מיכאל זץ, יליד 1983, נשוי ואב לשלושה. עו"ד בוגר תואר שני במשפטים, עוסק בחינוך, ניהול וכתיבה. בשנת 2019 יצא ספרו הראשון '"שביר – חלומות" בהוצאת בטאון שירה.

---

האם רצית להיות סופר או משורר בילדותך?

התחלתי לכתוב בגיל בית ספר, כל מיני שרבוטי משפטים במחברות שהתחברו לשירים וסיפורים קצרים. אני זוכר שבכיתה ח' כתבתי סיפור קצר והראיתי אותו למורה לספרות שאמרה שיש בחיבור ניצוצות של כישרון ויבוא יום בו אוציא ספר. במבט לאחור, אני חושב שהיא נטעה בי את הרצון להפוך את הכתיבה שלי למשהו הרבה יותר ממוסד ומשמעותי, גם אם זה לקח כמעט 20 שנה של הבשלה והרגשה שאני במקום הזה.

מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

יש לי דחף, כמעט בלתי נשלט לתעד ולהאיר את החיים והיומיום בצבע ואור, כל מיני שגרות ודברים שאנחנו נוטים לקבל כמובנים מאליהם וכמעט לדלג מעליהם, אני מתעכב עליהם, נותן להם משמעות, פרשנות, מתעד, מקטלג ולוקח איתי כצידה לדרך. יש שיר נהדר של יהודה עמיחי שמלווה אותי קבוע והוא מסביר במדויק את המקום ממנו פורצת הכתיבה שלי:

וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי.

האם אתה כותב בחלקים או במכה אחת?

בחלקים. תמיד בחלקים. מעטים מהשירים שכתבתי נכתבו במכה. דווקא השירים האלה, שלמרות שאני הוא זה שכתבתי אותם, אני מעט מקנא בקלות בה הם נכתבו לעומת אחרים שלוקח להם זמן להבשיל. לרוב, אחרי הכתיבה הראשונה של השיר אני עוזב אותו לכמה ימים טובים, לפעמים גם שבועות, ורק אחרי זה חוזר ובקריאה נוספת עושה תיקונים, השלמות, לפעמים אני משנה מהיסוד שירים או בעזרת שורה אחת הופך לו את המשמעות הראשונית.

איפה אתה כותב? אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

בעיניי רוחי, כשאני עוצם את העיניים יש לי חדר שמעוצב כמו חדר העבודה בבית ילדותי, מוקף בתמונות, ספרים, ספוג ריחות וזיכרונות. בפועל, אני אבא לשלושה ילדים קטנים וסביבת העבודה שלי היא מאוד דינאמית ומשתנה. אני לא רוצה לשכוח דבר, אז אני לא מחכה שיהיה זמן לכתוב, אני כותב איפה שאני יכול. זה יכול להיות בזמן נסיעה בתחבורה ציבורית או רגע לפני שאני נרדם או רגע אחרי שהילדים הולכים לישון, מה שבא קודם. לרוב הילדים ואשתי יודעים לזהות שאני כותב, אשתי אומרת שהיא רואה שהמסך ירד ואני לא איתם, אז יש גם הבנה ותמיכה במובן הזה. 

איזה ז'אנר מדבר אליך?

אני מאוד אוהב ספרות ישראלית בעיקר עכשווית. יש משהו נפלא בלקרוא ספר שאתה לראות את המקומות, לצחוק בקול מבדיחה שרק ישראלי יכול להבין. במובן הזה אני מאוד אוהב את הספרים של אמיר גוטפרוינד, שהיה מספר סיפורים נפלא, באמת ענק, והוא חסר היום מאוד בעולם הספרות הישראלי. וכמובן, כמובן, שירה.

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

הסביבה שלי, החוויות והאנשים שנקרו בדרכי, כל אחד בסגנונו, לפעמים מבלי שידעו השאירו איזשהו חותם או אפילו תחושה. זה משפיע על כתיבתי, שאני באמת חושב שהיא חפה מגינונים ומאוד ישירה. יש כל מיני אבני דרך שעדיין מהווים מקור להשפעה על הכתיבה- העלייה לארץ, ההרגשה שאני כמעט כמו כולם ושיש פער שאני כל הזמן במרדף לסגור אותו, הבית שבו גדלתי וההורים שלי. הראשון שהרגשתי שבאמת הושפעתי מכתיבתו והבנתי שלא חייבים לכתוב כמו ביאליק או טשרניחובסקי היה עמוס אטינגר בספריו "רבע לפני חצות" ו"רבע לפני המלחמה". מאוד הושפעתי מסגנון הכתיבה שלו.

