר", אודותיהם כתבה בשירה הידוע, עד שמחשבות שונות הטרידוהו  ולא נתנו לו מנוח. כיצד תבין כשחסרים לך נתונים.

    אבל ברגע ששבר ענף עץ קטן, כדי להעסיק את אצבעותיו הלא שקטות, הבחין בצֵל אדם חומק סמוך לגדר החיה של הבית. מיהי הדמות? וקם על רגליו. אביב מיהר אל ביתו כשאפלולית של ערב מוקדם, החלה מתפשטת בחללו של העולם. הוא נכנס הביתה וכיוון שלא נמצא איש בבית – נרגע. אחר שמע קולות קלושים עולים מן המחסן שבחצר הבית והבין מי היתה הדמות. אביב נצמד לחלון ולטש את עיניו באביו שישב אל השולחן במחסן הגרוטאות אשר שימש בעבורו סדנה לפיסול, במשך שנים רבות. מדפי המחסן היו גדושים פסלים בגדלים שונים, חלקם מאובקים. האב משך מגרה מתוך שולחן עבודה ישן, שלף ממנה דפי נייר ישנים , התבונן בהם ארוכות ונאנח. הוא הליט פניו בידיו, ונדמה היה לאביב ששמע ספק שיעול, ספק בכי. עתה קם חיים ממקומו, יצא אל מחוץ למחסנו ונעלו. לרוב, היה אביב קורא לו כדי לבקשו להצטרף אליו, או שואלו קצרות לפשר מעשיו, אלא שעתה שתק והחליט משום מה, לעקוב אחר תנועותיו. אולי לבסוף יופיע לפניו, ויפתיעו בבקשה שיֵלכו לאן-שהוא יחדיו.

    האב פנה לכוון בית הפעוטות של המושבה, בנו אביב בעקבותיו. חצר המושבה היתה שוממת. אם היה מזדמן מישהו לשם, היה ללא ספק משתומם בשל המחזה המוזר הזה של נער העוקב אחר אביו, מדי פעם נחבא מאחורי בית, עץ או שיח ותוך כך שומר על מרחק קבוע ממנו.

    ערב ירד על הישוב ואפילו הכנרת, מסבירת הפנים, דמתה בעיני אביב עגמומית מתמיד. מסבך קני הסוף בקעה לה מעדנות שירת הרוח, ופה ושם ענו לה קולות הצפרדעים בקרקור קצר. שאון טרקטור עלה ממרחקים. חיים עצר הילוכו ליד גינת בית הפעוטות הפורחת, עמד והתבונן בסביבתו הקרובה, בנו חבוי מעיניו, מאחורי גזע עץ צפצפה מכסיפה. אחר כך עשה כברת דרך קצרה, ולבסוף פנה לצד הדרך, גחן ארצה, וקטף מפרחי השדה: פרגים, אפונת בר, חרציות וסביונים, והפכם יחדיו לזר, קרבו לחזהו כמו היה חפץ יקר ערך. לרגע קל בוש אביב במעשהו. שמא יתגלה…ואולי יחשוף עצמו עכשיו בפני אביו? עדין לא. מפני שדבר מה עובר על אבא ועליו לגלות בכוחותיו שלו מהו הדבר… הנה, אבא הולך לכוון הפסל ההוא. פסלים מעשה ידיו, הלא פזורים בכל פינות המושב. מדוע בחר להתעכב דווקא ליד הפסל עם דיוקן האישה עזת המבע?

    שחוח גו קרב חיים אל הפסל והניח את הזר על מדרגת שיש קטנה לרגליו.

    זו הנרייטה! –  זכר אביב . על הלוחית כתוב בפירוש  HENRIETTA  1943  . לא אחת היה אביב עובר במקום הזה ומתבונן בפסל שכולו ראש וצוואר אשה. מה נאות ומרשימות היו הפנים הללו, שעצמות לחייה בולטות, מבע העיניים נוקב ומצח גבוה. השיער בראש הפסל המרשים הזה, היה אסוף לאחור. היה עוצר לרגע ושואל עצמו מיהי הנרייטה. פעם אף שאל את אמו, והיא השיבה לו במשיכת כתפיים. כדרכו, לא הוסיף אביב לשאול. אף לא את אביו שיצר את הפסל המיוחד ההוא. אבל זכר פעם אחת, שבינו לבינו חישב את גילו של אביו בעת ההיא, דהיינו בשנת  1943, ותהה אם אינו חושש בעצם מפני אמת כלשהיא העלולה להתגלות לו. מהי? ועתה אביו מניח זר פרחי בר למרגלות הפסל שיצר במו ידיו ובמעשהו זה כמו מפיח בו רוח-חיים. מכל מקום, ברור למעלה מכל ספק כי יש לדמות הנשקפת ממנו משמעות רבה בעבור אביו. אין הפסל עוד חפץ אומנות סתמי ומקרי.

    חיים התיישב לצד הפסל, הביט בו ממושכות, ליטף פני השיש המסותת בכפות ידיו, כמו היו פני אדם יקר וממשי – בשר ודם, מלמל דבר מה ועצר. בפנים מרצינות מאד, חיפשו עיניו העצובות מקום נעלם בחלל הגדול שמסביב. אחר כך שח ראשו כמעט עד האבן הדוממת. כאבו של חיים האב נגע בכתפי בנו המתבונן. המגע היה עדין ומוחשי כל כך והיה בו די כדי לחדור אל לבו פנימה. יותר מאי-פעם, פיעמה באביב תחושת שכנוע פנימי שלא הבין מה מקורה, שהוא עתיד לגעת באמת. לבטח יגיע היום ודמותה של הנרייטה האלמונית, תאיר לו את דרכו.

    *

    מתוך: "כל הנחלים הולכים אל הלב" (עיתון 77 – 2014 )

    מיכאל רייך

    משורר וסופר, יליד קיבוץ עין חרוד, לאחר שנישא עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר בעיר. הוא פרסם כמה ספרי שירה וזכה להערכה רבה מצד המבקרים ולחיבת הקוראים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הן ירדו אלינו מן ההר ולוחות השירה בידיהן

    רן יגיל
    ישנה מגמה שלא זכתה להתייחסות נאותה בשירה ויש לשים אליה לב....

    חמישים

    אבי גולדברג
    כחודשיים לפני התאריך היא כבר חשה שההכנות החלו. לא צריך להיות...

    נעים להכיר, טלילה קוש

    מערכת סלונט
    טלילה קוש, חוקרת ספרות ותרבות במכללת סמינר הקיבוצים (בגמלאות), מלמדת יוגה...
    דילוג לתוכן