close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נפלים שלא חזו שמש

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 15.12.20

    לרגל שנת היובל למותו של שמואל יוסף עגנוןעיון בשני סיפורים: “קרואטואי” של הארלאן אליסון ו”הסיפור העצוב על הרווקה הזקנה” של ש”י עגנון


    אוטוטו שנת 2020 חולפת לה, שבה מנינו יובל לפטירתו של מי שנחשב לגדול הפרוזאיקנים בספרות העברית אליבּא דכוּלֵי עלמא, שמואל יוסף צַ’צְ’קֶס, הידוע כמובן כש”י עגנון (1970-1887). לכבוד סיום שנת היובל ובפתחה של שנה חדשה, הנה מאמרי “נפלים שלא חזו שמש” המַשווה בין שני סיפורים: זה של ש”י עגנון וזה של סופר הפנטזיה האימתי האמריקני הארלאן אליסון. שני הסיפורים היוצרים עולם פנטזי דומה נרטיבית, אחד נקבי והאחֵר זכרי, עוסקים בצורה מקורית בסוגיית ההפלות. המאמר פורסם לראשונה בדפוס ב”נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות”, גיליון מס’ 5, אוקטובר 2020, בעריכת פרופ’ אורציון ברתנא.


    כמה מדהים הוא שבלב המודרניזם המייצג פרוגרסיביות פעמים רבות, אפילו חילוניות, המלֻוות בתפיסת נאורות שכבר נתקבעה ברוח היצירה, צצים שני סופרים יהודים במקומות שונים, אחד חילוני למהדרין ואילו האחר דתי, ואומרים: לא להפלות! ולא סתם לא. זה לא פוסקני וחד משמעי שבשני הסיפורים נושא עונש וצער אינסופי. יתרה מזאת, לא רק הלוגוס של הסיפור דומה, אלא גם העלילה ומכאן גם העולם הפנטסטי לחלוטין הנגזר ממנה.

    הסיפור של הארלאן אליסון (2018-1934) לקוח מתוך קובץ שנקרא באנגלית Strange Wine ובעברית בחר לקרוא לו המתרגם עמוס גפן – מחלוצי המדע הבדיוני בישראל, שערך סדרה נפלאה של ספרי מדע בדיוני ב”מסדה” לפני שנים ושעל שמו פרס גפן למדע בדיוני – “לראות” – חמישה עשר סיפורים חדשים מצדו האפל של העולם (מסדה, 1981). כל סיפור מחמישה עשר הסיפורים בַּקובץ מלֻווה במבוא קצר אך פרטני ואינטלקטואלי של אליסון החד וחושף לא מעט את בִּטנת הסיפור, עד כדי כך שנדמה לך כי המבואות הם חלק מהסיפורים עצמם.

    במבוא לסיפור “קרואטואי”, בלשון לעז זה נכתב כך: Croatoan, שם מוזר ביותר שתכף אסביר אותו, הוא כותב כך: “כל שעליכם לדעת הוא, שכתבתי את הסיפור הזה לאחר הרפתקת אהבים עם אישה אשר נתנה לי להאמין שהיא משתמשת בגלולה, נכנסה להיריון ועברה בסופו של דבר הפלה. לא הייתה זאת כלל הפלתה הראשונה, אבל כל זה אינו נוגע לעניין. העניין, שאחז בי כדיבוק, היה כי אנשים אשר חייהם נגעו בשלי לא טרחו ליטול על עצמם אחריות לחייהם-שלהם, ובעקבות כך נאלצתי אני לעשות זאת עבורם. אינני נגד הפלות, אבל אני בפירוש נגד בזבוז, נגד כאב, נגד פגיעה עצמית. נשבעתי כי הדבר לא יקרה שנית לעולם, ותהיה ההזנחה – שלהם או שלי – אשר תהיה”.

    “שבועיים לאחר כתיבת ‘קרואטואי’ עברתי ניתוח לכריתת צינורית הזרע”. ופה מביא אליסון ציטוט של הסופרת הווידויית האֶרוטית אנאיס נין האומר: “אי השפיות היחידה היא חוסר היכולת לאהוב”. אליסון אומנם מצהיר כאן בריש גלי שהוא לא נגד הפלות, אבל הסיפור הנהדר שיבוא בהמשך מצהיר לגמרי אחרת. יתרה מזאת, אני לא הייתי ממהר להאמין לְמה שכּל סופר מספר לי אוטוביוגרפית על חייו, לפעמים יש קסם רב בהיותם של אלה בודי פרטים אוטוביוגרפיים בחזקת “בילי בדאי”.

    ועם זאת, ייתכן שהדבר נכון והסיפור שכתב אליסון, שקדמה לו מערכת היחסים עם אותה אישה, אליסון אגב היה מתחתן סדרתי, הביאו אותו לכלל מעשה קיצוני מעין זה שאין ממנו חזרה. אני, בכל פעם שאני נתקל, בספרות ובחיים, במה שהילדים המנומסים בקרבנו קוראים: התעסקות במקום הפרטי, חש אי נוחות וזע בחוסר שלווה בכורסה שלי משל סירסו אותי. וכעת לתוכן הסיפור בקצרה:

    אישה בשם קארול עוברת הפלה, או אם לדייק במונח המקצועי שלא התקבע בלשוננו היומיומית – “גרידה”, כי הפלה קורית שלא מרצון, ואילו גרידה היא בכוונת מכַוון. אני כאן במאמר אדבק במילה השגורה “הפלה”. קארול, שכנראה עברה הפלה בשָׁלב די מאוחר באופן יחסי, מבקשת מבן זוגה שילך אחר הנֵפֶל. היא אומרת לו בהיסטריה ובכאב: “תעשה משהו! לך אחריו גייבּ. בבקשה, בבקשה לך אחריו”. וגייבּ אכן הולך.

