close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נראוּת חדשה בספרות הילדים הישראלית

    ד"ר לילי גלזנר | מחשבות | התפרסם ב - 08.02.18

     תעודת זהות לבנה?

    בקיץ 2013 השתתפתי בקונגרס העולמי למדעי היהדות שבו הצגתי את ספרו של אורי אורבך ז”ל, מה מברכים על גלידה? מושגים ביהדות לילדים וגם להורים. בחודשים שקדמו להרצאה, חזרתי ועלעלתי בספר, שאחד ממאפייניו הבולטים הוא יופיו החזותי. אך רק כשהתעמקתי ביחס שבין המלל לבין האיורים הכתה בי ההכרה שיש פער מהותי בין השניים. אורבך מצביע על כך שעם ישראל מורכב מעדות שונות, שלכל אחת מנהגים משלה. לעומת זאת, כמעט כל האיורים, עבודתה של המאיירת יערה בוכמן, מציגים עַם בגוון עור אחיד, בהיר. כך באיור המציג תמונה שאמורה לייצג את המשפחה הישראלית הטיפוסית, וכך גם באיורי החגים המעצבים תמונה נוסטלגית של ארץ ישראל הישנה והטובה – לא תמצאו בהם ילדים כהי עור. מבחינה זו, הספר של אורבך איננו חריג בנוף הספרים שעל מדף ספרות הילדים העברית. דוגמה בולטת, מן העשור האחרון, היא הספר “שרשרת זהב: שירי מופת לילדים: מביאליק ועד יהונתן גפן” שאויר על ידי בתיה קולטון. גם באיורים שמציגים ילדים אינדיבידואליים וגם באיורים שמציגים קבוצות של ילדים, אין ייצוג לילדים המזרחיים. למעשה, המראה המזרחי, שלא זוכה לייצוג, הופך לבלתי נראה. במקביל, קיימת שקיפות גם של המראה המייצג הנובעת מכך שאנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו, זוהי ברירת המחדל ‘הטבעית’ לכן, כשקולטון מאיירת את “הילדה הכי יפה בגן” בדמות בובת נייר אירופאית, וורודת לחיים ותכולת עיניים – אנחנו לא מתעכבים על הבחירה שלה, כי היא ברורה מאליה.

    הסדקים בתמונה

    רק כשמתחילים להופיע סדקים בתמונת העולם שלנו, אנחנו מתחילים לחדד את המבט, את ההתבוננות. ואז, כשהמבט נעשה ביקורתי ומודע יותר, ההנחות השקופות והייצוגים השקופים מתחילים לקבל צבע ונראוּת. איך יוצרים סדקים? אחת הדרכים היא באמצעות השמעת סיפורים אישיים. לדוגמה, לפני למעלה מחמש-עשרה שנים פרסמה פרופ’ הנרייט דהאן-כלב, ממייסדות הקשת הדמוקרטית המזרחית לקידום שוויון וצדק, מאמר שמבוסס על חוויותיה האישיות ועל עדויות דומות של נשים אחרות. דהאן-כלב מציירת את דמותה של הילדה המזרחית שעלתה לארץ בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ולמדה להסתיר את מוצאה המזרחי. במקום לדבר בח’ית ובע’ין היא מסגלת לעצמה מבטא אשכנזי וממציאה לעצמה זהות חדשה ובדיונית, של ילדה שעלתה מצרפת ולא ממרוקו. חזותה החיצונית – עור בהיר ועיניים ירוקות – העניקה לה נראוּת בעיני הסביבה. “‘כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית’, היה המשפט שאיתו גדלתי מאז הובאתי ממרוקו למחנה העולים,” כותבת שם דהאן-כלב.

     מאותיות מתוקות ועד כשסבא אליהו היה קטן

    התובנה הזו, לגבי הדרת הנראוּת והזהות המזרחית, נוגעת כמובן גם בספרות הילדים והיא מקבלת כיום ביטוי ברור במרחבי הרשת. חלק מן הכותבים הם חוקרי ספרות, כמו ד”ר דנה קרן-יער וכמו ד”ר אלמוג בהר, וחלקם הורים ששואלים שאלות כמו: “האם יש שירי ילדים מזרחיים?”
    בצד השאלות וחוסר הנחת מן המצב הקיים, אפשר להצביע גם על תחילתו של שינוי: הוצאתם לאור של ספרים שנותנים נראוּת ומקום של כבוד למסורת המזרחית, לשפה הערבית ולחזות חיצונית שאיננה לבנה. חלק מן הספרים חולקו בגנים ובבתי הספר במסגרת ספריית פיג’מה: אותיות מתוקות של ג’קי לוי, הנעליים הישנות של אדון מינאסה של רונית חכם (על פי הסיפור שסיפרה הילדה ישיטו אמסלו) וספרה החדש של תמי שם-טוב, סבא סביח. על רקע שיח הזהות המזרחית המתחדשת נראה שהסיפורים פונים גם אל הקהל המבוגר, אל מי שנושאים זיכרונות דומים לאלו שתיארה הנרייט דהאן-כלב במאמרה. “סיפורים על פעם תמיד גרמו לאבא לדבר פתאום עם ע’ ועם ח’ חמות חמות, כאלו הרגע יצאו מהתנור,” כותב ג’קי לוי בסיפור אותיות מתוקות – וברמז דק שבדקים מזכיר לקוראים המבוגרים את הכורח שחשו לוותר על השפה ועל המבטא.

