לרגל שנת היובל למותו של שמואל יוסף עגנון – עיון בשני סיפורים: "קרואטואי" של הארלאן אליסון ו"הסיפור העצוב על הרווקה הזקנה" של ש"י עגנון

אוטוטו שנת 2020 חולפת לה, שבה מנינו יובל לפטירתו של מי שנחשב לגדול הפרוזאיקנים בספרות העברית אליבּא דכוּלֵי עלמא, שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס, הידוע כמובן כש"י עגנון (1970-1887). לכבוד סיום שנת היובל ובפתחה של שנה חדשה, הנה מאמרי "נפלים שלא חזו שמש" המַשווה בין שני סיפורים: זה של ש"י עגנון וזה של סופר הפנטזיה האימתי האמריקני הארלאן אליסון. שני הסיפורים היוצרים עולם פנטזי דומה נרטיבית, אחד נקבי והאחֵר זכרי, עוסקים בצורה מקורית בסוגיית ההפלות. המאמר פורסם לראשונה בדפוס ב"נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות", גיליון מס' 5, אוקטובר 2020, בעריכת פרופ' אורציון ברתנא.

כמה מדהים הוא שבלב המודרניזם המייצג פרוגרסיביות פעמים רבות, אפילו חילוניות, המלֻוות בתפיסת נאורות שכבר נתקבעה ברוח היצירה, צצים שני סופרים יהודים במקומות שונים, אחד חילוני למהדרין ואילו האחר דתי, ואומרים: לא להפלות! ולא סתם לא. זה לא פוסקני וחד משמעי שבשני הסיפורים נושא עונש וצער אינסופי. יתרה מזאת, לא רק הלוגוס של הסיפור דומה, אלא גם העלילה ומכאן גם העולם הפנטסטי לחלוטין הנגזר ממנה.

הסיפור של הארלאן אליסון (2018-1934) לקוח מתוך קובץ שנקרא באנגלית Strange Wine ובעברית בחר לקרוא לו המתרגם עמוס גפן – מחלוצי המדע הבדיוני בישראל, שערך סדרה נפלאה של ספרי מדע בדיוני ב"מסדה" לפני שנים ושעל שמו פרס גפן למדע בדיוני – "לראות" – חמישה עשר סיפורים חדשים מצדו האפל של העולם (מסדה, 1981). כל סיפור מחמישה עשר הסיפורים בַּקובץ מלֻווה במבוא קצר אך פרטני ואינטלקטואלי של אליסון החד וחושף לא מעט את בִּטנת הסיפור, עד כדי כך שנדמה לך כי המבואות הם חלק מהסיפורים עצמם.

במבוא לסיפור "קרואטואי", בלשון לעז זה נכתב כך: Croatoan, שם מוזר ביותר שתכף אסביר אותו, הוא כותב כך: "כל שעליכם לדעת הוא, שכתבתי את הסיפור הזה לאחר הרפתקת אהבים עם אישה אשר נתנה לי להאמין שהיא משתמשת בגלולה, נכנסה להיריון ועברה בסופו של דבר הפלה. לא הייתה זאת כלל הפלתה הראשונה, אבל כל זה אינו נוגע לעניין. העניין, שאחז בי כדיבוק, היה כי אנשים אשר חייהם נגעו בשלי לא טרחו ליטול על עצמם אחריות לחייהם-שלהם, ובעקבות כך נאלצתי אני לעשות זאת עבורם. אינני נגד הפלות, אבל אני בפירוש נגד בזבוז, נגד כאב, נגד פגיעה עצמית. נשבעתי כי הדבר לא יקרה שנית לעולם, ותהיה ההזנחה – שלהם או שלי – אשר תהיה".

"שבועיים לאחר כתיבת 'קרואטואי' עברתי ניתוח לכריתת צינורית הזרע". ופה מביא אליסון ציטוט של הסופרת הווידויית האֶרוטית אנאיס נין האומר: "אי השפיות היחידה היא חוסר היכולת לאהוב". אליסון אומנם מצהיר כאן בריש גלי שהוא לא נגד הפלות, אבל הסיפור הנהדר שיבוא בהמשך מצהיר לגמרי אחרת. יתרה מזאת, אני לא הייתי ממהר להאמין לְמה שכּל סופר מספר לי אוטוביוגרפית על חייו, לפעמים יש קסם רב בהיותם של אלה בודי פרטים אוטוביוגרפיים בחזקת "בילי בדאי".