    כאן מתחיל בהדרגה מסעו הפנטסטי של גייבּ. הוא יוצא אל הרחוב, כדי להתאוור כמובן מהלחץ הנפשי הנורא של קארול. היא מביטה בחלון כדי לראות לאן הוא הולך ומה הוא עושה. זו קונבנציה קלאסית של סיפורי אבירים. האישה הניבטת בחלון באֵימה שולחת את אהובה להחזיר את הבן האובד. רגליו של גייב נושאות אותו אל פתח הביוב. לבסוף הוא מרים את המכסה באמצעות מוט שהפקידה בידו קארול ונכנס לביוב, אבל עוד קודם, הרבה קודם, בראשית הסיפור, אליסון המתוחכם רב העלילייה פותח אותו כך:

    “מתחת לעיר קיימת עיר נוספת: לחה ואפלה ומוזרה; עיר של תעלות ביוב ויצורים לחים ומתרוצצים ונהרות הזורמים בייאוש כה נורא על מנת לצאת לחופשי. ואפילו הנהר סטיקס עצמו אינו יפה להם. ובאותה עיר אבודה שמתחת לעיר, מצאתי ילד”.

    גייב אכן יורד אל הבּיבים המסועפים ומוצא שם לא רק ילד אחד אלא את כל ילדיו הפוטנציאליים שנשטפו במי האסלה. אך עוד לפני כן הוא מבחין שם באור אחר ובקבוצת הומלסים נוודים שבהם הזקנים נראים צעירים והצעירים – זקנים. כלומר החוקים הם אחרים. כמה עשיר מבחינה אסוציאטיבית הוא אליסון כשהוא מתאר תחושה של מקום, טעם וריח וכל השאר. איך הוא יודע להתנסח:

    “אם ציפיתי לקיר ולאשפה, ודאי שלא את אלה הרחתי. תחת זאת, היה שם ניחוח מר-מתוק של ריקבון – שהזכיר לי את ביצות המאנגרוֹבים של פלורידה. היה ריח של קינמון ושל דבק טפטים ושל גומי חרוך, ניחוחות חמים של דם מכרסמים וגז ביצות; קרטון נמס, צמר, שאריות קפה שטרם פגה מהן הארומה, חלודה”. איזו סנסואליוּת בתיאור האימָתי, אני משוכנע שאדגר אלן פו היה גאה באליסון.

    הנוודים, ההומלסים, הזקנים הצעירים-הצעירים הזקנים, אינם נוודים. מתברר בדיעבד שהם כנראה בעצם נפלים שבגרו וחיים בַּבּיבים. אחד מהם חוסם את דרכו של גייב, ולגייב נדמה שהוא מאיים עליו. גייב אומר לו: “תוציא את הידיים מהכיסים לאט, אני רוצה לוודא שלא תכה אותי במשהו כשאני אסתובב. משום שאני ממשיך לרדת למטה. תוציא אותן עכשיו. לאט. בזהירות”. הנווד אינו עונה לו ורק: “הוא הוציא אט אט את ידיו מכיסיו, והרימן. לא היו לו ידיים. גדמים לעוסים, שבהקו בירוק חיוור כמו הכתלים שבינותם ירדתי לפתח הביוב”.

    אחר העימות עם הנווד עוקב גייב, תוך תיאור נפלא של אליסון, אחר תנין גדול המחליק בתעלות הביוב. האגדה האורבּאנית, ואולי זו אינה אגדה, מספרת, כי תושבי העיר אוהבים להביא תנינים קטנים לשם שעשוע לילדיהם ומשהם גדלים מעט הם מוּרדים באסלה. גם הם חלק מחיות המחמד של העולם האחר הזה, העולם האימתי שתחת לעולם שלנו, מעין האדֶס מודרני הארלאן אליסוני. ושוב רואה גייב את האור האחר. “האור הפך ירוק וחד מאוד”.

    אחד המאפיינים המרכזיים של הסיפור הזה הוא האור החולני, להבדיל אגב מסיפורו של עגנון שבו הגיבורה תנוע בין אור שמש אכזרי ומאכֵּל לעלטה מוחלטת. כאן האור חולני וירוק ויש בו מן הממד הנוסטלגי, אך המורבּידי. לאליסון יש יכולת מופלאה להאיר את העבר במין מחשבה מקורית של חשיפת פינות אזוטריות מהיַלדוּת. הוא עושה זאת כמוטיב מרכזי ב”ג’פטי בן 5″, סיפור אלמוֹתי שלו, ועושה זאת גם כאן, איך נֹאמר, בַּקטנה. הנה האנלוגיה לאור הזרחני של היַלדוּת החולנית האחרת:

    “שמעתי קן של עכברים מצווחים עת שהותקפו, ונמשכתי למנהרה צדדית שבה שיווה השפך הירוק, המבהיק לכל דבר, מראֶה בורק ואפֵל, כמראֶה שבתוך המכונות אשר פעם נמצאו בחנויות הנעליים. לא חשבתי על כך זה שנים. עד אשר גילו כי קרני הרנטגן עשויות להזיק לרגלי הילדים, השתמשו חנויות הנעליים במכונות מגושמות שעליהן עלית, ושלתוכן הִכנסת רגל בנעל חדשה. וכאשר נלחץ הכפתור עלה אור רנטגן ירוק, והראה את העצמות שתחת לבשר. ירוק ושחור. האור היה ירוק, והעצמות היו שחור מאובק. לא חשבתי על כך זה שנים, אך המנהרה הצדדית הוארה בדיוק כך”.

