נעים להכיר, נורית מנור
נורית מנור היא אמנית וסופרת. תושבת תל אביב. נולדה בבולגריה. עם עליית בני משפחתה ארצה ב-1949 התמקמו ביפו. למדה ציור ב״מכון אבני״ לאמנות כבר בהיותה בת 16. בעלת תואר BA באמנות מ-"רבנסנבורן" קולג' לאמנות, לונדון (1978). שש שנים ניהלה סטודיו וגלריה בקריית האמנים בערד והיתה בין מקימיה. היא כתבה מאז ומתמיד טקסטים במחברות. בשנת 1999 נמצאה הצוללת ״דקר״ 3000 מ״ר מתחת לפני הים ליד כרתים. בעלה דן מנור ז״ל היה בין 69 אנשי צוותה (1968). עם מציאת הדקר, המחסום בלבה נפרץ ונפתח הצוהר לכתיבה אישית. היתה בין 10 הנשים שהקימו את ״ארגון אלמנות ויתומי צה״ל״ (1991). השתתפה בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות במהלך השנים ברחבי הארץ. ״מודל – רשמים״ היתה תערוכת היחיד האחרונה בה השתתפה, באוגוסט 2021, בבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב. הספרים שכתבה: ״האביב הקצר של גרטה גרבו״ (2005), ״בית הספר האנגלי״ (2013), ״אפרודיטה בחוף מציצים״ (2021).
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
אני כותבת ויוצרת כדי להביע ולשתף. האמנות שלי כוללת ציור על כל גווניו וכתיבה. במהלך כל חיי הכתיבה היא חלק מהיצירה שלי. ציור, פמפלט פוליטי או כתיבה – נבחרים לפי הייעוד, הדחף והאמירה הנחוצים. צורות ההבעה שלי משתנות בהתאם לצרכים האמנותיים הספציפיים – פעם זה ביצירת אמנות ופעם זה בכתיבת ספר. אני מביעה את רעיונותי, את הריחות, יופי האנשים, אירועים ומראות. אני יודעת לספר סיפור. צורת ההבעה שלי מזוקקת ומנימליסטית. ליצור ולכתוב – הוא הנושא המרכזי בחיי.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
תמיד כתבתי. בתהליך האמנותי – הרהורים וכתיבה – הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. מאז ומתמיד אני כותבת במחברות, וכמו שאומרים למגירה, עד שמגיע הרגע שבו הטקסטים הופכים ליצירה ויזואלית או לסיפורים שנכרכים יחדיו. בשנת 1999 הרגשתי שהמחסום נפרץ ונפתח הצוהר לכתיבה אישית. כאלמנת איש צוות אח״י דקר, ולאחר שהצוללת האבודה נמצאה 3000 מ״ר מתחת לפני הים, התחלתי לכתוב ספר סמי-אוטוביווגרפי על ילדותי המוקדמת, מהיותי בת שנתיים ועד לגיל 7. [״האביב הקצר של גרטה גרבו״, פורסם ב-2005].
באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת?
אני מציירת ויוצרת בחומרים פיזיים שונים, סופגת ומקבלת השראה מהאירועים של חיינו ומביעה את האווירה ובעיות השעה. בעברי הייתי מפיקת תערוכות, גרפיקאית, סוכנת נדל״ן ועוד, אך רק לאחר שסיימתי את הספר השני שלי – ״בית הספר האנגלי״, שפורסם ב-2013, יכולתי להתייחס אל עצמי כאל סופרת.
קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
הייתי רוצה להיות כמו וודי אלן, ניק קייב או מאיר שלו, שמספרים שיש להם סדר יום מובנה ומתחילים לכתוב על הבוקר. היות ועבודתי האמנותית מגוונת, הרי שבתכלס אצלי יכולים לקרות דברים שונים על הבוקר, כמו ריתוך ברזלים אצל החרש ברזל, נבירה בנגריות למצוא שאריות עץ לפרויקט מסויים, או צביעת שכבת צבע נוספת על עבודה בתהליך, וכך שהכתיבה היא חלק מהיום המגוון בסטודיו. אני כותבת באופן חופשי במחברת, אך כשיש עבודה מרוכזת על ספר או על סיפורים, מעבירה את הטקסטים למחשב ולאחר מכן מעבדת אותם ועורכת.
איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
תמיד לאן שאני הולכת, ואפילו בנסיעותי לחו״ל, יש לי מחברת צמודה, לכתיבת משפט או טקסט שאני חייבת ל״הוריד״ מיד על הנייר. כותבת בלי מחשבות ובלי תכנון. בהמשך מעבירה את החומרים למחשב בסטודיו. לפעמים אני כותבת בלילה, במיטה, לפעמים צצות בראשי תמונות ברורות ואני מתיישבת באופן ספונטני בכל מקום ובכל שעה וכותבת.
מה או מי גורם לך השראה?
הקו הוא דק מאוד בין ציור וכתיבה. מקורות ההשראה והרעיונות של שניהם הם כאחד. ההשראה באה מהחיים. מהיופי, מהקונפליקטים, מעוצמת הרצון לחוות ולחיות. אני מציירת למשל מודל עירום ואז בספרים מביאה את ההסתכלות המדוייקת הזו ואת הראייה הממוקדת של הדמויות, באותה מידה של התעמקות ואהבה; עם צריבת התחושות והרגשות וכמו מציירת את כל האווירה סביב והם נכנסים לתמונה הכתובה.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
צורת תפיסת העבודה האמנותית שלי באמנות וגם בכתיבה היא – שתמיד יש וצריכה להיות זרימה. יש תקופות שאני רק מציירת ולא כותבת, פרט לכתיבת פתקים וטקסטים קצרים. כשיש לי פחות השראה בתחום אחד אני בוחנת בשקט מה יהיה תחום היצירה שיתאים לאנרגיה שלי להמשיך את הזרימה היצירתית. אני נמצאת תמיד במצב של יצירה. היא יכולה להשתנות מצורת הבעה אחת לצורה אחרת, אבל אני לא מפריעה למעיין מלנבוע. בתקופה שאני פחות אנרגטית ליצירה פיזית, אבחר להביע בכתיבה. והפוך, זה אפילו קורה כשאני באמצע כתיבה רצופה, יש ואני יוצאת מהכתיבה לציור לחודשים ארוכים עד שמסיימת פרויקט ורק אז יכולה לחזור לכתיבה. אכן, זרימת היצירה מנהלת אותי. ובין לבין אני נותנת לעצמי תקופות שקט למנוחה, לריכוז פנימי ללא עבודה, בנסיעות לחו״ל שהן קטליזטור להמשך הזרימה והיצירה.
האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?
יש לי מאגר של פתקים וטקסטים במחברות, שכמו יושבים שם עד שיבשילו. זה מצד אחד, ומצד שני, אני רואה לפתע תמונות ובהם דמויות ועלילה יחד. זו התחלת היצירה הספרותית. ברגע שהתמונות עולות בראשי אני חייבת לתת להם מוצא ולהביע אותם. לכן אני כותבת בכתב יד, כדי שהטקסט יישפך בקצב של עצמו. הכתיבה שלי היא כמו הציור – יש בה טעמים גוונים וריחות. עם קריאת החומרים הבוסריים הראשונים והעברתם למחשב, כמו בעיסת בצק נוצרת אחידות, הסיפור והעלילה קורמים עור וגידים וצצות עוד דמויות שהיו מוחבאות בין השורות והן נובעות ומגיחות מתוך הסיפור עצמו.
איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
יש רגע בעבודה על ספר שאני קוראת לו – הספר הגיע לתעלת הלידה. האמירה הזו מתאימה לעניות דעתי יותר לספר מאשר ליצירה אחרת. בהוצאת ספר לאור יש מן מעשה הקסם של לידה. היצירה עוברת טרנספורמציה ומחומרים אישיים וסמויים מעיניים זרות, דרך הדפוס, הופכת ליצירה שנמצאת ברשות הרבים; ואז היא עצמאית בדרכה לעולם.
תמיד אפשר להגיד על יצירה שנמצאת בתהליך עבודה, שאין לה סוף, כי הרי תמיד אפשר להוסיף לה עוד וגם לגרוע, אבל יש מצב שהיצירה הגיע לפרקה לעת הזו, וצריך לדעת לשחרר אותה מהיוצר. בעת הזו צריך לאפשר לה להיוולד.
אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
יש משום חשיפת סודות משפחה סיכון מסויים, כי הרי לא יודעים איך יתקבלו בחוג המשפחה ובמעגלים הרחבים יותר, ואיזה סחרור ייצרו. אין ליוצר לשכוח שמכל זווית ראייה האמת נראית אחרת. הסיכון השתלם בסופן של דבר, עם הכאב ועם הסיכון שנלקח, כי הנושאים ״הלא מדוברים״ עלו על הפרק ומדוברים. יש גם ״התפרעות״ של רעיונות, שיש בהם סיכונים, כמו למשל בהצגת דמויות חריגות.
אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
הרוקי מורקמי, טרומן קאפוטה, מיכאל בולגקוב, ש״י עגנון, פרנץ קפקא, ג׳ימס ג׳ויס, פרננדו פסואה, רות אלמוג.
האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
בפייסבוק אני מפרסמת את הספרים שלי לעתים, בין טקסטים בענייני השעה ופוליטיקה. עם צאת ספרי האחרון ב-2021, הגברתי את הנוכחות שלו בפייסבוק. אינסטגרם זו הבמה בה אני מפרסמת ציורים ואמנות, לאחרונה זו גם במה למקורות ההשראה של חלק מהציורים המופיעים בספרי ״אפרודיטה בחוף מציצים״.
יש לי אתר ״צבעים ותבלינים״, בשתי שפות עברית ואנגלית, ובו אני מפרסמת כתבות על ענייני השעה, על אמנות, חוויות מהודו, הרהורים על כתיבה, על הספרים שלי, בישול ועוד.
אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
יש קטעים בספרים שלי, שאנשים כל כך מזדהים עם הדמויות, שהם שואלים אותי – ״האם כתבת את הסיפור במיוחד בשבילי? עלי?״. לפעמים אני מקבלת הודעות של שמחה ואפילו בכי מרוב הזדהות והתרגשות בתום קריאת אחד הספרים. הקוראים אוהבים את הספרים שלי. מזדהים עם הדמויות. חווים את החוויות. כיף גדול.
על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
אני עובדת תמיד על כמה פרויקטים בו זמנית. זה מעשיר אותי ואת היצירות ומשאיר אותי חדה. רעיונות ועבודות יצירה הם תהליך מתמשך. רעיון הוא ניצוץ המוביל לעשייה, לחיפוש ולבנייה, קרי ליצירה, גם בכתיבה וגם באמנות. בכתיבת הספרים שלי היו הפסקות בהם עברתי לעבוד על פרויקטים אחרים, אבל דווקא ההפוגות איפשרו לי לראות את העלילה בפרסקטיבה ולמצוא במדויק את הטקסטורה של הדמויות. בדרך כלל כתיבת פרוזה מרכזית תופסת נפח גדול בזמן ובעשייה שלי, אך באותה עת יש גם פרויקטים אמנותיים אחרים שקורים ומתפתחים. יש פרויקט של 25 קוביות עץ בנושאים חברתיים ופוליטיים שעבדתי עליו 4 שנים לסירוגין, ועכשיו נוספות עוד קוביות והפרויקט ממשיך. ויש פרויקטים אמנותיים וספרותיים שצריכים לתת להם ״דד ליין״ כדי שייוולדו ויצאו לדרך. במהלך אוגוסט 2021 התקיימה תערוכת יחיד שלי ״מודל – רשמים״ בבית האמנים, ברחוב אלחריזי בתל אביב, של רישומים וציורי מודל עירום – רישום קלאסי, בפסטלים פחם ודיו על נייר. רוב העבודות נעשו בשנתיים האחרונות בהם שקדתי על ספר הסיפורים ״אפרודיטה בחוף מציצים״, אשר הגיע במזל טוב לחנויות באוקטובר 2021.
על מה את עובדת עכשיו?
התחלתי לכתוב סדרת סיפורים קצרים חדשים; לקראת ספר סיפורים חדש. מתכננת לחזור ולעבוד על ספר שנמצא במגירה. בת בבד, מכינה את עצמי לסדרת ציורי נשים, על בד. בינתיים מכינה סקיצות וכדומה. מתכננת תערוכת אמנות פוליטית, לבטא את בעיות השעה ולהביא רעיונות חברתיים אופטימיים. וגם, ספרי ״בית הספר האנגלי״ עבר עריכה מחדש ובקרוב אסגור אותו לקראת הוצאה מחודשת של הספר ב-2022.
תגובות