סוֹף נְעוּרִים
לוֹגֶמֶת מִגְּבִיעַ פִּצְעוֹ הַקָּדוֹשׁ, מְבֻיָּשׁ,
מַשְׁקִיף כְּקִיקְלוֹפּ עַל עֲבָרוֹ-
עֵץ שִׁטָּה עַתִּיק וְקוֹרֵן,
נָשָׂא אוֹתִי אֶל צַמַּרְתּוֹ, זָהוּב וְנִרְאָה.
מְלַטֶּפֶת חִרְחוּרֵי כְּפִיסִים נוּגִים,
יְלָדִים חוֹרְטִים עוֹד מִן הַצַּעַר הַנִּפְעָר,
אֶל מוּל לַעַג הַזְּמַן.
סוֹד סוֹף נְעוּרִים שֶׁל עֵץ מְפֹאָר.
בַּחֲלוֹמִי מְעַרְסֵל גּוּפִי אֶת גִּדְמוֹ וּשְׁנֵינוּ שׁוֹתְקִים.
אֵין אָנוּ שׁוֹתְתִים, אֵין אָנוּ דּוֹמְעִים.
יוֹדְעִים כִּי אֵי-שָׁם, מְצוּלוֹת נִשְׁמָתִי
הֵן גַּן-עֵדֶן נִסְתָּר לָעֵצִים הַכְּרוּתִים.
שיר יפה. מעלה מחשבות על עצים ובני אדם וגורלם. האהבה לעץ הגדום מרגשת ומשכנעת. תודה.