שי בוזגלו, מורה ומחנך, סטודנט לתואר שלישי בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה. יליד אשקלון, בן זקונים למשפחה ברוכת ילדים. ספרו האחרון "לִבְדָדֵנוּ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת ספרי עיתון 77.

---

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

בכתיבתי יש ניסיון לתאר את יופיים, פריכותם ועצבותם של החיים דרך מכחולי עיניי. לפעמים אני חייב לכתוב כי פתאום, לפעמים אני חייב לכתוב כי אדם קרוב, לפעמים כי נשבר. השירה בעיניי אינה פריצה אלא ניצוץ. הניצוץ הזה פוקח אותי ומדבר אליי בהמיית הלילה, מנוגה צליל ילדות, מתובנה של חצות.  על אף זערוריותו של ניצוץ זה הוא המאיר את עולמי, ולוחש בי כשאני לא מצפה. על שבריריותו של ניצוץ זה מונחים החיים עצמם.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?

התחלתי לכתוב בגיל 12, אולי מעט לפני. אני זוכר שהייתי מסתובב בין חורשות שונות באשקלון וכותב. הייתי אוסף פרחים ומכניס אותם למחברות השירה שנצברו. במבט לאחור הכתיבה הראשונית שלי היתה מאוד בוסרית, לכן הספר הראשון שלי היה גם מאוד כזה. בספר השני התחלתי לעשות ניסויים שונים במילים, צורות ומשמעויות של כתיבה אך גם שם היא לא היתה לגמרי אני. לדעתי רק בספר השלישי שלי למעשה התחלתי לשמוע את קול הכתיבה שלי, וכך המשכתי לפי אותו הניגון ברביעי והחמישי.

איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?

אני כותב בעיקר בבית. הרעיונות לשירים צצים לרוב דווקא כשאני בתנועה, או מחוץ לבית, מגירויים רבים שהעולם משליך מול עיניך ונכתבים בנייד או במחברת. לרוב אני כותב גם מבפנים.

מה או מי גורם לך השראה?

ההורים שלי והאנשים הקרובים אליי הם ממקורות ההשראה הגדולים שלי. מקורות אחרים להשראה הם סיפורי ילדות, שירים, מיתולוגיות ואגדות. אני אוהב מאוד ספרים ישנים של פתגמים אמרות וממרות, כאלה שמוצאים כיום בעיקר בצידי הרחוב. כמו כן סרטי קולנוע ומוזיקה שדיברו אליי או צדו אותי. גם התנ"ך הוא אחד ממקורות ההשראה שלי. ההשראה הגדולה ביותר שלי היא הבדידות.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

במילותיה של זלדה: "ההוראה ממיתה בי את השירים".

על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?

כרגע שלושה: ספר סיפורים קצרים, הדוקטורט שלי וספר שירה חדש.

כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?

שניים. משה גולצ'ין: המרצה הראשון שלי לספרות שהתווה את הדרך שלי לעולם זה. שלו פרפל: הוא ערך את רוב ספריי, הוא חבר קרוב ולשונאי מוכשר. הוא מקשיב למילים היטב.

איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

ובכן רק כשאני מרגיש שלם עם יצירה ברובה ככולה. אפשר כמובן לדגור על טקסט שנים, לרדת לרמת הצליל ולשבת על קוצו של יוד אבל בסוף צריך לפרסם. החוק שניסחתי לי במרוצת הכתיבה הוא כזה שאני מחזיק בטקסט עד שאני יודע שהוא באמת הכי קרוב למה שרציתי לצייר לקורא, ואז משחרר.

מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?

אני לא חושב שבעולם כיום יש או צריכה להיות חובת קריאה אלא פנאי קריאה, על כן אינני ממליץ לקרוא ספרים מסוימים. הספרים מתאימים עצמם לקורא, ובלבד שהם קוראים מרצונם. בנימה אישית, הייתי שמח לקרוא יותר ספרים מזן הכותבים שלא היו רוצים ממש שיקראו אותם.

למי אתה כותב? את מי אתה רואה לנגד עיניך?

אני כותב מעולמי ומעיניי בלבד, לרוב לעצמי. השירים הם ציורים הבלולים מעיבוד מחשבות ומכחולי עיניים.

איך אתה בונה את הסיפור? האם אתה בונה אותו מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי? איך אתה שוזר את החוטים השונים בסוף?

ז'אנר הסיפורים הוא די חדש לי, אבל אני מתווה רעיון ונותן לו לצמוח תוך כדי שאני כותב אותו. לדוגמא- בספר הסיפורים הקצרים שאני כותב כעת יש רעיונות ממואריים מחיי הוריי ומשפחתי שאני מניח ביסוד כל פרק אך משם ועד לסוף כל סיפור אינני יודע מה יתרחש באופן אפריורי.

כמו מי היית רוצה לכתוב?

כמוני. אני חושב שזו המטרה וזו מטרה נעה ולא פשוטה לתפיסה, כלל ועיקר.

מאיזה סגנון כתיבה אתה מנסה להתרחק?

שירה משתפכת וסיפורית. אני מרגיש ששירה היא יין ואני לא מחפש לְהִשְׁתַּכֵּר ממנה אלא לְהִשְׂתַּכֵּר ממנה.

איזה סיפור היית רוצה לספר יום אחד?

אני מבטיח לעדכן אתכם ברגע שאגיע לאותו יום.