צדוק עלון, יליד ירושלים, 1954, פירסם עד כה 11 ספרי שירה, פרוזה והגות. הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלו נכתבה בהנחייתו של פרופ' ירמיהו יובל ז"ל, ומטרתה הייתה להראות כי אין סתירה פנימית במשנתו של שפינוזה, אף שהדעה הרווחת היא שמשנת שפינוזה אינה קוהרנטית. שירים, סיפורים קצרים ורשימות ביקורת פרי עטו התפרסמו בבמות הספרותיות השונות, בעיתונות הכתובה ובכתבי-עת מודפסים ומקוונים. עלון כיהן במשך שלוש שנים כנציג ישראל בבנק העולמי בוושינגטון; בתפקידו האחרון הוא שימש כמנהל מרכז המבקרים של בנק ישראל. עלון נשוי, אב לשלוש בנות וסבא לתאומים.

---

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

אני כותב כדי לזכות את עצמי ואת הרבים (בסדר בזה) בחוויית קיום (כל אחד רשאי לבאר לעצמו מהי חווית קיום).

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?

ברגע שעמדתי על דעתי שאני "נותן דין וחשבון" לעצמי (ובמילים אחרות: מהרגע ששמתי לב שאני שם לב) חשתי כי עליי לכתוב.  

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופר/משורר?

אף פעם לא התייחסתי אל עצמי כך; במובן מסוים אני חש שאם אעניק לעצמי תואר כזה אולי אחטא בחטא שאיני יודע מה טיבו.

קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

נדמה לי שכל יום אני חווה כתיבה (גם אם ללא תנובה); בכל פעם שאני משוחח עם עצמי; בכל פעם שאני קורא; בכל פעם שאני כותב מסמך בכל נושא (גם הבנאלי ביותר) – דומה בעיניי שאני כותב. כך שאני יכול לומר שיום כתיבה טיפוסי הוא כל יום.

איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?

אני כותב בנפש; והסביבה האופפת אותי – משפחתי, סובביי, הטבע וכלל ההוויה – כולם מהווים לי מקור השראה.

מה או מי גורם לך השראה?

כל מה שקיים, ובמיוחד אלו שאני חש שלהם יש השראה. וגם: עצם העובדה שקיים משהו (ואין זה כך שאין כלום).

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

המחשבה שמא אני מתייהר; המחשבה שמא אני מזייף; המחשבה שמא מקור הכתיבה אינו בי אלא במה שאני חושב שמצפים ממני; המחשבה שמא אני מתחנף; המחשבה שמא ליצירתי יש רק ערך יומני (כאילו אני מסביר לעצמי ומצטדק)  ולא ערך ספרותי; התחושה שאין ביכולתי להעביר בדיוק את התובנה וכי בדברים יהיה בהכרח אי דיוק. אבל אני חושב שמה שקשה לי ביותר הוא בעיקר התחושה שמבחינת הנצח נראית הכתיבה כחסרת ערך – אם איננו נצחיים, אם אנו בני חלוף, מה טעם יש לכתיבתנו?

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך אתה מפתח הלאה?

הכול מתרחש בנפשי כחטיבה אחת; ה"ההתפתחות" איננה מדורגת אלא היא מצויה מראש בדברים.

איך אתה בונה את השירים שלך? האם אתה כותב במכה אחת/כמה איטרציות?

כנ"ל; אינני מפתח את השורה הבאה מתוך השורה הקודמת, כי היא ידוע לי מראש.

איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

קשה לי להסביר; זו ידיעה אינטואיטיבית שאינה נגזרת מעובדות וממעין חישובים; יכול להיות שאלמלי היה הדבר כך אולי  לא הייתי כותב.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

כולם (זו לא תשובה מליצית), אבל במיוחד היוצרים והספרים שנתוודעתי אליהם בילדותי/נערותי: התנ"ך, שבאופן לא ברור צימצם בעיניי את הפער בין המציאות לבין תיאורה; גרשון שופמן, שידע ליתן ביטוי מדוייק וקצר לאירועים פרטיקולריים המנביעים אמת אוניברסלית; ע. הלל, שלולי כתיבתו לילדים ספק אם היתה לי יכולת לכתוב למבוגרים; גבריאל גארסיה מארקס, שטשטש אצלי את ההבחנה בין מציאות לאגדה; הרמן הסה, ש"זאב הערבה" שלו הציב בפניי דילמה שמלווה את חיי; ויליאם סארויאן, שהעצים אצלי את תחושת 'האנושיות שבאנושות'; ירוסלב האשק, שהעמיק את התחושה שהומור הוא תכונה אלוהית; דוסטוייבסקי, טולסטוי ובלזק, שחידדו את הפער בין עולם פנימי לחיצוני; עגנון, שפתח בפניי צוהר לשמחה נובעת משמחה ולעצב הנובע מעצב; יהודה עמיחי וחיים גורי שהמציאות הפיזית שלהם ושל שיריהם הייתה כמטאפיזית בעיניי; אפלטון, שהדיאלוגים שלו טישטשו את ההבדל בין ספרות לפילוסופיה; ושפינוזה, שממנו הבנתי את הקשר בין העצב הטמון בחד-פעמיות הקיום לבין השמחה הטמונה בהכרת עצם קיום החד-פעמיות.

על מה אתה עובד עכשיו?

על ספר שירים חדש, שאני מתלבט אם שמו יהיה "שמא בשגגה היא". אני חושש ששם זה קצת פסימי; בשל העובדה שלפעמים הבנת נשגבותה של הרוח האנושית היא עוצמתית עד כי היא מאירה באור מנחם את עליבות הגוף המתכלה ושלפעמים הרגשת עליבות הגוף המתכלה היא נוקבת עד כי היא מחשיכה כל אור – בשל זאת, אני חושש כי שם זה יטה את המחשבה לכיוון החושך על אף שכוונתי היא לראות את האור שבחוויית הקיום.