    לבסוף מגיע גייב אל דלת וממשש את הכתובת שעליה כתוב: קרואטואי. לאחר מכן, פתע פתאום, גייב מאבד את דרכו בלבּירינת הביב. הוא נופל על פניו וכשהוא מרים את עיניו הוא רואה ילד. הילד מוביל אותו אל האור ובאור הוא רואה: “והאור קרב, והאור היה אורות רבים. לפידים, מוחזקים בידי הילדים שרכבו על תנינים”. איזה מראה סוריאליסטי מופלא של אליסון.

    השם המוזר קרואטואי נטוע עמוק בהוויה של ארצות הברית והוא בעצם סמל למצב הקיומי של גייב. מדובר בכתובת שנותרה על ידי מתיישבים שננטשו במאה ה-17 על גדות הרואנוק שבצפון קרוליינה. המתיישבים חיכו שלוש שנים לאספקה, אך זו לא הגיעה. המושבה, שהייתה יישוב הקבע הראשון בעולם החדש, ננטשה כנראה ללא מאבק על אף התקפות האינדיאנים ורק הכתובת הזו שלא משדרת מצוקה ולא משדרת תפילה או קריאה לעזרה, ובעצם מי יודע מה באמת היא אומרת, אולי מקום אחר שאליו עקרו המתיישבים – נותרה כעדות לכך שהיו שם אנשים.

    ההתיישבות ההיסטורית הזאת שנעלמה היא אנאלוגית כמובן למושבת הנְפָלִים שמוצא גייב שרבים מהם הם בניו הרוכבים על תנינים. בניו וחבריהם שחיכו לו כל הזמן. והסיפור מסתיים בשלוש שורות מוחצות הבאות כל אחת בנפרד:
    “אני המבוגר היחיד כאן.
    הם חיכו לי.
    הם קוראים לי אבא”.

    הסיפור של ש”י עגנון “הסיפור העצוב על הרווקה הזקנה” הוא הרבה פחות התרחשותי והרבה יותר תודעתי. הסיפור כונס בקובץ “תכריך של סיפורים” (שוקן, 1985) בסדרת הספרים השחורה שראתה אור שנים אחרי לכתו של שמואל יוסף עגנון מעִמנו (1970-1887).

    להבדיל מאצל אליסון שאצלו דמות גברית נקלעת אל תוך עולם הנפלים שלָא מֵעָלְמָא הָדֵין (שלא מן העולם הזה) כאן מדובר בדמות נשית ויש לַדבר משמעות ברוח הסיפור ובטון שלו; בשונה מאצל אליסון מדובר כאן באישה זקנה מאוד, בעצם אישה בשנה האחרונה לחייה, ואילו אצל אליסון מדובר בגבר בִּדְמִי ימיו, אם לעשות פרפראזה עגנונית על גיבורו של אליסון גייב.

    יתרה מזאת, הסיפור של אליסון מדבר בפירוש על עונש, אבל גם על תיקון ברוח החמלה הנוצרית. ממית העובּרים הסדרתי גייב הופך אב לקהילת נפלים בַּביוב. הסיפור נושא טון עצוב ומדכא מאוד, פעמים רבות אימתי ומסמר שֵׂער, אך הוא מסתיים באיזשהו תיקון מעגלי של רחמים וחמלה נוצרית. לעומת זאת עגנון היהודי-הדתי ממטיר על הגיבורה שלו אש וגופרית ברוח דרשן ומטיף רליגיוזי. וזו לשון הסיפור:

    “אותה שנה שמתה בה אותה הזקנה נתגלגלה למקום משונה מכל המקומות שראתה מימיה”. כלומר להבדיל מאליסון אין כאן מסע. הרווקה הזקנה ישר נקלעת למקום הזר והמוזר וכעת כל שנותר לה ולנו הוא לפענח היכן היא נמצאת. עגנון הוא כמובן סופר סוּפֶּר-שְׂפָתִי והוא יעשיר אותנו הקוראים בתיאורים מופלאים ואימתיים עד שנגלה, היא ואנחנו, היכן אנו נמצאים. אנא שימו לב לדמיון בין הסיפורים:

    “ובתוך המים המעופשים מטלטלים עצמם שרצים משוקצים, שפיהם איש בבשר רעהו, ועיניהם המרושעות זה כלפי זה לבלוע זה את זה חיים, ועליהם לא שמש ביום ולא ירח וכוכבים בלילה, חוץ מעננים מחולחלים שאורה עכורה מבצבצת מהם. וכמין יבבה נשמעת מקצות הארץ כקול נפלים שלא ראו שמש”. כמה חזק הטקסט הזה. נפלים שלא ראו שמש! יש לכם כאן הכול בכול מכול: אור, קול, תנינים, אימה.