    ספר נוסף של רונית חכם בספריית פיג’מה, תאכל מעיל, תאכל – עיבוד למעשייה הידועה על האדם שמאכיל את בגדו, מנכיח את המסורת המזרחית מבלי להדגיש את עצם פעולת ההנכחה. כלומר, כאן הסיפור המזרחי מופיע כחלק אורגני מן התרבות, שלא מצריך הקדמות או תיווך נוסף. שני ספרים יפים שמנכיחים ילדים גיבורים כהי-עור, הם חיפושית בגשם של רותי דפנה והמאייר אביאל בסיל ושלג של סביונים של רינת פרימו והמאיירת מאיה איש-שלום. בשני המקרים מוצאם של הילדים אינו נושא היצירה. להיפך, הילדים הללו הם חלק אורגני מדמותו של הילד הישראלי.

    בתווך, בין הספרים שייצוג המזרחיות שבהם הוא גם בבחינת מחווה למסורת, לעבר ולמשפחה לבין הספרים שבהם פעולת הייצוג הופכת לשקופה ומכאן שהמזרחיות הופכת לחלק טבעי מן הנוף הישראלי, מצוי ספרו החדש ושובה הלב של ינץ לוי, כשסבא אליהו היה קטן. הסיפור מחזיר אותנו אל שנות השלושים של המאה העשרים. אליהו הגיבור, הוא בן למשפחה ענייה מרודה שגרה בחדר דל, בלי שירותים ובלי ברזים. אמו, שאינה יודעת קרוא וכתוב, עובדת כעוזרת בית ואביו קשה יום. לא רק שאליהו אינו מוצג כמקרה סעד, אלא שלפנינו ילד אמיץ, רב תושייה, תלמיד מוכשר ואוהב ספר! למרות התנאים הפיזיים הקשים שבהם הוא חי, אליהו מקפיד לשמור על ניקיונו. והוא גם זה שבמצוות המורה, חונך ומלמד את חברו לכיתה, בן העשירים המפונק שבביתו עובדת אמו של אליהו. גם האם מוצגת כדמות אמיצה, טובת לב ומעוררת הערכה. למרות שהתנהגותו של האב כלפי בנו ואשתו מכעיסה, המספר מאפשר לקוראים להבין כי התנהגותו נובעת מתנאי חייו הקשים ומתחושת העליבות שלו לנוכח כישלונו ללמוד לקרוא (היום, סביר להניח, שהוא היה מאובחן כסובל מדיסלקציה). כך, ככל שהסיפור מתקדם, מתרקמת אמפתיה מסוימת גם כלפי דמות האב. זוהי, ללא ספק, ראשיתה של נראוּת חדשה בספרות הילדים הישראלית.

     

     

    ד"ר לילי גלזנר

    מרצה לספרות ומדריכה פדגוגית, מלמדת במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת בר אילן. תחומי המחקר וההוראה שלה הם ספרות ילדים ונוער, עיבודים ספרותיים וספרות נוצרית בימה"ב. במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת בר אילן. מארגנת הכנס "מזרחיות וספרות הילדים והנוער הישראלית" של הפקולטה למדעי הרוח והחברה במכללת סמינר הקיבוצים, אשר התקיים לאחרונה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 7
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    יְגוֹן כָּל הַלְּבָבוֹת

    חנה קב-רוט
    מוקדש לדוד פוגל   דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הָאָפֵל לְעֵבֶר הַדְּמָמָה פָּסַעְתָּ חֶרֶשׁ...

    פֶּגַע

    נורית שושני
    ערב אחד ישב מַתָּן הסופר להעלות את הרהוריו על הכתב. הושיט...

    בדידות

    ערן צלגוב
    מֵאֵיפֹה בָּאתִי? מֵהַיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים בַּקַּיִץ, שָׁם בַּסְּבַךְ רָאִיתִי צְבִי יְפֵה-קַרְנַיִם שֶׁהוּאַר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית