נעים להכיר, רפאל אזרן
רפאל אזרן, יליד 1981. ילדותו עברה עליו באופקים, ירושלים, ובחברת נוער בקיבוץ טירת צבי – בפנימיות ומשפחות אומנה. במסגרות אלה קיבל חינוך דתי. ספרו הראשון, "שלך", ראה אור בהיותו בן 15 בלבד. שנה מאוחר יותר זנח את הדת ועבר לפנימייה לאמנויות במצפה רמון ללמוד מוסיקה ותאטרון. בשנת 2004 סיים סטודיו למשחק ניסן נתיב ומאז שיחק במספר תפקידים בתיאטרון ובקולנוע. בשנת 2013 עזב את ישראל לטובת לימודי תאטרון פיזי ב-MOVEO שבברצלונה והחליט להשתקע בעיר. במאי 2017 פרסם את ספרו "מטרו – שירים מחוץ לבית" אותו כתב על מכשיר נייד, במטרו, בדרך מאיפה שהוא לאן שהוא. שיריו פורסמו במגוון כתבי עת: "עיתון 77" ,"יקום תרבות", "ביטאון שירה", עיתון "הארץ" ועוד. כיום חי ויוצר בברצלונה. בימים אלה משלים את ספרו הבא "הגירה פנימית".
למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
אני כותב כדי לנסח את המציאות באופן כזה שאוכל לקרוא אותה. אני לא בטוח שאני נהנה ממלאכת הכתיבה כמו העובדה שאני חייב לעשות את זה. הכתיבה מאזנת אותי, מרפאה אותי, מחייה. זה כמו להתקלח מבפנים. אני בכלל בא מהתיאטרון, כל חיי עבדתי להיות שחקן במשרה מלאה, עם השנים והאכזבות התחדדה בי התובנה ששחקן עובד זה ברוב המקרים פוליטיקאי מוכשר, ופוליטיקה היא ממני והלאה. יש איזה מין משחק מחוץ למשחק עצמו שצריך לשחק ולא היה לי כוח לזה. בשירה מצאתי עיר מקלט, המקום היחידי עלי אדמות שבו אני לא צריך להעמיד פנים, היא תמיד הייתה שם בשבילי.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?
כתבתי מהרגע שידעתי את האלפא ביתא, מחברות בית הספר תמיד היו מלאות שירים במקום שיעורי בית, בייחוד זו המשובצת של החשבון. מגיל מאוד צעיר הכתיבה הייתה האמצעי שלי לתקשר עם העולם, לריב ולהתפייס עמו. כאשר הוצאתי את ספר השירה הראשון שלי "שלך" בגיל 15, הבנתי שזה הקלף עמו אני הולך לנצח בחיים האלה.
באיזה עיניים אתה רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?
כאשר אני קורא את כתבי הראשונים עולים בי רגשות של שחוק, שעשוע וחמלה, מצרכים שאט אט נמסים מן העולם. הכול נהיה רציני לכדי שעמום מוות. אני מחבק את הילד הקשה, את הנער המתוסבך, את העלם המוטרף הזה שכתב את השירים האלה. אני לא חש הזדהות עם הטקסטים עצמם, הם רחוקים ממני, אבל מודה על האבולוציה שעברתי דרכם ובזכותם. רק כאשר אתה באמת משחרר, ניתן לעבור לשלב הבא.
קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך? איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?
אני כותב תמיד ובכל מקום. בעבר הייתי מסתובב עם פנקס, היום על הנייד או בלב. בימים כתיקונם אני עובד כמדריך טיולים בספרד ומבלה שעות רבות מחוץ לבית, לכן, רכבות הרים, ספינות שיט, כיכרות עיר, כנסיות ומוזיאונים הם סביבת העבודה הטבעית שלי. כמו כן שעות העבודה שלי הן לא שגרתיות במיוחד. יום יכול להתארך לשבוע. מה שכן, אני מקפיד לפנות זמן ל"עבודת משרד" כדי להוריד את כל מה שליקטתי במהלך מסעותיי. תהליך הכתיבה בעצם נחלק לשניים, שלב א' – איסוף החומרים ושלב ב' – עיבוד החומרים. הם שני שלבים שונים בתכלית. באיסוף אני חופשי כאמן, בעיבוד אני פקיד של מס הכנסה. לפעמים עוברות 6 שעות מבלי שאשים לב. הכול חייב להיות מסודר, שום דבר לא יכול להיות אקראי.
מה או מי גורם לך השראה?