    הקהילה שאליה נקלעת הרווקה הזקנה מתוארת באופן דומה לזה המתוארת אצל אליסון: “כשם שהמקום משונה כך יושביו משונים. גופים שלא נשלמה צורתם. בשר שאין עליו עור. אי אפשר לומר שאינם בני אדם, שהרי כצורת אדם ניכרת בהם, ואי אפשר לומר שהם חיים, שהרי נשמת חיים אין בהם, ואי אפשר לומר שהם מתים שיִצרם מעיד בהם שלא מתו”.

    יתרה מזאת, כשם שבסיפור של אליסון הגיבור גייב מכוּנה לבסוף אבא בפי הנפלים, כך גם אצל עגנון, אם כי בשָׁלב מוקדם ביותר של הסיפור הקצר הזה, מכונה הרווקה הזקנה אימא, סבתא ואפילו סבתא רבתי (זאת הצורה שעגנון משתמש בה, לא רבּתא), כי יש בסיפור של עגנון כמה דורות של נפלים. מה שמגביר עוד יותר את האימה העולה מן הסיפור הזה, אפילו יותר מסיפורו של אליסון הידוע כמפחידן סדרתי.

    אצל עגנון הביקורת כלפי הגיבורה שלו חודרת מייד ובשלב מוקדם ביותר של הסיפור הקצר. הוא כותב עליה: “הייתה משחקת עם כולם ולא נכנסה לחופה”; בעוד שאצל אליסון יש הרבה יותר הכלה והזדהות של המספר העומד מאחורי הגיבור כמי שמנסה להצדיק את מעשיו מן העבר עד לרגע התובנה כי המעשים שעשה היו מעשים רעים וחסרי אחריות.

    אבל קיים הבדל נוסף בין שני העולמות הפנטסטיים שאליו קולעים אותנו שני הסופרים הגדולים הללו. אצל עגנון, להבדיל מאליסון, הרווקה הזקנה וכל נְפָלֶיהָ הם יחידה אורגנית אחת, מעין יצור מפלצתי שכזה; בעוד שאצל אליסון כל דמות בעולם המוזר הזה, תהא אשר תהא, עומדת כשלעצמה. עגנון כותב: “כיוצא בזה כל צער וכל מכאוב שהגיע לאחד מאנשי המקום הרגישה הזקנה בעצמה ובבשרה. בעצמה ובבשרה ממש”. וזה חזק, כי הרי כל הנפלים הם בשר מבשרהּ, שכנוּ ברחמהּ, להבדיל מגייב הגיבור הגברי של אליסון שכאן מדובר בזריעת זרעים בלבד לכל עֵבֶר.

    עוד אפשר להוסיף שהגילוי הנורא של הגיבורה של עגנון בא דרך דיאלוג, בעוד שאצל אליסון זו תובנה תודעתית של הגיבור באמצעות שלושה פלאשבּקים וכן בסיוע האנלוגיה דרך אותה דלת מוזרה שחרוטה בה הכתובת: “קרואטואי”. הגילוי דרך הדיאלוג הפשוט והישיר יש בו משום הכוח הדרמטי הרב, והדיאלוג הוא בין אחת הבנות של הזקנה שלא נולדו, שהרי רווקה הייתה, שיחקה היטב בכל הגברים והפלות הרבה עברה. הבת לוחשת על אוזנה של האם כי היא נֵפֶל.

    הסיפור הופך חזק יותר כאשר הרווקה הזקנה שואלת את הבת שלא נולדה לשמה ואין לה מענה כי הרי אין לה שם, היא נֵפֶל. והבת פורצת בבכי נורא. “מחתה האישה (הבת, ר”י) דמעותיה ואמרה, בריות שאין רוצים בקיומן אין דעת אביהם ואמם לתת להם שֵׁם”. על כך מתרעמת הזקנה כי אינה מבינה שמדובר בִּנְפָלֶיהָ ואומרת, כאן מגיע עגנון ועושרו הלשוני בשפה העברית: “חצופה שכמותך, לי את מעיזה לומר כן. אני שלא נישאתי לאיש ולא נכנסתי לחופה ולא היו לי בנים. אם אסופית את, אם שתוקית את, אם ממזרת את. אל תתלי סרחונה של אמך בי גרורית שכמותך”. עונה לה הבת וחוזרת על כך פעמיים: “אוי לנו אמא כי לא ילידתנו”.

    מהי אֲסוּפִית ומהי מַמְזֶרֶת נראה לי שכולנו יודעים, אך מהי שְׁתוּקִית וּגְרוּרִית? שתוקי או שתוקית הם מי שמכירים את אימא, ואינם מכירים את אבא – שידוע מי היא אמם, ואין ידוע מי הוא אביהם – אלה נקראים “שתוקים”, משום שכשהם שואלים את האם על האב, היא משתיקה אותם. שם העצם מופיע במסכת קידושין דף סט.

    קָשָׁה יותר הגרורית. מצאתי רק את הצירוף גֵּרִים גְּרוּרִים ופירושו במסכת עבודה זרה דף ג: נכרים שקיבלו עליהם את דת ישראל ומנהגיהם, אך לא נתקבלו בקהל ישראל, כנראה תמיד היינו חלשים בקבלת האחֵר, ובעברית המתחדשת של מנדלי מוכר ספרים כינוי למהגרים לארץ זרה העושים הכול כדי להתבולל בקרב אזרחי המדינה וליהנות מזכויותיהם.

    אני חושב שההיקש ברור. אין לבת שם כי היא נתפסת כסוג של נִסְפַּחַת סַפַּחַת שכזאת שמוטב לה שלא באה לעולם משבאה לעולם, חצי קיימת וחצי לא קיימת, מצויה בשני העולמות, זה שלנו ועולם התוהו.