האם אתה משתף אחרים בטקסט לפני הפרסום?

בדרך כלל שאני מסיים לכתוב שיר, לפני שאני מפרסם אותו אני מראה אותו לאשתי ודרך ההבעות שלה בזמן הקריאה אני מקבל את הפידבק שאני צריך. אם יש לה הערות היא משתפת אותי ואנחנו מקיימים סוג של דיון, הרבה מהדברים אני לומד דווקא דרך ההבעות שלה. היו גם שירים שהיו חושפניים יותר והיא ייעצה לי לחכות עם הפרסום.

איך אפשר לדעת שטקסט מוכן, שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

מבחינתי שיר גמור הוא שיר שאין לי התלבטויות לגביו, מן קול פנימי שאומר "זה, זה". צריך להיות שלם עם התוצר הסופי. אם יש עוד התלבטויות והתחבטויות פנימיות זה סימן שהטקסט לא מוכן. לפעמים מרוב התלהבות יש מן דחף פנימי ליילד את הטקסט לאוויר העולם לפני שהוא מוכן, אני למדתי לחכות.

איך אתה מתמודד עם ביקורת?

אני מאוד אוהב ביקורת, אני לומד ממנה ומרגיש שבאיזשהו אופן היא מפרה אותי ועושה אותי כותב יותר טוב. לא כל ביקורת אני מקבל ולטעמי יש גם ביקורות שהן מעט יומרניות. אני אוהב ביקורת שיש בה בסיס לבניה של היצירה והיוצר, זה מצרך די נדיר.

עם איזה משורר/ת או סופר/ת היסטוריים היית רוצה לדבר?

אני מאוד מאוד אוהב את המשוררת הפינית אווה קילפי. מאוד אוהב את השירים שלה, את תיאורי המציאות, ההתבוננות על החיים אחורה וקדימה, את תיאורי הנוף בשירים שלה. הייתי בפינלנד לפני כמה שנים ובארוחת ערב עם חברים שאלתי את מארחיי הפינים לגבי אווה קילפי, לקח להם זמן להבין מי זאת, ואני קצת נעלבתי בשבילה גם מבלי להכיר אותה. הייתי מאוד שמח לשבת עם אווה קילפי על כוס תה ולדבר על פואטיקה, ועל מקומו של נוף הילדות בשירה.

כמו מי היית רוצה לכתוב?

הרבה פעמים אני קורא שירים ומקנא באופן הכי מפרגן למשורר או למשוררת ויש לי איזו צביטה בלב שלא כתבתי את זה. בסופו של דבר כל משורר כותב בגוון קולו המיוחד, הרך או המחוספס עם החותם המיוחד לו או לה והמגוון הזה של קולות בשירה הוא הפלא הגדול מבחינתי. לכן, לא הייתי רוצה לכתוב כמו אף אחד אחר, אני שמח לכתוב בקולי, ומקווה שיש אנשים שמוצאים אותו מיוחד. ואחרי שאמרתי את זה, יש הרבה כותבים שאני שואף להגיע לרמת העברית שלהם, לדימויים והתיאורים וליכולת ללכוד עולם שלם בכמה שורות- טוביה ריבנר, אברהם חלפי, יצחק לאור, זלדה, רחל. 

איזה ספר/ים מונחים כרגע ליד מיטתך?

לא מזמן סיימתי לקרוא את הספר "ארץ איומה" של קית גסן ונהניתי מכל רגע, כרגע אני קורא את "תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת הנפלא ומתגעגע לכתיבה של סיפורים קצרים.

האם אתה זוכר שורה בעל פה מכל מה שכתבת?

יש מספר שירים שלי שאני זוכר כמעט בעל פה, רובם תודות לערבי הקראת שירים אבל לרוב אני זוכר את המסגרת של השיר, את מה שרציתי להביע. לפעמים את התיאורים שהשתמשתי בהם, אבל לא זוכר כל מה שכתבתי. לפעמים אני קורא שירים ישנים שלי ובכלל אין לי זיכרון שכתבתי אותם.