החיים. כאשר סלבדור דאלי נשאל האם הוא צורך סמים בשביל לקבל השראה, דאלי השיב: "סלבדור דאלי לא צריך סמים, סלבדור דאלי הוא הסם של עצמו". יש משהו בדבריו. החיים הם סם מעניין. אפשר לכתוב על כול דבר בעצם. מוזה זה שריר שצריך לפתח כשם שמפתחים כל סוג של טכניקה. אף פעם לא הייתי חסיד גדול של מוזה. המוזה היא זונה, במקום אחד איננה נשארת. כמו שספורטאי מתאמן כך גם משורר צריך לשבת ולכתוב. אין נושא בקיום האנושי שאין לו זכות קיום פואטית. הדבר התדיר ביותר והדבר הנדיר ביותר נשגבים באותה המידה בעיני אלוהי השירה.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ, רשתות חברתיות בכללותן הן הסחת דעת אחת גדולה. הן משמשות יותר כרשתות ציד מאשר כחברתיות. אנחנו עדיין לא לגמרי מודעים להשפעות ההרסניות של הצעצוע הזה על החברה אבל לעניות דעתי זה אסון ברמה של צ'רנוביל. הצלחתי כבר לכתוב שירים תחת מתקפת טילים בדרום אבל אני לא מצליח לכתוב לצלילי ההתראות בוואטסאפ. האדם נמצא במצב תודעתי תמידי מחוץ לעצמו, מחוץ לכל מה שהופך אותו לחיה חברתית. בכל רגע נתון אנו טרודים בקליטה ופליטה של כמויות מידע לא הגיוניות. אוננות מנטלית נטולת הפי אנד. רוקנו ממנו את תכולת עצמנו ומלאו אותנו באחרים. הגענו למצב שבו יש לנו רק את הריגוש בלי החוויה אבל החוויה זו מהות היצירה, החיים. לכן כאשר אני בתהליך יצירתי אני עושה ככל האפשר על מנת להתנתק מן ההמולה הווירטואלית, לצלול כמה שיותר עמוק, כמה שיותר פנימה. לפעמים זה גם אומר שאין ברירה וחייבים לצאת מהעיר הגדולה. העיר היא כוס בולעני. למשל את העריכה הסופית לספרי "מטרו – שירים מחוץ לבית" עשיתי בסביליה מתוך חדר בהוסטל מעופש בלי אינטרנט, למרות שזה ספר שברובו נכתב בברצלונה על ברצלונה. אחר כך אפשר לפרסם את השיר בפייסבוק, אין בעיה. כל עוד אתה משכיל להשתמש בצוקרברג פחות או יותר במידה בה הוא משתמש בך. צריך שיהיה ניצול הדדי בעסק הזה.
איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
נראה לי שזה שייך למדור הרגש ולאו דווקא לאזור הידע. כמו ששף מרגיש מתי המתכון שרקח מוכן להיות מנה בתפריט. מתי שאתה מרגיש שהעמל שלך שווה את הזמן של האנשים. יש לזה כמה פרמטרים: הכימיה בין חומרי הגלם, התזמון, מינוני התבלינים, הטקסטורה והאסתטיקה בצורת ההגשה. צריך להקשיב לשיר, הוא אורגניזם חי, הוא כבר יגיד מתי הוא חדל להיות אסופת מילים והפך למנה שאפשר להגיש לקהל הרחב.
מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?
הקוסם מארץ עוץ, עליסה בארץ הפלאות, האמן ומרגריטה, והיום איננו כלה, מומו, מורה נבוכים, התנ"ך – אלו הם הספרים שהכי השפיעו עלי, הספרים שלקחו אותי לטיול מחוץ לגבולות של עצמי אל תוך הארצות הכמוסות ביותר של נפשי. אחרי שהתוודעתי אליהם לא נשארתי אותו בנאדם, כל היתר בסדר – לא חובה.
למי אתה כותב? את מי אתה רואה לנגד עיניך?
אני רואה לנגד עיניי את השיר שנכתב. אני כותב לכל מי שקורא אותי.
איך אתה בונה את השירים שלך? האם אתה כותב במכה אחת/כמה איטרציות?
לפני כמה שנים טובות ראיינתי את דיויד לינץ' ושאלתי אותו את אותה שאלה על הסרטים שלו, הוא השיב שהרעיון הוא הבסיס עליו עומדת כל יצירה. זה הימם אותי. חשבתי שהוא הולך להתפלסף אבל הוא היה פשוט וגאוני. מאז אני נשמע לעצתו ובהתחלה אני רק זורק את הרעיון, שירצד לפני, שירקוד על המסך, שיראה לי מה הוא יודע לעשות, בלי לתת עליו את הדעת יותר מידי, בלי לנתח, כמו שג'קסון פולוק היה משליך כתמי צבע על הקנבס הבתולי, אחר כך אני מסדר הכול שיהיה יפה. מגלף. שיראה טוב, שישמע טוב, שיקרא טוב. ברוב המקרים זה עובד אבל לפעמים הרעיון מסרב להיות שיר ורוצה להישאר רעיון, במקרה כזה לא נותר לי אלא לשחרר אותו ולעבור לרעיון הבא. אסור לכפות את עצמך על הדבר, זה מתכון לשירים גרועים.
כמו מי היית רוצה לכתוב?
כמוני. אני המשורר שהכי השפיע עליי. אף פעם לא היו לי חלומות להיות מישהו אחר, גם כשהיה בלתי אפשרי להיות אף פעם לא רציתי להתאבד. מה שכן, הייתי רוצה להרוויח מכתיבה כמו דילן.
על מה אתה עובד עכשיו?
כעת אני עובד על מופע שירים מוסיקלי, שירה עברית לצלילי גיטרה אנדלוסית. זה מופע שכבר עלה מספר פעמים במסגרות שונות והפעם הבשיל למתכונתו המדויקת עם האנשים הנכונים. המופע יתקיים בשתי שפות, עברית וספרדית, והוא מבוסס על ספרי "מטרו – שירים מחוץ לבית". אם לא יכלאו אותנו שוב בבתים הוא יעלה בתחילת אוקטובר בעיר העתיקה של ברצלונה באחד המבנים היפים ביותר.
תגובות