    עוד דבר המאפיין את האם והבת להבדיל מהסיפור הזכרי של אליסון הוא הרצון לִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת את האובדן. המילה בכי על כל נגזרותיה כעדות לצער גדול על המעשים חוזרת בסיפור קצר זה כל כך הרבה פעמים ובכל מיני אופנים: הבת: “והתחילו דמעותיה יורדות כמעיינות”, או “מרגישה הייתה הזקנה שלבכות היא רוצה”, או “הביטו זו בזו, זו ליבה בוכה וזו ליבה בוכה” וכן הלאה עד שכל קהילת הרפאים הזאת פורצת בבכי תמרורים נורא.

    הזקנה נופלת על פניה ממש כמו גייב של הארלאן אליסון, ואז באה לידי הכרה שהיא בעצם הָאֵם הגדולה של כל קהילת הרפאים הזאת ושאלֶה נִפְלֵי דורות, נפלים שיש להם אפילו צאצאים. האווירה בסיפור הופכת לאפוקליפטית ובלתי נסבלת, לא לבלוע ולא להקיא, כמו בשירו האחרון, הנורא והנודע, של גיאורג טראקל, הנושא את שם הקְרָב – “גְּרוֹדֶק”, משורר אוסטרי רגיש ביותר שחזר מעורער עוד יותר ממלחמת העולם הראשונה הכאוטית והמיותרת שֶׁבָּהּ שימש כחובש ולבסוף התאבד בגיל הקלאסי – 27, כלומר גם הוא שייך למועדון ה-27. שימו נא לב לא רק לאווירה, אלא גם לשורה הנועלת המתקשרת מאוד לשני הסיפורים שלנו.

    בָּעֶרֶב הומים יערות הסתיו/ מִכְּלֵי נשק משחית, מִישׁוֹרֵי הזהב/ ואגמי התכלת, ומעליהם מתגלגלת/ שמש קודרת; הלילה עוטף/ לוחמים גוססים, נְהִיַּת הפרא מפיותיהם המרוסקים./ אך דּוּמָם נִקוֵית אל אדמת האָחוּ/ עננה אדומה, שאֱלֹהַּ זועם שוכן בְּקִרבָּהּ:/ הדם השפוך, קרירות ירחית;/ כל הדרכים מובילות אל רָקָב שחור./ תחת צמרת זהובה של לילה מכוכב/ מתהלך צל האחות בַּחֻרְשָׁה השותקת/ לְהַקְבּיל פְּנֵי רוחות-גיבורים, ראשיהם המדממים;/ וּבִקְנֵי הסוּף נושפים חרישית חלילים אפלים של הסתיו./ הו אֵבֶל גאה עוד יותר! אתם, מזבחות הנחושת,/ צער אדיר מֵזִין היום את שלהבתה החמה של הרוח,/ נכדים שטֶרֶם נוֹלְדוּ” (תרגום מגרמנית: גדי גולדברג).

    והזקנה, להבדיל מגייב של אליסון שבא לידי השלמה והכלה ומאוּמץ על ידי קהילת ילדיו הבלתי גמורים כְּאָב, אכן נענשת ונענשת קשה בידי המספר עגנון. היא הופכת בעצמה להיות מעין נֵפֶל בלתי גמור מוּטָח וּמֻתָּךְ ואין לה מנוחה נכונה. הנה:

    “קמעה קמעה דממו אבריה ונתרופפו חושיה והתחיל בשרה מתמסֶה. הייתה סבורה שזו התחלת מנוחת מרגוע. אבל הייסורים שבאו עליה מוסיף על הראשונים הקפיצו אותה מתוך האדמה ועד למעלה מן העננים המחולחים ומשם נקלעה וחזרה לתוך האדמה שאין השמש מאירה עליה ביום ולא ירח וכוכבים בלילה ושקצים משוקצים מתחופפים זה בזה ויבבה נשמעת מקצות הארץ כקול נפלים שלא חזו שמש”.

    את הצירוף המצמרר הזה “נפלים שלא חזו שמש” לקח עגנון, כמובן וכהרגלו, ממקורותינו הלשוניים, התרבותיים והעשירים, שינה והעצים את הדבר לצרכיו כסופר גדול בלב המודרנה. בתהִלים נח, ט כתוב “כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ”. פסוק קשה האומר כי הרשעים, רשעי סדום, הם כשבלול, אולי חילזון ואולי זרם מים לשון שיבולת, נמַסים, דומים לנפל של אישה מרחמה, כלומר למשהו רך ודוחה ולא בר קיימא. פסוק אחר שעגנון הכיר היטב ונאחז בו הוא: “כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר” ככתוב באיוב ג, טז. אלא מאי, עם כל הכבוד למקורותינו, הרי שהשורות של עגנון הרבה יותר פלסטיות ואימתיות בעיניי. אימא’לה!   

    ** המאמר פורסם בדפוס ב”נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות”, גיליון מס’ 5, בעריכת פרופ’ אורציון ברתנא, אוקטובר 2020.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 3
    • 8

    תגובות


    32 תגובות על “נפלים שלא חזו שמש”

    1. רונית הגיב:

      מרתק ביותר!תודה! מענין שעל פי המנהג הירושלמי, הילדים לא מלווים את האב למנוחתו האחרונה, בגלל ילדיו האחרים שנוצרו מזרע לבטלה וגם הם קוראים לו אבא..

