close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, מרתה רמון

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 10.08.20

    מרתה רמון, ילידת רומניה, 1935; עליתי ארצה בשנת 1951. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בסוציולוגיה. בשנת 2000 פרשתי לגמלאות ומאז אני עוסקת בכתיבה ובתרגום. ספרי “המועדון” התפרסם בשנת 2009 בהוצאת כרמל; בשנת 2019 התפרסם בהוצאת כרמל ספרי “איך שרדתי את אמי” המבוסס על מכתביה של בתי, דנה אלקה רמון.


    למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

    אני כותבת כדי לנסות לברר מה בחיי היה גורל ומה החלטה מודעת.

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

    מאז שלמדתי לכתוב כתבתי יומנים בשפה ההונגרית; לימים, כשלמדתי ספרות אנגלית וסוציולוגיה, כתבתי עבודות בשפה האנגלית; כשעסקתי בהקמת מפעלים חברתיים כתבתי ניירות עבודה, דוחות ומדריכים בעברית. כשיצאתי לגמלאות ומיינתי את הניירות שהצטברו במגירות, הופתעתי לגלות כמה דברים כתובים לא רע. כדי לרכוש ביטחון הלכתי לקורס כתיבת אוטוביוגרפיות של כרמית גיא ואחר כך לקורס שלימדה רות אלמוג בבית אריאלה; שתיהן לימדו אותי רבות ועודדו אותי להמשיך.

    קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

    אני אוהבת לעבוד בבוקר, לפני שראשי מתמלא באירועי היום; לרוב אני עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה; ככל שהכתיבה מתקדמת, אני יכולה להמשיך לעבוד ברצף עד הלילה. לצערי זה לא קורה די.

    איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

    בחיי המקצועיים כתבתי לפעמים בפינות עבודה חשוכות ובסביבה רועשת; כשהמטלות היו ברורות ותאריכי היעד היו קבועים, הסביבה לא שינתה מאומה. כשהתחלתי לכתוב ממש, מצאתי את עצמי עוסקת הרבה בסביבת הכתיבה שלי: האם כדאי ששולחן העבודה יהיה מתחת לחלון ואני אימצא מביטה בקיר הצידי של בית השכנים, או שמא מוטב שיפנה לקיר חלק בתוך החדר כדי שדעתי לא תוסח. כתבתי שני ספרים וכמה סיפורים מול הקיר בפינת העבודה הקטנה; לאחרונה, אולי בגלל “בלוק”, אני עסוקה בסביבה הפיזית של הכתיבה – אולי אכתוב בהסבה על כורסת הטלוויזיה מתחת לחלון בסלון כדי שאוכל להרים את העיניים ולהתבונן בברוש, בפיקוס, בשפלרה המתנדנדים מול חלוני? לא נוח לכתוב במחשב הנייד המונח על ברכיי; ביומיים שבזבזתי עד שמצאתי “אחות אילמת” שאפשר להניח עליה את הנייד הייתי יכולה לכתוב סיפור. עתה, כשלכאורה מצאתי פתרון למקום, לצורת הישיבה, לסוג השולחן, האם אכתוב גם סיפור?   

    מה או מי גורם לך השראה?

    לפעמים משפט או קטע בספר עוצר אותי ונדלק ניצוץ שממנו נוצר סיפור שאינו קשור כלל לספר שהצית אותו; לפעמים אלה אירועי יום יום או אמירות סתמיות לכאורה שמסיבה לא ברורה מדליקים את דמיוני.

    מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

    חוסר ביטחון; בולמת אותי היומרה שבמחשבה שסיפורים מחיי עשויים לעניין אנשים אחרים. בצעירותי בלעתי את החיים על ההנאות והאסונות שבהם. התמזל מזלי וזכיתי להזדקן ולהירגע, ועתה אני נהנית להסב בנחת ולחשוב על חיי, ואפילו לכתוב עליהם.

    על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

    אני עסוקה באופן סדיר וקבוע בתחזוקת הגוף והנפש; מדי פעם עובדת בתרגום מעברית לאנגלית, מאנגלית לעברית וגם מהונגרית לעברית ולאנגלית.

    כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?

    בהתחלה הראיתי לכל מי שהיה מוכן לקרוא. עם הזמן הבנתי שאני לא זקוקה יותר לאישורים. עכשיו רק חבר וחברה טובים שהם עורכים מקצועיים עוברים על כתב היד בהתנדבות.

    איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    כשאני מרגישה שהסיפור עומד בפני עצמו ואין לי מה להוסיף; לא את כל כתבי היד אני מוציאה לדרכם – רבים מחכים לגאולה במגירה.

    מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?

    זו שאלה שקשה לי לענות עליה. הוריי התפרנסו מהפעלה של שתי ספריות השאלה, ומאז אני זוכרת את עצמי הייתי מוקפת ספרים ואהבתי לקרוא את הרומאנים הקלאסיים שהייתי מוקפת בהם. בנעוריי ברומניה קראתי בשקיקה את ויקטור הוגו, אמיל זולה, רומן רולן, רוג’ר מרטין די גאר, אלכסנדר דיומא, טולסטוי, דוסטויבסקי וטורגנייב; כשהגעתי ארצה למדתי אנגלית דרך קריאה אינטנסיבית של בלשים של אגתה כריסטי וגם רומנים רומנטיים של פרל בק; לימים נוספה רשימה ארוכה של ספרות אנגלית ואמריקאית שקראתי בימי לימודיי; ספרים רבים שלא נחשבים לספרות “מופת”, כמו “מרד הנפילים” של איין ראנד, “מחברות הזהב” של דוריס לסינג, “מילים כדי לומר זאת” של מארי קארדינאל השפיעו עלי מאוד – ואסתפק ברשימה חלקית זו.     

    למי את כותבת? את מי את רואה לנגד עיניך?

    בהתחלה עומד/ת לנגד עיניי הדמות או הספר שהציתו את הסיפור עד שאני מצליחה “לנטרל” אותם ולהוסיף מעצמי, מנבכי דמיוני וזכרוני. מלוות אותי וגם מגבילות אותי דמויות שליוו אותי במהלך חיי ואני מצוּוה לשמור את האוטנטיות והאמינות שלהם בלי לפגוע בהם.

    איך את בונה את הסיפור/השיר? האם את בונה אותו מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי? איך את שוזרת את החוטים השונים בסוף?

    התחלתי מאוחר מכדי להיות מסוגלת לשזור סיפור רציף שכולו פרי דמיוני; אני מספרת סיפורים מחיי ומתבלת אותם כיד הדמיון הטובה עליי, ומקווה לעורר עניין ולרגש את הקורא בלי לפגוע בדמויות או באמינות הסיפור.  

    כמו מי היית רוצה לכתוב?

    בחלום? כמו צ’כוב, פרוסט, מרגרט לורנס, גוגול, כמו פסואה; במציאות? היטב עד כדי שיהיה מי שירצה לפרסם, מי שירצה לקרוא.     

    מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?

    מרומנטיות סנטימנטלית, מנבואות אפוקליפטיות, מפנטזיות; אני תקועה עמוק במציאות שלא פעם היא עולה על הדמיון.

    איזה סיפור היית רוצה לספר יום אחד?

    גרסה משלי ל”מלאך האבן” של מרגרט לורנס ול”מות הסוכן” של ארתור מילר.  

    מרתה רמון
    מרתה רמון

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    גרסת הבמאי

    שי מרקוביץ'
    בספרו האוטוביוגרפי, שיצא בשבוע שעבר בארה”ב וקטעים ממנו פורסמו ב”ניו יורק...

    שסק

    חנה קב רוט
    לא ספרנו אותה בכיתה. לעיתים קרובות שכחנו להזמין אותה למסיבות. במשחקים...

    פיאטה

    גד קינר (קיסינגר)
    הָאוֹר טוֹפֵל עַל פָּנַי עֲלִילַת זִקְנָה. הַשֶּׁמֶשׁ מְפַנָּה מוֹשָׁב לְצִלִּי. חִיּוּכָהּ כְּבָר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית