נעים להכיר, עמרי חורש
"החלון והמדרגות", רומן הבכורה של עמרי חורש, מתרחש 15 שנה לאחר האירועים ב"עיר הזכוכית" של פול אוסטר. גיבורו הוא דניאל, בנו של בלש פרטי בשם פול אוסטר, המגלה פרטים חדשים על חייו של אביו שהתאבד. חורש: "תמיד הרגשתי שפול אוסטר נותן חירות גדולה לדמויות שלו"
לא מעט תסבוכת יש בנובלת הביכורים של עמרי חורש "החלון והמדרגות", שיצאה באחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים.” גם לא מעט יומרה. האם הרומן מצדיק אותה? תצטרכו לקרוא, מה גם שכשרון סיפורי והיכולת לבנות עלילה יש לחורש בשפע.
"החלון והמדרגות" הוא מחווה לרומנים של פול אוסטר, ובמיוחד ל"עיר הזכוכית", הראשון ב"טרילוגיה הניו יורקית" שלו. גם "החלון והמדרגות" ממוקם בניו יורק, כ-15 שנים לאחר האירועים החידתיים שהתרחשו ב"עיר הזכוכית.”
דניאל אוסטר, בנו של פול, בלש פרטי שכבר הלך לעולמו, מתפטר באחת מעבודתו ארוכת השנים במפעל משפחתי. נישואיו מתפרקים. הוא עובר לבית חדש ובו צונחת לחייו תעלומה; הוא מקבל לידיו מחברת מסתורית המתארת עבודת מעקב יוצאת דופן שאמורה הייתה להגיע לאביו, ומעלה אצל הבן תהיות על חייו של האב המנוח ומציפה שאלות על צירופי מקרים, חיים שנגדעו ומה שעיר יכולה לעולל לתושביה. חייו של דניאל מתערערים ומתמוטטים, והוא יוצא בהחלטה אמיצה למסע שישנה אותם מקצה אל קצה.
עמרי חורש (38), שכאמור זה רומן הביכורים שלו, נולד בקיבוץ עברון שבצפון. הקיבוץ, שבו גדל והתחנך, הוא עדיין בית חם ואוהב בשבילו.
בגיל 25 נחת, כמו כולם, בתל אביב, בה הוא גר גם כיום. הוא סיים תואר ראשון בלימודי תרבות במכללת ספיר ותואר שני בלימודי השואה באוניברסיטת חיפה. כיום הוא משמש כמנהל הספרייה לקולנוע והארכיון בסינמטק תל אביב. "קידום ושימור תרבות הוא דבר שאני אוהב לעסוק בו, ובסינמטק מצאתי מקום נהדר לכך. בכלל, הזכות לעסוק בתחום התרבות בישראל היא לא מובנת מאליה ואני שמח שמצאתי במהלך השנים הרבה הזדמנויות לעבוד בו.”
מתי או בעקבות מה החלטת שאתה רוצה להיות סופר?
"למעשה, לא היתה החלטה כזו. לא היתה 'אאוריקה'. זה מזדחל אליך. מאז שהייתי ילד, התרוצצתי סביב ספרים וניסיתי להבין על מה המהומה בתערוכות הספרים שנערכו אצלנו בקיבוץ מדי שנה. בשנים האחרונות, בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו, אמרתי לעצמי 'הא', זה לא רע. והרעיונות זורמים ממך. וברגע מסוים פשוט התיישבתי לכתוב משהו רציני.”
בוא נעבור לספר. מה בעצם הסיפור של פול אוסטר? למה דווקא הוא?
"שאלה טובה. זה קצת כמו לשאול למה דווקא הלהקה הזו תפסה את רוב מדף הדיסקים בתקופת התיכון. אמנות נכנסת מתחת לעור ולא תמיד יש הסבר. עם אוסטר תמיד הרגשתי שהוא נותן חירות גדולה לדמויות שלו. תמיד יש להם הזדמנות ונתיב יציאה מהחיים הרגילים שלהן. זה דיבר אליי. וחוץ מזה הוא כותב מצוין.”
מורגש בספר שניסית במודע לחקות את הסגנון או את הנראטיבים של אוסטר.
"נכון. הרי הספר כולו הוא מעין קומה נוספת למגדל הזה שהוא בנה. אז אפשר לצבוע את החדרים בצבעים אחרים, אבל הארכיטקטורה חייבת לדבר באותה השפה. אני חושב שחיקוי היא לא המילה הנכונה פה, אלא אולי היכולת שלי להתחבר לתדר שאוסטר וסופרים אמריקאים נוספים כותבים בו ולדברר אותו, כמו שחקן שנכנס לדמות שרחוקה ממנו מאוד. רציתי כאתגר לבדוק אם אני יכול לעשות זאת. מקווה שקלעתי.
"אני חושב שדניאל, גיבור העלילה, מדבר אותי ואני אותו בהרבה מובנים לא מודעים. זה לא היה מודע לגמרי כשכתבתי. יש דברים שמתבררים גם לך ככותב בשלבים מאוחרים יותר. דניאל יוצא לחיפוש שקצת נכפה עליו. הוא לא רצה לערבל את חייו. אבל לרוב אנחנו לא בוחרים מה נכנס לחיינו ורק מגיבים להתרחשויות. אצל דניאל זו התמודדות עם זיכרון המוות של אביו הבלש, בלש שמשהו השתבש בחייו וכמו שדניאל מגלה, חוט השערה יכול לשמר חיים או להכחיד חיים. דניאל יוצא לרחובות ניו יורק ומיטלטל בין התחושה של מקריות לגורל שנקבע מראש. זו שאלה מרכזית בספר, אני חושב.”
האם העובדה שמיקמת את העלילה בניו יורק היא גם מחווה לאוסטר? הרי עם שינויים מתאימים ניתן היה להעביר אותה גם לישראל, ואז הדבר אולי היה אטרקטיבי יותר לקוראים מקומיים.
"זו לא מחווה אלא עצם העניין. עלילת 'עיר הזכוכית' מתרחשת כולה בניו יורק, והעיר היא אחת הגיבורות בה. היה אך טבעי לכתוב ספר כזו, פרויקט שכולו דיאלוג עם אוסטר ולמקם אותו בניו יורק. חוץ מזה, אין אוסטר בלי ניו יורק. לא ראיתי את עצמי כותב על אלנבי פינת בן יהודה. בכלל, הכאן המיידי פחות מעניין אותי כרגע. אני מעדיף לעוף לואו קוסט בכתיבה שלי, זו מעין בריחה גם בשביל הסופר.”
האם פול אוסטר מודע לעצם קיומו של הרומן?
"לא. אולי בהמשך, כשיגיע הזמן. מסקרן אותי מאוד לדעת מה הוא יחשוב על הספר.”
קוטף מה שנראה לי
פרט לאוסטר, אילו סופרים השפיעו עליך?
"לרוב אני נוטה לא לקרוא קריירות שלמות של סופרים. בכל פעם אני קוטף את מה שנראה לי מעניין באותו רגע או באותה תקופה בחיים. בכלל, One Hit Wonders מאוד מרתקים אותי. למשל ג'יימס מקברייד שכתב את "צבע המים.” אני אוהב את תומס וולף, צוויג, ס. קינג, דונה טארט, ג'מייקה קינקייד.”
אילו תגובות אתה מקבל על הספר?
"אנשים אוהבים את הקצב שלו, את ההתפתחויות בעלילה וגם את העובדה שהוא מנותק מכאן ועכשיו. אני חושב ש'מפתיע' היא המילה ששמעתי הכי הרבה עד כה, על שלל הטיותיה. וזה כיף לי, אף פעם לא הייתי 'מספר הסיפורים' שמבדר את כולם סביב המדורה. אני אישית אדם די מופנם כשהרבה קורה בראש שלי ולא יוצא בהכרח החוצה. אני חושב שזו נקודה מצוינת לאדם כותב. לאגור עולם עשיר בתוכך, ואז להוציא אותו על הדף. מי שאין בו חציצה בין הפנים לחוץ במובן החברתי המיידי, הוא אדם שפחות יוכל להעביר סיפור טוב, נראה לי.”
אתה כבר מתכנן את הספר הבא?
"אני לא רוצה להסגיר יותר מדי, אבל קורים דברים. טובים.”
תגובות