    2. רן יגיל הגיב:

      רונית היקרה, ההערה שלך מוסיפה ומרתקת. רני

    3. ד. אפרת הגיב:

      עוד קשקוש תפל מבית היוצר של “חכמי” היהדות למיניהם.
      הללו לא ידעו ולא הבינו שהאשה היא יוצרת הילדים העיקרית. על הביצית הנשית לא ידעו ולא כלום.
      ושנזכיר אינו אלא העזר כנגד. זרעוניו לא יכולים ליצור ילדים.
      אמנם , כנראה שבמנהג המוזר הזה,משחקת תםקיד האגדה הארסית והתפלה על לילית האוספת זירמה ש”הוצאה לבטלה” ע”י זכרים ומשתמשות בה כדי להרות

    4. ד. אפרת הגיב:

      תיקון שגיאת תוכנה: ושהזכר. אינו אלא….

    5. ישראל ורמן הגיב:

      בהמשך להערה של רונית אצטט מתוך ספר “גשר החיים “שחיבר הרב יחיאל מיכאל טיקוצינסקי (עוסק בדיני אבלות )בעניין המנהג שבניו ובנותיו של המת אינם מלוים את אביהם
      “הטעם(עפ”י הקבלה)שלא ילכו אחריו יצורי זרעו הטמאים מטפות הקרי ,וכדאמרו בעלי הקבלה שמטפות הזרע בלתי הכשרים מתהוים יצורים טמאים מזיקים שבמשך הזמן מתגדלים ומתלבשים בלבושים גופניים של שדין ורוחין.והם נגעי בני אדם הפוגעין בו וגורמים לו מרעין בישין גם בחייו…….

    6. רן יגיל הגיב:

      זה לא קשקוש טפל כי אם ספרות עברית ואמריקנית במיטבה. זה שהיא לא מתאימה לתפיסת העולם הפרוגרסיבית שלך, ניחא. זה אפשר לקבל ולהבין. עם זאת, זה לא אומר דבר וחצי דבר על שני הסיפורים המעולים הללו ועל שני הסופרים הנהדרים הללו. הם דוגמה לאיכות ספרותית במיטבה. אני מריח מהתגובה שנאה לדת? רני

    7. ניצה בן־דב הגיב:

      הדיון המשווה בין סיפורו של אליסון לסיפורו של עגנון מרתק, מפחיד, מעורר עולמות גנוזים וקבורים בתודעה ומחוצה לה. למדנו ממנו הרבה על פסוקים קשים ומקומות שתוקים במקורותינו. רני יגיל, איך מצאת שני סיפורים ברי השווואה אלה?! וכמה אני אוהבת את הדרך שבה אתה כותב על ספרות. ניצה בן־דב

    8. רן יגיל הגיב:

      ניצה היקרה, שימחת אותי כל כך בתגובתך. לשמוע זאת מחוקרת ספרות שכמותך, הדבר מחמיא מאוד-מאוד. שנים אני מהלך עם הרעיון למאמר הזה ובכתב העת החדש של אורציון הייתה הזדמנות לפרסמו בהקשר הנכון של כתב העת “נכון”, וכעת כאן ב”סלונט” בשער בת רבים. קראתי את מאמרך על ספרו של שמואל אבנרי, פרי עמל של שנים שלו על חיים נחמן ביאליק. זה מאמר יפה מאוד. אני ממליץ לכל מאן דבעי שיכול והוא מנוי על אתר “הארץ” להיכנס ולקרוא את המאמר המעמיק הזה, ומי שאינו יכול שיחכה לשישי ויקנה את העיתון. שוב, שלמי תודה וערב נעים – רני

    9. לילי פרי הגיב:

      גם אני מאוד אוהבת את האיך שלך הולך ומתכנס ביצירות קטנות, גדולת ומטריפות, רני יקר.

    10. ד. אפרת הגיב:

      אני לא יודעת מי אתה, רן יגיל. האגדה האווילית על לילית המשחרת ל”שפיך” של גברים מאוננים, ומשתמשת בו כדי להרות, אינה יותר מפנטזיה מקושקשת תפלה וחשוכה להחריד. מי הראשון (ללא ספק זכר, ודתי) שהמציא את הקשקוש הזה?

    11. ד. אפרת הגיב:

      כמוכן יש לחנך ולהאיר שכלן של נשים (ושל גברים) בנושא תפקידה הראשי והמרכזי של האשה ביצירת החיים החדשים. ובהיותו של הזכר עזר כנגד. יש ללמדן היטב את הביולוגיה שלהן. את פעילותו של גופן על ה”שפיך” לאחר שהזכר הפקיד אותו ליד צוואר הרחם, בואגינה, וסיים את תפקידו . מהו בדיוק הביוץ. ואיך מעבירה החצוצרה את הביצית אל פי הרחם. את המבנה והפעילות של הביצית הנשית .שהיא המכוונת את הזרעונים אליה (אחרת היו שוחים כעוורים לכל הכיוונים), שהיא תא המין האמיתי היחיד, וזה היוצר את העובר.
      את תפקידו של הרחם – המגדל את העובר הקטנטון לתינוק, בעזרת הורמונים מהמוח ומהשחלה.
      את פלא היווצרות החלב בשדי האשה, לאחר הלידה.
      בקיצור: הטבע(ולמאמינות – האלוהות) בחר בנו, שם על ראשנו את כתר המלכה. על כל אשה להיות מודעת למלכותה. וכמובן – לשלוט ביצירת הילדים.
      צריך סוף סוף להבין שהמקדש האמיתי והיחיד בעולם הוא לא בתי האבן והעץ שבונים זכרים ומתכנסים בהם חחחחח אלא רחם האשה. מקדש החיים.

