נעמי לויצקי נולדה ברומניה ועלתה לישראל בגיל 4. עבדה כעיתונאית ב"כותרת ראשית", "חדשות"  ו"ידיעות אחרונות". שני ספריה הראשונים, "כבודו – אהרן ברק, ביוגרפיה" (כתר, 2001) ו"העליונים: בתוככי בית המשפט העליון" (הספריה החדשה, 2006), הם ספרי עיון שעוסקים בבית המשפט העליון. ספרה השלישי, "ילדה רעה" (הקיבוץ המאוחד, 2019), הוא ספר אישי שלוקח את הקוראים למסע בתחנות חייה, בין שכונת מצוקה בירושלים למלון קינג דייוויד, בין תל אביב לניו יורק, בין בודפשט ורוסיה של פעם ועד לפירנצה, ובה בעת עמוס בסקופים עיתונאיים.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

אני מה שנקרא late bloomer. אני מניחה שבשל נסיבות חיי וילדות מאוד לא פשוטה, כל היצירתיות שלי הושקעה בהסתרה ובשקרים שסיפרתי לעצמי ועל עצמי ואולי משום שלא קל לחיות בשקר, נסגרתי. ואם היתה לי יכולת לכתוב לא היה מי שיבחין בכך ואני עצמי לא חשבתי שאני יודעת לכתוב. היה לי מזל גדול עם פסיכולוגית מדהימה שהצליחה לפצח את הקוד ולפתוח לי את השער הנפלא הזה. מאז הכתיבה עבורי היא לא רק אהבה גדולה, היא ממש צורך.

איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.

אני לא אישה של בוקר, לא קמה מוקדם וגם אז לוקח לי זמן להתאפס על עצמי. אוהבת לכתוב בשעות אחר הצהריים והערב, אפילו לתוך הלילה. חדר העבודה שלי הוא החדר הכי מושקע בבית, ואני כותבת עם מוסיקה, חייבת מוסיקה, בעיני מוסיקה וכתיבה קשורים בחבל הטבור, הם שני הצדדים של המטבע. בספרי הראשון, "כבודו, אהרון ברק ביוגרפיה", הייתי חייבת שקט מוחלט, אם זבוב עבר בחדר זה הפריע לי. בספרי השני, "העליונים", כבר כתבתי עם מוסיקה קלאסית, בטהובן, ברהאמס, סיבליוס וכו'. ב"ילדה רעה" הכל השתנה. כתבתי אותו במשך חמש שנים בשלוש יבשות. תל אביב, ניו יורק ופירנצה. הכתיבה בפירנצה היתה מלאת השראה וכבר כתבתי גם בבתי קפה וגם המוסיקה שלי השתנתה, לא רק קלאסי, גם פינק פלויד, במיוחד דייוויד גילמור וגם לאונרד כהן וברוס ספרינגסטין ואלוויס. מה שלא השתנה בכל הספרים זה שכל לילה בתום הכתיבה אני מוזגת לעצמי כוס יין אדום ועושה לי מעין הבדלה בין קודש לחול.

מה או מי גורם לך השראה?

קשה להגדיר, זה קצת כמו גבר, אין לי טיפוס, כשאני רואה אותו אני פשוט יודעת. חחח. בשנים האחרונות היתה לי אהבה גדולה ומיוחדת והיא העניקה לי הרבה מאוד השראה.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

שיגרת החיים, מה שנקרא "סידורים", מצבי רוח, ועכשיו חולי, כאבים ועצב גדול.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

עובדת רק על פרויקט אחד בו זמנית ושקועה בו בכל נימי נשמתי, חולמת עליו בלילות, מדברת עליו בלי סוף ועולה לכולם על העצבים.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

אני כותבת לאט וגם קוראת לאט, אני דיסלקטית. הכתיבה שלי מאד אינטואיטיבית ומאוד אסוציאטיבית, אף פעם שום דבר לא כרונולוגי אצלי ושום דבר לא מתוכנן. מקדישה המון המון מחשבה לפסקה הראשונה בספר, ומשם הדברים מתפתחים באופן אסוציאטיבי, שום דבר לא מתוכנן מראש, המוזיקה הפנימית פשוט עוברת מן המוח למחשב. רק דבר אחד אני יודעת מראש והוא סוף הספר – המשפט האחרון. וזה מצחיק כי בכל פעם שאני מסיימת ספר אני מופתעת שהגעתי לסוף. וואו זהו, סיימתי אני צועקת לעצמי חחח. ובכל ספרי אני משלבת תרבות, הספרות והשירה שעליהם גדלתי ואותם אני אוהבת אהבה עזה, ב"ילדה רעה", שהוא ספר מאוד אישי, שיתפתי פה ושם את הקוראים בתהליך הכתיבה ובמה שעובר עלי ריגשית בעת הכתיבה. אני ממשיכה ועורכת את עצמי עוד ועוד עד שפשוט לוקחים ממני את הספר.

מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?

רשימת הקריאה שלי מאוד מגוונת וגם היא משתנה לפי מצב הרוח שלי, ויש ספרים שאני קוראת יותר מפעם אחת. מאז נעורי אני קוראת ואני באמת מאמינה שבלי לקרוא אי אפשר לכתוב וזה חוב גדול שאני חבה לאמא שלי שקראה בלי סוף ולאבא שלי אני חבה את אהבתי לשירה. בכל ספר שלי תמצאי שורות של משוררים. ואני מאוד מאוד אוהבת היסטוריה ובכל אחד מהספרים שלי יש סיפורים מן ההיסטוריה. לפי העניין. שום דבר לא נולד היום, תהליכים מרתקים ומרגשים מובילים את האנושות לטוב ולפעמים גם לרע. יש ספרים שהשפיעו עלי בנעורי, דוריס לסינג, למשל, שאותה לשמחתי יצא לי לפגוש בסמינר סופרים שאליו הוזמנתי באוניברסיטת קיימברידג', וירג'יניה וולף, פרימו לוי, תומאס מן, מארק טווין, אחר כך הייתה לי תקופה רוסית, והיום יותר מתחברת לספרות צרפתית ודרום אמריקאית. בין הישראלים יהושע קנז הפייבוריט שלי ובראש כולם גארסיה מרקז עם מאה שנים של בדידות.

מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?

מתרחקת כמו מאש מכתיבה שהיא פוזה, כתיבה לא אמינה ופלצנית, סליחה על הביטוי והכי מהכול אני מתעבת ממש סנטימנטאליות ומניפולציה ריגשית, כשעושים לי את זה אני פשוט מורידה מסך ומתנתקת. ב'ילדה רעה', שהיה קל מאוד לגלוש לסנטימנטאליות בגלל הילדות הכה מורכבת שלי, התרחקתי במכוון מהילדה והמצאתי סגנון כתיבה שמפריד בין הילדה לבין האישה הבוגרת, שני קולות שהן אחת: הילדה כתובה בגוף שלישי והבוגרת בגוף ראשון ולפעמים שתיהן באותו משפט.

איזה סיפור היית רוצה לספר יום אחד?

יום אחד, אם יעמוד לי הכוח ואצליח להתמודד עם האובדן, ארצה לספר את סיפור האהבה הכה מיוחדת ושונה שאותה חוויתי בארבע השנים האחרונות. יש ניצנים שלה בפרק האחרון ב"ילדה רעה".