ועם זאת, ייתכן שהדבר נכון והסיפור שכתב אליסון, שקדמה לו מערכת היחסים עם אותה אישה, אליסון אגב היה מתחתן סדרתי, הביאו אותו לכלל מעשה קיצוני מעין זה שאין ממנו חזרה. אני, בכל פעם שאני נתקל, בספרות ובחיים, במה שהילדים המנומסים בקרבנו קוראים: התעסקות במקום הפרטי, חש אי נוחות וזע בחוסר שלווה בכורסה שלי משל סירסו אותי. וכעת לתוכן הסיפור בקצרה:

אישה בשם קארול עוברת הפלה, או אם לדייק במונח המקצועי שלא התקבע בלשוננו היומיומית – "גרידה", כי הפלה קורית שלא מרצון, ואילו גרידה היא בכוונת מכַוון. אני כאן במאמר אדבק במילה השגורה "הפלה". קארול, שכנראה עברה הפלה בשָׁלב די מאוחר באופן יחסי, מבקשת מבן זוגה שילך אחר הנֵפֶל. היא אומרת לו בהיסטריה ובכאב: "תעשה משהו! לך אחריו גייבּ. בבקשה, בבקשה לך אחריו". וגייבּ אכן הולך.

כאן מתחיל בהדרגה מסעו הפנטסטי של גייבּ. הוא יוצא אל הרחוב, כדי להתאוור כמובן מהלחץ הנפשי הנורא של קארול. היא מביטה בחלון כדי לראות לאן הוא הולך ומה הוא עושה. זו קונבנציה קלאסית של סיפורי אבירים. האישה הניבטת בחלון באֵימה שולחת את אהובה להחזיר את הבן האובד. רגליו של גייב נושאות אותו אל פתח הביוב. לבסוף הוא מרים את המכסה באמצעות מוט שהפקידה בידו קארול ונכנס לביוב, אבל עוד קודם, הרבה קודם, בראשית הסיפור, אליסון המתוחכם רב העלילייה פותח אותו כך:

"מתחת לעיר קיימת עיר נוספת: לחה ואפלה ומוזרה; עיר של תעלות ביוב ויצורים לחים ומתרוצצים ונהרות הזורמים בייאוש כה נורא על מנת לצאת לחופשי. ואפילו הנהר סטיקס עצמו אינו יפה להם. ובאותה עיר אבודה שמתחת לעיר, מצאתי ילד".

גייב אכן יורד אל הבּיבים המסועפים ומוצא שם לא רק ילד אחד אלא את כל ילדיו הפוטנציאליים שנשטפו במי האסלה. אך עוד לפני כן הוא מבחין שם באור אחר ובקבוצת הומלסים נוודים שבהם הזקנים נראים צעירים והצעירים – זקנים. כלומר החוקים הם אחרים. כמה עשיר מבחינה אסוציאטיבית הוא אליסון כשהוא מתאר תחושה של מקום, טעם וריח וכל השאר. איך הוא יודע להתנסח:

"אם ציפיתי לקיר ולאשפה, ודאי שלא את אלה הרחתי. תחת זאת, היה שם ניחוח מר-מתוק של ריקבון – שהזכיר לי את ביצות המאנגרוֹבים של פלורידה. היה ריח של קינמון ושל דבק טפטים ושל גומי חרוך, ניחוחות חמים של דם מכרסמים וגז ביצות; קרטון נמס, צמר, שאריות קפה שטרם פגה מהן הארומה, חלודה". איזו סנסואליוּת בתיאור האימָתי, אני משוכנע שאדגר אלן פו היה גאה באליסון.

הנוודים, ההומלסים, הזקנים הצעירים-הצעירים הזקנים, אינם נוודים. מתברר בדיעבד שהם כנראה בעצם נפלים שבגרו וחיים בַּבּיבים. אחד מהם חוסם את דרכו של גייב, ולגייב נדמה שהוא מאיים עליו. גייב אומר לו: "תוציא את הידיים מהכיסים לאט, אני רוצה לוודא שלא תכה אותי במשהו כשאני אסתובב. משום שאני ממשיך לרדת למטה. תוציא אותן עכשיו. לאט. בזהירות". הנווד אינו עונה לו ורק: "הוא הוציא אט אט את ידיו מכיסיו, והרימן. לא היו לו ידיים. גדמים לעוסים, שבהקו בירוק חיוור כמו הכתלים שבינותם ירדתי לפתח הביוב".

אחר העימות עם הנווד עוקב גייב, תוך תיאור נפלא של אליסון, אחר תנין גדול המחליק בתעלות הביוב. האגדה האורבּאנית, ואולי זו אינה אגדה, מספרת, כי תושבי העיר אוהבים להביא תנינים קטנים לשם שעשוע לילדיהם ומשהם גדלים מעט הם מוּרדים באסלה. גם הם חלק מחיות המחמד של העולם האחר הזה, העולם האימתי שתחת לעולם שלנו, מעין האדֶס מודרני הארלאן אליסוני. ושוב רואה גייב את האור האחר. "האור הפך ירוק וחד מאוד".

אחד המאפיינים המרכזיים של הסיפור הזה הוא האור החולני, להבדיל אגב מסיפורו של עגנון שבו הגיבורה תנוע בין אור שמש אכזרי ומאכֵּל לעלטה מוחלטת. כאן האור חולני וירוק ויש בו מן הממד הנוסטלגי, אך המורבּידי. לאליסון יש יכולת מופלאה להאיר את העבר במין מחשבה מקורית של חשיפת פינות אזוטריות מהיַלדוּת. הוא עושה זאת כמוטיב מרכזי ב"ג'פטי בן 5", סיפור אלמוֹתי שלו, ועושה זאת גם כאן, איך נֹאמר, בַּקטנה. הנה האנלוגיה לאור הזרחני של היַלדוּת החולנית האחרת:

"שמעתי קן של עכברים מצווחים עת שהותקפו, ונמשכתי למנהרה צדדית שבה שיווה השפך הירוק, המבהיק לכל דבר, מראֶה בורק ואפֵל, כמראֶה שבתוך המכונות אשר פעם נמצאו בחנויות הנעליים. לא חשבתי על כך זה שנים. עד אשר גילו כי קרני הרנטגן עשויות להזיק לרגלי הילדים, השתמשו חנויות הנעליים במכונות מגושמות שעליהן עלית, ושלתוכן הִכנסת רגל בנעל חדשה. וכאשר נלחץ הכפתור עלה אור רנטגן ירוק, והראה את העצמות שתחת לבשר. ירוק ושחור. האור היה ירוק, והעצמות היו שחור מאובק. לא חשבתי על כך זה שנים, אך המנהרה הצדדית הוארה בדיוק כך".

לבסוף מגיע גייב אל דלת וממשש את הכתובת שעליה כתוב: קרואטואי. לאחר מכן, פתע פתאום, גייב מאבד את דרכו בלבּירינת הביב. הוא נופל על פניו וכשהוא מרים את עיניו הוא רואה ילד. הילד מוביל אותו אל האור ובאור הוא רואה: "והאור קרב, והאור היה אורות רבים. לפידים, מוחזקים בידי הילדים שרכבו על תנינים". איזה מראה סוריאליסטי מופלא של אליסון.

השם המוזר קרואטואי נטוע עמוק בהוויה של ארצות הברית והוא בעצם סמל למצב הקיומי של גייב. מדובר בכתובת שנותרה על ידי מתיישבים שננטשו במאה ה-17 על גדות הרואנוק שבצפון קרוליינה. המתיישבים חיכו שלוש שנים לאספקה, אך זו לא הגיעה. המושבה, שהייתה יישוב הקבע הראשון בעולם החדש, ננטשה כנראה ללא מאבק על אף התקפות האינדיאנים ורק הכתובת הזו שלא משדרת מצוקה ולא משדרת תפילה או קריאה לעזרה, ובעצם מי יודע מה באמת היא אומרת, אולי מקום אחר שאליו עקרו המתיישבים – נותרה כעדות לכך שהיו שם אנשים.

ההתיישבות ההיסטורית הזאת שנעלמה היא אנאלוגית כמובן למושבת הנְפָלִים שמוצא גייב שרבים מהם הם בניו הרוכבים על תנינים. בניו וחבריהם שחיכו לו כל הזמן. והסיפור מסתיים בשלוש שורות מוחצות הבאות כל אחת בנפרד:
"אני המבוגר היחיד כאן.
הם חיכו לי.
הם קוראים לי אבא".

הסיפור של ש"י עגנון "הסיפור העצוב על הרווקה הזקנה" הוא הרבה פחות התרחשותי והרבה יותר תודעתי. הסיפור כונס בקובץ "תכריך של סיפורים" (שוקן, 1985) בסדרת הספרים השחורה שראתה אור שנים אחרי לכתו של שמואל יוסף עגנון מעִמנו (1970-1887).