      לדעתי יש לחקור גם: האם תת המודע של האשה משפיע על מין העובר. האם תת המודע משפיע על עצם הנכונות של הגוף להרות. איך מצבה הנפשי של האם שבהריון משפיע על הילד שברחמה. מה חולמת האשה ההרה. האם תת המודע מגיב להריון?

    12. רן יגיל הגיב:

      לילי היקרה, שלמי תודה. כל תגובה שלך היא מעשה ספרות, כי את מדברת, חיה, נושמת ספרות. רני

    13. רן יגיל הגיב:

      דליה היקרה, מה זה משנה מי אני ולמה הרטוריקה האלימה והכועסת? כמעט כל אגדה בעיני מי שלא תמצא חן יכולה להיקרא אווילית. אני נגד ניסוחים פשטניים מעין אלה. וגם ההרצאה שלך על הגבר והאישה לוקה במיזאנדריה לא קטנה. את רואה עצמך כמיזאנדרית? המין הגברי הוא משהו נחות בעינייך? ראוע לחמלה? זה מעניין מאוד. מניין מגיע כל הזעם הקדוש הזה? הטבע בחר בנו וכו’ וכו’. הרבה רטוריקה של כוח ועליונות.

    14. רן יגיל הגיב:

      ראוי כמובן, לא ראוע

    15. שמעון רוזנברג הגיב:

      הזכרת לי נשכחות ורצתי מיד לספרייתי לשוב ולקרוא את הרלן אליסון. בעיקר משום שלמיטב זכרוני לא הייתי ער או לא די משכיל לפני קרוב ל40 שנה, כדי להתבונן בסיפורו של אליסון דרך “משקפיים” נוצריות, זה שהוא היה יהודי אינו ממין העניין כמובן. להבנתי הוא היה סופר “אלסטי” שהיטיב להשתמש כחומר ביד היוצר ביסודות נוצריים, יהודיים, פגניים, ובמה לא? ואולי בשל אישיותו המיוחדת אהב להשתמש בפרובוקציה ככלי להעצמת הסיפור והרעיון, ללכת “אל הקצה”, וודאי כסופר בדיוני-פנטסטי אימתני. בשל כך יכל להפתיע שוב ושוב, ולא דווקא “לספר את עצמו”.
      את סיפורו של עגנון לא הכרתי.
      וכעת אני שוב תוהה נדהם כמה עושר וידע ספרותי ותרבותי (ובכלל זה במקורותינו) יש לו לאיש ספר זה, ששמו רן יגיל. נפלא!

    16. רן יגיל הגיב:

      שמעון היקר, ריגשת אותי בתגובתך. אני מקווה שבשהיותיך בניו יורק המעטירה לא מצאת גם אתה עולם של תנינים בביבים כמו בסיפורו של אליסון. הגדרת נפלא כאן בהערה את הפרוזה שלו. זה כל כך מדויק. רואים היטב שאתה אמון על קריאת מדע בדיוני לפניי ולפנים. ריגשת אותי עוד יותר בסיפא של ההערה באשר אליי. אני מאוד מודה לך ודעתך חשובה לי. רני

    17. עדינה בן חנן הגיב:

      רן יקר,
      ערכת השוואה מרתקת בין שני סיפורים המאירים את הצד האפל והקשוח של החיים.
      קראתי את המאמר שלך בלי נשימה עד סופו.
      תודה

    18. שולמית זוננברג הגיב:

      מאמר מרתק. תודה רבה

    19. חנה טואג הגיב:

      עיון משווה עשיר עמוק ומרתק בשני הסיפורים. ההדגמה מעניינת ומסקרנת לשני הסיפורים שלא הכרתי. ובקשר למקורותינו תורת הסוד וענייני הגלגולים מזכירים את אותן ישויות ערטילאיות שלא זכו לקרום עור וגידים) בגלל השחתת זרע לשווא ועוד) אותם מלאכי חבלה הרודפים את המת לאחר מותו וזועקים לו רשע רשע על כך שהותיר אותם הומלסים בעולם הרוחות. שוב את מבקר נפלא עמוק ויסודי המאמר מרטיט

    20. חנה טואג הגיב:

      תיקון: אתה

    21. רן יגיל הגיב:

      עדינה היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה. חג אורים שמח. רני

    22. רן יגיל הגיב:

      שלומית היקרה, שלמי תודה. רני

    23. רן יגיל הגיב:

      חנה היקרה, כן כן, כבר המשוררת רונית מזוז כתבה על כך כאן, וגם המשוררת יהודיה אוריה. את צודקת. תודה על המחמאות וחג אורים שמח ממני. רני

    24. אסתר וימטראוב הגיב:

      רן יקר,
      אתה מענה במאמרך את עגנון ״סופר שפתי״
      אשתמש בצירוף המילים הזה לתגובתי:
      מאמרך הור סופר מעניין, סופר מעמיק, עושה סופר השוואה בין שני הסופרים, הדתי והחילוני. כיף לקרוא (וגם לשמוע) את תובנותיך הספרותיות.אתה מעשיר את עולמי ומרחיב אותו.
      ולסוגית ההפלות : אליסון מבהיר מראש שאינו נגדן בעוד עגנון בהשקפתו הדתית (והחשוכה בעיני) גוזר עונש קשה על הרווקה שבוחרת שלא להביא ילדים לא רצויים לעולם.שניהם מתארים את עולם הנפלים באופן מצמרר.

