נעים להכיר, שחר גבאי
שחר גבאי הוא סופר ומוסיקאי. נולד בתל אביב וכיום מתגורר בזנזיבר. עובד כמנחה סדנאות כתיבה ועורך בבית אצ"ג בירושלים. למד מוסיקה, פילוסופיה וספרות. שלושה ספרים שלו ראו אור נכון לשנת 2021: "סיפורו של סול" (הוצאת ברנש, 2014), עיבוד ספרותי למחזה בעל אותו שם פרי עטו שהועלה בתיאטרון החאן שנתיים קודם לכן; 'הגלגול' (הוצאת בית אורי צבי גרינברג ,בתוך "ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה", 2018); וספרו השלישי, "סיפור" (הוצאת כרמל, 2021) שראה אור לאחרונה. בנוסף ראו אור מספר סיפורים קצרים שלו שפורסמו ב"המוסך", "צריף", ו"מנשר לאמנות", כמו גם מספר מאמרים שהתפרסמו ב"הארץ" או ב"שיחה מקומית".
למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
אני מניח שלשאלה הזו אאלץ להשיב קודם כל לפי הקלישאה המוכרת של "לא בחרתי בכתיבה, אלא היא בחרה בי." לא חושב שהיתה לי אפשרות אחרת להתנהל בקיום הזה. ואם להיכנס מעט יותר עמוק פנימה, אומר כי היצירה בכלל ובפרט הכתיבה היא הפלטפורמה שדרכה אני מעבד, מפענח, מסדר, ומנסה פחות למשמע, את כל התוהו ובוהו הראשוני של הקיום.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?
אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי. כבר בגיל 6 כתבתי. אם כי כמובן שיעברו כמה שנים טובות וכמה מחסומים נפשיים להתגבר עליהם, עד שאוכל לומר שאני "יודע לכתוב".
באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופר?
אולי מאז הרגע שהתחלתי לכתוב באופן מסודר, אולי ברגע שהוצאתי את הספר הראשון, ואולי בעצם עד היום זו הגדרה שאיני נוהג להתעסק איתה משום שהיא אינה מעניינת אותי. אני רואה את עצמי כאדם חושב וכאדם יוצר, משום שזה אכן מה שאני עושה בחלק מהותי של הזמן שלי. את התארים אני משאיר לאחרים.
קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
קם מוקדם בבוקר. עושה מדיטציה 45 דקות (הרבה רעיונות ותובנות עולים לי באמצעות הכלי הנפלא הזה, כמו גם יכולת ההקשבה, הסבלנות ואורך הרוח שדרושים לכתיבה, בטח לכתיבה של רומנים), ואז נוסע לבית הקפה שלי כאן על חוף הים בזנזיבר, ומתחיל לכתוב. כותב בדרך כלל עד הצהריים המאוחרים, ואז מתפנה לשאר העיסוקים של החיים שדורשים מעט מתשומת הלב. לפעמים, אם יש לי דד ליין או רק רצון עז להתקדם, אני מניח את עצמי על מיטה לסיאסטה קלה (הייתי אומר מליוני גרמנים או ספרדים לא טעו אם זה היה נכון), וכשאני קם אני חוזר וממשיך לכתוב.
איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?
לצערי, או שלא לצערי, אני מתקשה מאד לכתוב בבית. הכתיבה – בניגוד לכמה פרקטיקות אחרות של יצירה – היא מעשה בודד מאד. כך שמאז ומתמיד נהגתי למצוא לעצמי סביבות עבודה שבה אנשים נוספים, בודדים במעשיהם כמוני, יושבים גם הם על מחשביהם ויצירתם, כדי שאם כבר בדידות, לפחות נעשה אותה ביחד. אני חושב שיש משהו בתנועה הזו סביבי שמוליך גם את התנועה של המילים על הדף (או על הוו'רד), משהו ברעש הלבן החיצוני שמנקה את הרעשים הפנימיים וממקד אותי.
מה או מי גורם לך השראה?
השראה אפשר למצוא בכל מקום, בכל דבר ובכל אדם. השראה היא קודם כל תדר פנימי, התכווננות ופתיחות ורצון לקבל ולהתנסות. אלו התנאים הבסיסיים להשראה. ולאחר מכן היא יכולה להופיע דרך אלף אלפי מפגשים: אני יכול לקבל השראה מהקשבה לסיפוריהם של בני אדם אחרים (בין אם הם מופיעים בחיים, בספר, בסרט וכן הלאה). אני יכול לקבל השראה מנוף, מטבע, משיטוט בסמטאות של עיר, ממוסיקה, מאמנות, ממוות, מחיים, מכלב משוטט, מחתול מיילל. וכמובן מהמדיטציה, שהיא כלי נהדר לכל מה שציינתי בתחילת דבריי, היינו לתנאים הבסיסיים שמאפשרים השראה.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
פחד. דיכאון. שעמום. אחרי שנים של כתיבה ושנים של עבודה עם כותבים אחרים אני חושב ש80 אחוז ממחסומי הכתיבה שלנו הם תוצר של פחדים, חלקם מודעים יותר וחלקם פחות.
האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך אתה מפתח הלאה?
היא יכולה להתחיל מכאן או משם. בדרך כלל אצלי היא מתחילה מרעיון כלשהו שמדליק אותי, שמסקרן אותי לחקור, ומתוכו עולים ובאים הדמויות והעלילה. הם לא עולים בבת אחת, אלא בתהליך מעגלי של מעין אינטראקציה דינמית בין הרעיון או הרעיונות המרכזים של הסיפור, לבין אופני הביטוי שלו דרך העלילה והדמויות.
איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
טקסט אף פעם לא מוכן. משום שאנחנו לא מפסיקים להשתנות, גם הטקסט לא מפסיק. בנוסף כל "אנחנו" מורכב מ"אניאים" רבים, כל כותב מורכב מכמה כותבים, שלעתים סותרים ולעתים מתווכחים ולעתים בעלי סגנונות שונים. בשלב מסוים, כמו בתהליך גירושין נכון, מתכנסים כל הצדדים ומגיעים לפשרה באשר לנוסח הסופי, ואז פוסעים החוצה אל דרך חדשה ואל סיפור חדש. זה קורה בדרך כלל כאשר ישנה איזו תחושת מיצוי בנוגע לסיפור, שקשורה אולי פחות לשלמות של כל מילה ומשפט ואירוע בו, אלא יותר למיצוי הרעיון שהניע אותו והניע אותך לצאת למסע של היצירה. אולי אפשר לומר: למיצוי שלך בתוך הכתיבה, של הקריאה שנענית לה וכעת היא קוראת אותך לדבר מה חדש.
אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
סמואל בקט, ניטשה (הפילוסופיה והספרות קשורות אצלי קשר הדוק), דוסטוייבסקי, מרסל פרוסט, ג'יימס ג'ויס, פרדיננד סלין, אלזה מורנטה, וירג'יניה וולף, לוס איריגאריי, פרננדו פסואה, שמעון אדף. בטוח שכחתי כמה. מכל אלו אני חושב שאם הייתי מוכרח לבחור אחד, הייתי בוחר בסמואל בקט ובטרילוגיה שלו לפני הכל.
על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?
כמעט תמיד על אחד בלבד. מאד קשה לי לפזר את המיקוד לכיוונים שונים בו בזמן. כשאני כותב משהו אפילו לקרוא קשה לי. אני חי אותו, נושם אותו, הולך אתו לכל מקום, קם אתו וישן אתו. אלא אם המציאות מחייבת אותי מאיזו שהיא סיבה אחרת, תמיד אעדיף להיות עם "בת זוג" אחת: מונוגמיסט יצירתי, כנראה.
מה אתה עושה כאשר אתה לא כותב?
אני מלווה כותבים אחרים בדרכם: או בעריכה/ליווי של ספריהם או בסדנאות כתיבה.
על מה אתה עובד עכשיו?
כרגע אני מסיים רומן רביעי, "העלדג", פנטסיה תיאולוגית מגדרית שמתרחשת בתוך המים וגיבוריה הם כולם דגים, תמנונים, קיפודי ים, סרטנים, דולפינים, צבים, מדוזות, לובסטרים וכן הלאה. בשביל להתחיל לכתוב את הספר הזה נזקקתי לחודשיים ראשונים של מחקר, שהיה מרתק בעיניי. למדתי המון על אופני רביה של יצורים ימיים מסוגים ומינים שונים , על תקשורת, סאונדים, ריחות, התנהגות, חיזור, מיניות – אחרי שנה וחצי של כתיבה אני יכול לומר שהעולם הבדיוני המופרע ביותר שנתקלתי בו אי פעם אינו מצוי בבדיון של ספרי או סרטי מד"ב, אלא בעובדות הפשוטות של החיים שם מתחת למים. וללא ספק – המיניות של בעל החיים המכונה אדם תיחשב במים לאחת המשעממות ביותר…
תגובות