להבדיל מאצל אליסון שאצלו דמות גברית נקלעת אל תוך עולם הנפלים שלָא מֵעָלְמָא הָדֵין (שלא מן העולם הזה) כאן מדובר בדמות נשית ויש לַדבר משמעות ברוח הסיפור ובטון שלו; בשונה מאצל אליסון מדובר כאן באישה זקנה מאוד, בעצם אישה בשנה האחרונה לחייה, ואילו אצל אליסון מדובר בגבר בִּדְמִי ימיו, אם לעשות פרפראזה עגנונית על גיבורו של אליסון גייב.

יתרה מזאת, הסיפור של אליסון מדבר בפירוש על עונש, אבל גם על תיקון ברוח החמלה הנוצרית. ממית העובּרים הסדרתי גייב הופך אב לקהילת נפלים בַּביוב. הסיפור נושא טון עצוב ומדכא מאוד, פעמים רבות אימתי ומסמר שֵׂער, אך הוא מסתיים באיזשהו תיקון מעגלי של רחמים וחמלה נוצרית. לעומת זאת עגנון היהודי-הדתי ממטיר על הגיבורה שלו אש וגופרית ברוח דרשן ומטיף רליגיוזי. וזו לשון הסיפור:

"אותה שנה שמתה בה אותה הזקנה נתגלגלה למקום משונה מכל המקומות שראתה מימיה". כלומר להבדיל מאליסון אין כאן מסע. הרווקה הזקנה ישר נקלעת למקום הזר והמוזר וכעת כל שנותר לה ולנו הוא לפענח היכן היא נמצאת. עגנון הוא כמובן סופר סוּפֶּר-שְׂפָתִי והוא יעשיר אותנו הקוראים בתיאורים מופלאים ואימתיים עד שנגלה, היא ואנחנו, היכן אנו נמצאים. אנא שימו לב לדמיון בין הסיפורים:

"ובתוך המים המעופשים מטלטלים עצמם שרצים משוקצים, שפיהם איש בבשר רעהו, ועיניהם המרושעות זה כלפי זה לבלוע זה את זה חיים, ועליהם לא שמש ביום ולא ירח וכוכבים בלילה, חוץ מעננים מחולחלים שאורה עכורה מבצבצת מהם. וכמין יבבה נשמעת מקצות הארץ כקול נפלים שלא ראו שמש". כמה חזק הטקסט הזה. נפלים שלא ראו שמש! יש לכם כאן הכול בכול מכול: אור, קול, תנינים, אימה.

הקהילה שאליה נקלעת הרווקה הזקנה מתוארת באופן דומה לזה המתוארת אצל אליסון: "כשם שהמקום משונה כך יושביו משונים. גופים שלא נשלמה צורתם. בשר שאין עליו עור. אי אפשר לומר שאינם בני אדם, שהרי כצורת אדם ניכרת בהם, ואי אפשר לומר שהם חיים, שהרי נשמת חיים אין בהם, ואי אפשר לומר שהם מתים שיִצרם מעיד בהם שלא מתו".

יתרה מזאת, כשם שבסיפור של אליסון הגיבור גייב מכוּנה לבסוף אבא בפי הנפלים, כך גם אצל עגנון, אם כי בשָׁלב מוקדם ביותר של הסיפור הקצר הזה, מכונה הרווקה הזקנה אימא, סבתא ואפילו סבתא רבתי (זאת הצורה שעגנון משתמש בה, לא רבּתא), כי יש בסיפור של עגנון כמה דורות של נפלים. מה שמגביר עוד יותר את האימה העולה מן הסיפור הזה, אפילו יותר מסיפורו של אליסון הידוע כמפחידן סדרתי.

אצל עגנון הביקורת כלפי הגיבורה שלו חודרת מייד ובשלב מוקדם ביותר של הסיפור הקצר. הוא כותב עליה: "הייתה משחקת עם כולם ולא נכנסה לחופה"; בעוד שאצל אליסון יש הרבה יותר הכלה והזדהות של המספר העומד מאחורי הגיבור כמי שמנסה להצדיק את מעשיו מן העבר עד לרגע התובנה כי המעשים שעשה היו מעשים רעים וחסרי אחריות.

אבל קיים הבדל נוסף בין שני העולמות הפנטסטיים שאליו קולעים אותנו שני הסופרים הגדולים הללו. אצל עגנון, להבדיל מאליסון, הרווקה הזקנה וכל נְפָלֶיהָ הם יחידה אורגנית אחת, מעין יצור מפלצתי שכזה; בעוד שאצל אליסון כל דמות בעולם המוזר הזה, תהא אשר תהא, עומדת כשלעצמה. עגנון כותב: "כיוצא בזה כל צער וכל מכאוב שהגיע לאחד מאנשי המקום הרגישה הזקנה בעצמה ובבשרה. בעצמה ובבשרה ממש". וזה חזק, כי הרי כל הנפלים הם בשר מבשרהּ, שכנוּ ברחמהּ, להבדיל מגייב הגיבור הגברי של אליסון שכאן מדובר בזריעת זרעים בלבד לכל עֵבֶר.

עוד אפשר להוסיף שהגילוי הנורא של הגיבורה של עגנון בא דרך דיאלוג, בעוד שאצל אליסון זו תובנה תודעתית של הגיבור באמצעות שלושה פלאשבּקים וכן בסיוע האנלוגיה דרך אותה דלת מוזרה שחרוטה בה הכתובת: "קרואטואי". הגילוי דרך הדיאלוג הפשוט והישיר יש בו משום הכוח הדרמטי הרב, והדיאלוג הוא בין אחת הבנות של הזקנה שלא נולדו, שהרי רווקה הייתה, שיחקה היטב בכל הגברים והפלות הרבה עברה. הבת לוחשת על אוזנה של האם כי היא נֵפֶל.

הסיפור הופך חזק יותר כאשר הרווקה הזקנה שואלת את הבת שלא נולדה לשמה ואין לה מענה כי הרי אין לה שם, היא נֵפֶל. והבת פורצת בבכי נורא. "מחתה האישה (הבת, ר"י) דמעותיה ואמרה, בריות שאין רוצים בקיומן אין דעת אביהם ואמם לתת להם שֵׁם". על כך מתרעמת הזקנה כי אינה מבינה שמדובר בִּנְפָלֶיהָ ואומרת, כאן מגיע עגנון ועושרו הלשוני בשפה העברית: "חצופה שכמותך, לי את מעיזה לומר כן. אני שלא נישאתי לאיש ולא נכנסתי לחופה ולא היו לי בנים. אם אסופית את, אם שתוקית את, אם ממזרת את. אל תתלי סרחונה של אמך בי גרורית שכמותך". עונה לה הבת וחוזרת על כך פעמיים: "אוי לנו אמא כי לא ילידתנו".

מהי אֲסוּפִית ומהי מַמְזֶרֶת נראה לי שכולנו יודעים, אך מהי שְׁתוּקִית וּגְרוּרִית? שתוקי או שתוקית הם מי שמכירים את אימא, ואינם מכירים את אבא – שידוע מי היא אמם, ואין ידוע מי הוא אביהם – אלה נקראים "שתוקים", משום שכשהם שואלים את האם על האב, היא משתיקה אותם. שם העצם מופיע במסכת קידושין דף סט.

קָשָׁה יותר הגרורית. מצאתי רק את הצירוף גֵּרִים גְּרוּרִים ופירושו במסכת עבודה זרה דף ג: נכרים שקיבלו עליהם את דת ישראל ומנהגיהם, אך לא נתקבלו בקהל ישראל, כנראה תמיד היינו חלשים בקבלת האחֵר, ובעברית המתחדשת של מנדלי מוכר ספרים כינוי למהגרים לארץ זרה העושים הכול כדי להתבולל בקרב אזרחי המדינה וליהנות מזכויותיהם.

אני חושב שההיקש ברור. אין לבת שם כי היא נתפסת כסוג של נִסְפַּחַת סַפַּחַת שכזאת שמוטב לה שלא באה לעולם משבאה לעולם, חצי קיימת וחצי לא קיימת, מצויה בשני העולמות, זה שלנו ועולם התוהו.

עוד דבר המאפיין את האם והבת להבדיל מהסיפור הזכרי של אליסון הוא הרצון לִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת את האובדן. המילה בכי על כל נגזרותיה כעדות לצער גדול על המעשים חוזרת בסיפור קצר זה כל כך הרבה פעמים ובכל מיני אופנים: הבת: "והתחילו דמעותיה יורדות כמעיינות", או "מרגישה הייתה הזקנה שלבכות היא רוצה", או "הביטו זו בזו, זו ליבה בוכה וזו ליבה בוכה" וכן הלאה עד שכל קהילת הרפאים הזאת פורצת בבכי תמרורים נורא.