    25. אסתר וינטראוב הגיב:

      תיקון: מכנה

    26. יערה בן-דוד הגיב:

      עם כל ההערכה לסיפורו הפנטסטי של אליסון שנע בין אימה לחמלה, עגנון עולה עליו עשרות מונים בתהומות האימה והכאב וגם ברב-משמעיות של הנפלים, “נפלים שלא חזו שמש”. מדהים איך שפת המקורות בידי אמן השפה הגדול הזה היא כחומר ביד היוצר! ואיך הוא קודח בה לעומק. עם כל הייחוד והכוח בסיפורו של אליסון, היונק מן הנצרות, הוא לא יכול להתחרות עם עושר התרבות היהודית הטמון בסיפורו של עגנון. תודה, רני, על בחירת היצירות ועל דבריך המעמיקים והמרתקים.

    27. רן יגיל הגיב:

      אסתר היקרה, תודה על התגובה. מעניינת מאוד ההבחנה בין גישתו של אליסון לגישתו של עגנון. אני בהחלט מסכים איתך.
      תודה על שכתבת לי מילים כה חמות על כתיבתי המסאית. חג אורים שמח. רני

    28. רן יגיל הגיב:

      יערה משוררת היקרה, מעניינת מאוד ההעדפה הזאת שלך את עגנון כסופר מעמיק על פני אליסון. בהחלט ייתכן שאת צודקת מבחינה אסתטית גרידא.
      את גם עושה איזושהי הבדלה דיכוטומית בין נצרות ליהדות שגם היא נדרשת כאן ועשו זאת כמובן שמעון ר. ויהודית א., ומעדיפה את המקורות היהודיים.
      צריך רק לזכור שאת הטקסט של אליסון אנחנו, את ואני ואחרים, קוראים כאן בתרגום ובתיווך של עמוס גפן. וכפי שלימדנו רבנו חיים נחמן ביאליק,
      זו תמיד נשיקה מבעד למטפחת. עם זאת, אני שוב אומר, ייתכן שאת צודקת וגדולתו של עגנון ניכרת על אף ההערה הזו למול אליסון. בהחלט ייתכן.
      חג אורים שמח – רני

    29. חיים ספטי הגיב:

      רן, מאמר מיוחד ומעניין ממש, ובו תובנות יפות רבות, המשווה בין שני הסיפורים יוצאי הדופן והפנטסטיים. ההשוואה שערכת בין שני הסיפורים מעניינת הן ברמת הסיפורים בכללם והן ברמת ההשוואה בין פסקאות מסוימות שבהם. אינני מכיר את שני הסיפורים (על אף שקראתי את מרבית כרכי סיפוריו של עגנון, ונראה לי שזו תזכורת עבורי להשלים את המעט מהם שטרם קראתי), אך על-פי הפסקאות המצוטטות במאמרך, דעתי כדעתך ש”האימה העולה מן הסיפור הזה” (של עגנון) עולה על האימה העולה מסיפורו של אליסון. תודה על שהעשרת אותנו במאמר מיוחד זה על שני הסיפורים יוצאי הדופן הללו.

    30. רן יגיל הגיב:

      חיים, משורר יקר, שלמי תודה על התגובה היפה שלך ועל כל התגובות שכתבת לי בעקבות מאמריי.
      הדבר פעמים רבות מוסיף ומלמד ובעיקר מחמם את הלב.
      אני מבין שדעתך כדעת יערה. אתה טוען כי סיפורו של עגנון אימתי יותר ולכן כנראה טוב יותר.
      אני גורס כי שניהם אחרים וטובים. חג אורים שמח לך ממני – רני

    31. יפה הגיב:

      רן,
      היכולת הזאת שלך להפגיש שני סיפורים שבאים ממקורות כל כך שונים וכל כך רחוקים זה מזה זו יצירה בפני עצמה. אתה בורא עולמות!

    32. רן יגיל הגיב:

      יפה היקרה, יפה כל כך כתבת לי וחיממת את לבי בימים קרים. שלמי תודה. לעתים זאת מטרת המסאי: לקרב רחוקים.
      צריך לציין, ואני מקבל לא מעט תגובות של תמיהה, כי עגנון המאוחר הוא סופר פנטסטי גדול:
      “ספר המעשים” (“פת שלימה”, למשל, שביאר לנו יפה ברוך קורצווייל) “עידו ועינם”, “עד עולם” (שכתב עליהם יפה גבריאל מוקד), הדום וכיסא,
      פשר עגנון של משולם טוכנר, אבל עוד קודם בסיפור נודע כמו “האדונית והרוכל” שבת שלום. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    דוקטורוביץ

    רקפת שחר-קריס
    ד”ר הורוביץ לא זכר מתי קראו לו אריה, ובודאי שלא לאו...

    מוכת ירח / *

    אלון בר
    מוכת ירח קְשֹׁר אוֹתִי לְעֵץ הָאַלּוֹן בַּגִּנָּה וְשַׁן לְיָדִי כָּל הַלַּיְלָה...

    אנשי המסכה

    רונה רונית שור
    הֵם יוֹשְׁבִים אִתִּי בַּחֶדֶר – כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּסֵדֶר מְגַלְגְּלִים שִׂיחַת Smalltalk...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית