למה לכתוב? מאיזה מקום פורצת יצירתך?

שפת השיר היא השפה של הדיבור הפנימי שלי עם עצמי. זה כאילו שאני עוברת לפאזה אחרת כשאני כותבת שיר. אני כמו כלואה בבועה של דמיון, ריכוז ועיבוד מצבים לשיח אסתטי עם עצמי. בסוף הכתיבה אני יוצאת מן הבועה ופעמים רבות אני לא מאמינה שאני יצרתי את השיר, כאילו יצא מתודעה אחרת, תת קרקעית. אדם יכול לשוחח ולדבר בכל עניין ודבר במילים רגילות, כשאני בתודעת שירה אני כאילו עוברת לשפת קודש, כמו תפילה שאדם מדבר עם אלוהיו, בשפת השירה הייחודית אני מדברת עם עצמי. ודבר נוסף: בניגוד לתדמית שאומן או משורר כותב מתוך סבל ומצוקה, אני יוצרת מתוך חדווה ושמחה. היצירה יונקת מהחלקים השמחים שבאישיותי. יתירה מזו – הכתיבה עבורה היא היכולת שלי לעוף, ללכת אני יודעת אבל לעוף ניתן באמצעות היצירה, לחוש ברגעים הללו איני מחוברת באמת לאדמה.

איזה חלום מאיץ בך להוסיף ולכתוב?

החלום שמאיץ בי לכתוב הוא השאיפה להכרה ביצירתי. להיות נשמעת, לזכות בקשב, לדעת שמי שעבורו הגדרת הרגש ברמה של מודעות קשה לו אני עבורו הפה, אני משמשת כשופר לליבו.

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

אישיותי בראש ובראשונה מושפעת מאימי, שתזכה לחיים ארוכים ומהסבתות הנפלאות שהיו לי. על כתיבתי השפיעה סבתי אסתר ז"ל שהיתה מקוננת, משוררת מילות מוות. בעיני שיריה של לאה גולדברג מופתיים ועמידים במבחן הזמן. כמו כן הספר "הנביא" של ג'ובראן ח'ליל היה ספר שהכניס אותי לעולם השירה בנעורי ואני שומרת לו בליבי אהבה וראשית חכמה ושירה.

איזה ז'אנר מושך אותך, מרתק אותך?

אני מאוד אוהבת שירה וסיפורים קצרים. היכולת לתמצת ולזקק מילים ולהביע בקומץ עולם ומלואו.

איך נבחר השם לספר האחרון, ולאחרים?

ספרי  האחרון "נהר ושדים אין בו" הוא תוצר של כ-5 שנות כתיבה. שם הספר נלקח משיר העוסק ביופיה של השפה המרוקאית שפת אימי, על כך שללא התסביכים הקשורים למוצא של החברה הישראלית המהגרת הייתי מקבלת את שפת אימי כשפה יפהפה וציורית, ובלי מחול השדים סביב מה שהיא מייצגת. "נהר ושדים אין בו" זהו סוף התהליך האישי שלי של גירוש שדים פנימי בכל מה שקשור למוצאי ולמורשתי ולבושה התרבותית שחוויתי בילדותי עד בגרותי בשל מוצאי עד כדי הדחקתו. זוהי גם קריאה לגירוש שדים כללי לחברה הישראלית לחדול מן האפליה על רקע עדתי ודתי. אין מקום לשדים המכוערים הללו בחברה מתקדמת ומודרנית.

ספר שיריי הראשון "גרטה גרבו מקומית" הוא ספר מובהק של שירת הגירה ושירה חברתית ובעצם קינת הפריפריה, בה הרגשנו "של אף אחד". כילדה שהתגוררה בקרב ניצולי שואה רבים חוויתי את כאבם וצערם. גרטה גרבו המקומית שלי היתה ניצולת שואה שהתלבשה בתחרות ובמלמלות, התקשטה בתכשיטים וכובעים ונראתה כגרטה גרבו. הערצתי אותה ובחרתי להנציחה בשירי. רק בעת כתיבת השיר התחוור לי שבעצם  היתה זונה, כפי הנראה שרדה את המחנות בזכות יופיה וגופה. הנצחתי את דמותה בשיר חומל וביד אוהבת.

על מה הספר? מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

שני ספרי השירה שלי כוללים מנעד רחב של נושאים בדגש שירת הגירה, שירה העוסקת בעולם הפריפריה הישראלי וכן שירת פולקור ומורשת שהיא נדירה. מעטים בארץ כותבים שירת מורשת מובהקת שלא בהקשר של חווית הגירה. זה משהו ייחודי ליצירה שלי, העיסוק במורשת נטו ובכך אני משמרת סיפורים ומסורות. בחיי הפרטיים אני מספרת סיפורים מקצועית וממשיכה בכך וביצירתי השירית מסורת של מספרות סיפורים במשפחתי, כשרון שעובר מדור לדור. את ספרי, בין היתר, יקראו תלמידים ומורים, סטודנטים ואנשים מן היישוב. שניים משירי הספר "נהר ושדים אין בו" הומלצו על ידי ועדת ביטון לתוכנית הלימודים. הספרים כתובים בצורה בהירה וקולחת ואני כל כך שמחה שמתחברים אליהם לא רק חובבי שירה אלא מנעד רחב של קוראים איתם אני נפגשת במפגשי הספרות והמורשת בסיורים אני מקיימת בעין כרם, מקום מגורי.

מהי עבורך התוצאה של כתיבת הספר ופרסומו?

כתיבת ספר משולה עבורי לתהליך הריון, כולל הציפיה, ההתרגשות ולבסוף הלידה. הרגע הזה שאת מחזיקה את הבייבי ובוחנת אותו כמו את בוחנת את תינוקך לראשונה. מעבר לזה התחושה היא כי מקמח אפית לחם, מחומר גלם בסיסי, יצרת מזון לנפש, לנפש שלך ולאחרים. אחרי כל ספר אני בוחנת את כפות ידי ומברכת אותן בהשתאות על היכולת הזאת ליצור, לברוא, לעשות יש מאין.

האם הכתיבה היא בשורות קצרות או ארוכות?

מטבע היותי משוררת, השירה היא שורות מדודות וקצרות. מיטב המילים במיטב סדרן, כדברי לאה גולדברג בהגדירה מהי שירה.

אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

סביבת העבודה שלי היא בסלון, בלב ההתרחשות בבית, כשהמשפחה מתנהלת מסביבי. אני נכנסת לבועה של שקט ויוצרת. לעיתים, אני חומקת מהבית לגינת המנזר הסמוך לביתי ויושבת לכתוב מול הנוף. מוצאת בגינת המנזר שקט והתבודדות.

מה או מי גורם לך השראה?

גורמי ההשראה שלי הם הטבע, כוחות ההתחדשות והבריאה שבו, העצים, ההוד והעוצמה שבלידת פג תאנה, בניצת השקד, ובהבטחה הכמוסה בעלה זעיר הבוקע מגדם של גפן. הטבע הוא מקור ההשראה הראשוני שלי, דרכו אני בחנת מצבים אנושיים.

מה בולם אותך, מה מקשה עליך לכתוב?

חיי היום יום מאוד אינטנסיביים: משפחה, פרנסה, זוגיות. אני ממש צריכה ליצור לי "בועות ליצירה" בתוך כל השטף הזה.

האם יש לך משמעת כתיבה, איך?

איני זקוקה למשמעת כתיבה. תוך כדי ההתנהלות בחיי היום יום אני כותבת בראשי כל העת. כל מיני מצבים מקבלים תרגום וסדר בתוך ראשי כך שהדברים מגיעים לדף אחרי שתהליך הכתיבה כבר ממוצה בתוכי. כל שנותר הוא לכתוב את הגירסה הראשונית ואחר כך ללטשה. הגירסה הראשונית היא זו שנשלחת לדף מתוך התת מודע. שלב הליטוש בא ממקום של מודעות .

מה גורם לך לרצות לכתוב?

אני לא רוצה לכתוב אני צריכה לכתוב. זהו צורך נפשי. אלו הרגעים שאני נוטלת לעצמי, יוצרת סביבי מעגל אליו איש לא נכנס. שם אני מצויה בתדר אחר. במקום הזה אני מדברת עם עצמי, סוג של יוגה וזיכוך. שפה פנימית.

איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

בדרך כלל הספרים שלי הם ספרי קונספט, כשאני מרגישה שנגעתי בכל הנושאים שרציתי, אני יודעת שיש לסגור את המעגל בספר בשר ודף. זזה קורא בדרך כלל כאני משלימה תהליכים פנימיים, כך אני מטפלת בהם. זהו טיפול נפשי אישי. כשאני מסיימת שלב התפתחותי פנימי זהו גם סיומו של כתב היד. כל ספר שלי הוא סגירת מעגל של שלב בחיי או התפתחות פנימית.

במה את עוסקת חוץ מלכתוב?

אני מספרת סיפורים מקצועית, מארחת קבוצות מהארץ ומהעולם למופע סיפורים העוסק במורשת הנשים של מרוקו וספרד. שם המופע "מסיבת האהבה של סולטנה" ואני מספרת ושרה על סודות האהבה של הסבתות לחיי אהבה ועצותיהן לחיים טובים. אני מארחת את הקבוצות בביתי המכונה "הבית העתיק בעין כרם" ומסיירת איתם בעין כרם כולל אירוחים בבתים עתיקים נוספים בכפר הקסום הזה. לאחרונה אני עורכת שירה של אחרים וכותבת סיפורי חיים.

שושנה קרבסי. כל ספר הוא נס

אפשר להתפרנס מכתיבה?

לצערי, נדיר להתפרנס מכתיבה באופן טהרני. לכן אני מארחת קבוצות וחושפת אותן לשירת הפולקלור שלי ולמעשה מתפרנסת מכתיבה באופן עקיף. אני מקווה להנחות סדנאות כתיבה בעתיד. כותבת סיפורי חיים. סוג של התפרנסות מכתיבה בדרכים עקיפות. מקווה להיות מוזמנת על ידי סל תרבות ארצי.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

החלתי לכתוב בכתה ג' שירים קצרים ודמיוניים. המורה כל כך התלהבה שהבנתי שיש לי משהו. בחטיבת הביניים התבקשנו לכתוב חיבור על הסתיו ואני כתבתי שיר יפהפה. המורה לספרות אמרה לכיתה: "מזל טוב, משוררת נולדה". היום אני בקשר עם מורה זו.

מי נראה לנגד עיניך בשעת כתיבה?

לנגד עיני בשעת הכתיבה תחושת נשגבות ויופי. אני חשה כוחות והתפעמות מכך שאני אדם יוצר.

יש לך טקס שאתה עושה לפני כתיבה, אמונות טפלות?

אין לי טקסים בעת הכתיבה. לפעמים קוביית שוקולד מריר מחדדת את המוח… אבל לא יותר מזה.

האם את דומה לדמויות שלך?

אני חושבת שבכל דמות יש משהו ממני, אם באופן מודע או שלא. תקף לכל יוצר.

האם הסיפור/השיר נבנה מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי?

לפעמים יש לי נושא או ניצתת בי שורה של שיר אבל איני יודעת לאן השיר ייקח אותי. זה מפעים להיות מובלת על ידי התת מודע שלי. זהו מסע לא צפוי מראש.

איזה מנהגים יש לך בכתיבה שהיית רוצה להפטר מהם?

אני כותבת ישירות למחשב. הייתי רוצה לכתוב בעט ובמחברת, ממש כמו פעם, נוסטלגיה שכזאת. ניסיתי לעשות זאת אבל זה ממש לא נוח לי.

מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?

אני מתרחקת מסגנון כתיבה שאינו מהתרבות שלי: למשל הייקו. לא מתאים למי שבא מתרבות עשירה ורבת גוונים כמו מרוקו וישראל. גם שירה המקבעת מסגרת כמו מבנה של סונטות – יש לי התנגדות עזה להיכנס לתבניות הללו.

איך את מתכתבת עם מחויבות? עם החברה? הממסד?

אני אדם שומר חוק אבל החירות האמיתית שלי היא בעולם היצירה. הדמיון הוא הכנפיים שלי.

מהי בשבילך המילה הזאת אהבה?

אהבה זהו האישור לקיומי, אותו אישור שאדם מקבל לראשונה כשאימו יולדת אותו. הוא פוגש בעיניה את האישור לקיומו. אהבה היא שחזור או נסיון לשחזור מתמיד של הרגע היחידני ההוא.

מהי בשבילך המילה הזאת נס?

כל שיר שלי, כל ספר ילדים שלי הוא נס, נס היצירה. הרגע הזה שאני יורדת אל מצולות התת מודע ומעלה ממנו שיר או סיפור בלי שגופי מרגיש נוכח בסיטואציה. הרגשה של נס, כמו קפיצה בזמן ובמקום.

זהירות?

לכל יוצר יש את מנעד החשיפה והזהירות בכל הקשור לתכנים בשיריו ביצירתו. הזהירות היא מנגנון הגנה. הנפש יודעת מתי לחדול מן הזהירות ומתי לשמרה.

פרידה?

פרידה היא מוות קטן. אמרו את זה לפניי. פרידות הן תמיד ממשהו שהיינו קשורים ומפותלים בו. כל פרידה היא קריעה של השורשים המפותלים זה בזה, של הגוף הכרוך בשני. ניתן לשמוע את כאב השורשים הנקרעים. לאט לאט מן הקריעה תגיע גם ההשתרשות מחדש ובעקבותיה הצמיחה מחדש ואפילו הפרי. תהליך כואב אך גם מצמיח. כמו להתחיל ללכת לבד מחדש.

את זוכרת שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

בטח שזוכרת, הרבה זוכרת:

נְהָרָה

לוּ נֵדַע

לָשֵׂאת עַל פָּנֵינוּ

אוֹתָהּ נְהָרָה שֶׁל פָּעוֹט

בְּצַעֲדוֹ הָרִאשׁוֹן.

אֶת אֹמֶץ עֲזִיבַת

הַתֶמֶךְ,

אֶת גְּבוּרַת הֲרָמַת

הָרֶגֶל

מֵהַהֶרְגֵּל,

אֶת הַמִּבְטָח

בְּמוּצָקוּת הַמִּדְרַךְ,

אֶת הַתְּקוּמָה מִן הַנְּפִילוֹת

וְאֶת הָאושֶׁר הַשָּׁלֵם

שֶׁבְּצַעַד

אֶחָד,

קְטַן מִדּוֹת.