הזקנה נופלת על פניה ממש כמו גייב של הארלאן אליסון, ואז באה לידי הכרה שהיא בעצם הָאֵם הגדולה של כל קהילת הרפאים הזאת ושאלֶה נִפְלֵי דורות, נפלים שיש להם אפילו צאצאים. האווירה בסיפור הופכת לאפוקליפטית ובלתי נסבלת, לא לבלוע ולא להקיא, כמו בשירו האחרון, הנורא והנודע, של גיאורג טראקל, הנושא את שם הקְרָב – "גְּרוֹדֶק", משורר אוסטרי רגיש ביותר שחזר מעורער עוד יותר ממלחמת העולם הראשונה הכאוטית והמיותרת שֶׁבָּהּ שימש כחובש ולבסוף התאבד בגיל הקלאסי – 27, כלומר גם הוא שייך למועדון ה-27. שימו נא לב לא רק לאווירה, אלא גם לשורה הנועלת המתקשרת מאוד לשני הסיפורים שלנו.

בָּעֶרֶב הומים יערות הסתיו/ מִכְּלֵי נשק משחית, מִישׁוֹרֵי הזהב/ ואגמי התכלת, ומעליהם מתגלגלת/ שמש קודרת; הלילה עוטף/ לוחמים גוססים, נְהִיַּת הפרא מפיותיהם המרוסקים./ אך דּוּמָם נִקוֵית אל אדמת האָחוּ/ עננה אדומה, שאֱלֹהַּ זועם שוכן בְּקִרבָּהּ:/ הדם השפוך, קרירות ירחית;/ כל הדרכים מובילות אל רָקָב שחור./ תחת צמרת זהובה של לילה מכוכב/ מתהלך צל האחות בַּחֻרְשָׁה השותקת/ לְהַקְבּיל פְּנֵי רוחות-גיבורים, ראשיהם המדממים;/ וּבִקְנֵי הסוּף נושפים חרישית חלילים אפלים של הסתיו./ הו אֵבֶל גאה עוד יותר! אתם, מזבחות הנחושת,/ צער אדיר מֵזִין היום את שלהבתה החמה של הרוח,/ נכדים שטֶרֶם נוֹלְדוּ" (תרגום מגרמנית: גדי גולדברג).

והזקנה, להבדיל מגייב של אליסון שבא לידי השלמה והכלה ומאוּמץ על ידי קהילת ילדיו הבלתי גמורים כְּאָב, אכן נענשת ונענשת קשה בידי המספר עגנון. היא הופכת בעצמה להיות מעין נֵפֶל בלתי גמור מוּטָח וּמֻתָּךְ ואין לה מנוחה נכונה. הנה:

"קמעה קמעה דממו אבריה ונתרופפו חושיה והתחיל בשרה מתמסֶה. הייתה סבורה שזו התחלת מנוחת מרגוע. אבל הייסורים שבאו עליה מוסיף על הראשונים הקפיצו אותה מתוך האדמה ועד למעלה מן העננים המחולחים ומשם נקלעה וחזרה לתוך האדמה שאין השמש מאירה עליה ביום ולא ירח וכוכבים בלילה ושקצים משוקצים מתחופפים זה בזה ויבבה נשמעת מקצות הארץ כקול נפלים שלא חזו שמש".

את הצירוף המצמרר הזה "נפלים שלא חזו שמש" לקח עגנון, כמובן וכהרגלו, ממקורותינו הלשוניים, התרבותיים והעשירים, שינה והעצים את הדבר לצרכיו כסופר גדול בלב המודרנה. בתהִלים נח, ט כתוב "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ". פסוק קשה האומר כי הרשעים, רשעי סדום, הם כשבלול, אולי חילזון ואולי זרם מים לשון שיבולת, נמַסים, דומים לנפל של אישה מרחמה, כלומר למשהו רך ודוחה ולא בר קיימא. פסוק אחר שעגנון הכיר היטב ונאחז בו הוא: "כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" ככתוב באיוב ג, טז. אלא מאי, עם כל הכבוד למקורותינו, הרי שהשורות של עגנון הרבה יותר פלסטיות ואימתיות בעיניי. אימא'לה!   

** המאמר פורסם בדפוס ב"נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות", גיליון מס' 5, בעריכת פרופ' אורציון ברתנא, אוקטובר 2020.