close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר – מאיה גז

    מאיה גז | נעים להכיר | התפרסם ב - 16.05.24

    נולדתי בתל אביב ומאז שאני מכירה את עצמי חשתי זרה, ילדה שמסתתרת מאחורי ספרים. בגיל 12 התחלתי ללמוד צרפתית ובגיל 22, אחרי בגרות בצרפתית ותואר ראשון בשפה וספרות צרפתית, היגרתי לפריז עם כרטיס לכיוון אחד. חייתי בעיר היפה ביותר במשך כמעט עשור שם כתבתי דוקטורט על רומן גארי והייתי כתבת גלובס. אכלתי צהרים עם קנזו, ראיינתי את בריז'יט בארדו וחקרתי בארכיון של רומן גארי במנזר בנורמנדי. חזרתי לארץ בעקבות האהבה. אני אוהבת את שני ילדיי ואני אוהבת ספרים- לכתוב אותם, לערוך אותם ובעיקר לקרוא אותם.

    ספר חדש שכתבתי "השתעשעתי כהוגן" ראה עתה אור והוא הספר הראשון שפורסם במקור בעברית על הסופר הצרפתי-יהודי רומן גארי.


    למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
    כתיבה מבחינתי היא שיח עם עצמי, דרך לעבד את האירועים שמתרחשים בחיי, את היחסים שלי עם אנשים, את החלומות שלי ואת ההבנה שלי את החיים.

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
    התחלתי לכתוב כשהייתי בת שלוש על מכונת הכתיבה של אבא שלי. כמובן שלא ידעתי לכתוב אבל בפירוש חשבתי שאני יודעת. אחר כך התקדמתי לניירות קופי. זה הקסים אותי. עצם פעולת הכתיבה, השכפול, הקליגרפיה, עיצוב האותיות והביטוי שלהן, המשמעות של הציור שלהן. מתי הרגשתי שאני יודעת לכתוב? עד היום אני לא מרגישה את זה תמיד. אני כן יודעת שזה כתוב טוב, כשאני מתרגשת לכתוב את זה ולקרוא את זה.

    באיזה שלב התחלת להתייחס ליצירה שלך ברצינות?
    אני בן אדם רציני (לעתים יותר מידיי) ואני מתייחסת לכל דבר ברצינות והכי הרבה למילה הכתובה.

    באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת?
    לא היה שלב כזה כי אני לא מתייחסת לעצמי כסופרת. אני אישה כותבת. בעיקר כי אני עושה עוד הרבה דברים אחרים. אני אמא, עיתונאית, עורכת, בת להוריי, חברה לחברותיי. אני לא זקוקה לטייטל הזה.

    קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
    עת אני בתקופות כתיבה אני מתמסרת לחלוטין, כמו שאני מתמסרת לכל דבר אחר שאני מקדישה עצמי אליו. אני מתעוררת מאוד מוקדם בבוקר כדי לכתוב וכל חיי מתמלאים בעלילה ובדמויות. אני רואה אותן בעיני רוחי והעולם האמיתי מיטשטש. העולם הספרותי נמצא בקדמת הבמה מבחינתי.

    איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
    סביבת העבודה מאוד חשובה לי. אני נוהגת לצבוע את קירות חדר העבודה שלי בצבעים מרגיעים, להניח מולי לוחות השראה וחפצים שחשובים ללבי, מיניאטורות שאספתי מנסיעות בעולם, מזכרות מאירועים שקשורים בילדיי או באנשים יקרים ללבי. לאחרונה עברתי דירה וחדר העבודה הוא גלריית פרחים, חממה עם חלונות ענק שמשקיפים לרחוב הולנדי מלא עצים וילדים משחקים. הצבתי פה כמה עצים משלי וצמחים ופרחים ופסלים. אני אוהבת את זה. אני אוהבת להריח בבוקר את הניחוח הירוק, לשמוע קולות של ילדים מתרוצצים. הם מתקיימים בעולם שם בחוץ ואני מתקיימת בעולם הכתיבה. פתאום אני חושבת על זה שאני כותבת בריכוז גם בעין הסערה.

    יש פרשה בחייך שלא תופיע ביצירתך?
    כל השערוריות כבר בפנים. אני לא חוסכת מעצמי (ומהקוראים שלי) דבר.

    מה או מי גורם לך השראה?
    הילדים שלי. הם תסריטאים נפלאים והם קופירייטרים נהדרים. הם מותחים לי את גבולות החשיבה והמחשבה. הם באמת יוצאי דופן בעיני. קשה להסביר את זה אבל אני מרגישה שצבור בהם ידע עתיק, או אולי זה ידע בסיסי וראשוני שאנשים מבוגרים איבדו או שכחו. הכל אצלם פריך במחשבה, הכל טרי. יש שם היגיון גמיש ומוזר ומצחיק שאני אוהבת.

    מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
    התקופה לפני סיום כתיבת הספר. הרגע בו אני עומדת לסיים ספר ולהיפרד ממנו, קשה לי. אני לא רוצה לשחרר אותו כי ברגע שאני מסיימת, אני יודעת שהוא לא יהיה יותר רק שלי. אני יודעת שתתקיים פרידה. יש לי יחסים מאוד חמים עם הטקסטים שלי.

    האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?
    הכתיבה מתחילה מדמות ייחודית וסביבה אני רוקמת עלילה. הדמויות שלי לא שגרתיות ולא הכי נורמליות. אני מודה שאני מתעללת בהן ומוציאה אותן להרפתקאות בסגנון "מה היה קורה אילו…"

    איך את יודעת שהטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
    הנה סוד קאנוני בעולם הספרות: הטקסט אף פעם לא מוכן. גם אחרי שהוא מודפס ומחזיקים אותו כספר, הוא לא מוכן. לכן אני לא מחליטה על הטקסטים שלי. יש לי עורכת שמחליטה. היא אומרת לי מתי הטקסט מוכן ומתי אני עוד צריכה לעבוד עליו. היא מעבידה אותי בפרך ואני מתמסרת כי אני סומכת עליה. היא מגנה עלי.

    אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

    בספר הילדים "הפיה האמיתית" כתבתי על אהבת אם לבתה אחרי שסיימתי מחקר על אימהות בשואה. הייתי צריכה לאסוף את עצמי ואת כל המתיקות האימהית כדי לכנס לתוך הספר הזה רק את הטוב והרוך. הספר האחרון שלי שראה אור זה עתה "השתעשעתי כהוגן" הוא הספר הראשון שכתוב במקור בשפה העברית על הסופר הצרפתי-יהודי רומן גארי. כתבתי על הספרות של גארי את עבודת הדוקטורט שלי וגיליתי שלכל אחד יש את רומן גארי שלו. אנשים מתקוטטים על גארי כמו שזוגות גרושים רבים על ילד או אנשים מתווכחים על פוליטיקה. גארי, למשל, הוא דמות מאוד פרובוקטיבית. הבחירה להציג לקורא הישראלי את "גארי שלי" היתה אמיצה בעיני כי חשפתי את עצמי להשתלחויות של כל חובבי גארי. כל אחד רוצה פיסה ממנו. וזה בהחלט בסדר.

    מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?
    זה אולי מוזר אבל כל החלקים חביבים עלי. ארבעה ספרים שכתבתי ראו אור והספר החמישי יראה אור בקרוב. אין בי פחד, אין בי חשש איך יתקבלו, אין לי חשש מביקורת. מבחינתי שיקטלו, מבחינתי שלא יקראו, מבחינתי שישנאו. זה באמת לא מעניין אותי. מהסיבה הפשוטה שכל עוד הספר אצלי, אני והוא במערכת יחסים סימביוטית. מהרגע שהוא רואה אור, הספר כבר לא שלי, הוא של הקוראים. היה לי המזל שארבעת ספריי התקבלו באהבה גם על ידי התקשורת וגם על ידי הקוראים. לכן הנסיון שלי הוא נפלא. לא יהיו לי עוד ילדים והספרים שלי הם אפשרות לילדים אחרים.

    אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
    רומן גארי, אליס מונרו ומאיר שלו.

    האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
    ברור, אני מאוד פעילה בפייסבוק ובאינסטגרם. אני חולקת את חיי האישיים והספרותיים, כמובן לפי מה שמתאים לי. כשאין לי מה לכתוב- אני לא כותבת. אני מפרסמת דברים שמצחיקים אותי ובגלל שיש לי חוש הומור קצת מוזר, לפעמים הם מצחיקים רק אותי ואת הסביבה הקרובה שלי.

    אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
    תגובות טובות וזה מפליא אותי וגם תגובות לא טובות, "למה כתבת ככה, ולמה כתבת את זה?" ואני מסבירה שהכל בסדר, מותר ואפשר לא לאהוב. אני לא חיה בתחושה שכל מי שקורא אותי חייב או אמור לאהוב את מה שאני כותבת.

    על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
    כמה וכמה פרויקטים בו-זמנית. אני גם עורכת טקסטים של אחרים וגם מוציאה לאור טקסטים של אחרים. סדר היום שלי מאוד מסודר ואני ביצועיסטית ולא דחיינית, כך שאני מצליחה להביא כמה פרויקטים לסיום לעתים במועדים סמוכים וחופפים.

    מה את עושה כאשר את לא כותבת?
    אני אמא לילדים שלי ומאוד נהנית לבלות בחברתם. הם האנשים החביבים עלי בעולם. אני מרצה על צרפת ועל תרבותה, אני עיתונאית, אני אוהבת להיות עם עצמי, אני לומדת יפנית ומציירת.

    על מה את עובדת עכשיו?
     מסיימת את הרומן שכתבתי "שנה מעוברת". העורכת שלי ואני מנקות פירורים אחרונים. עוד מעט כתב היד לא יהיה רק שלי וזה מעציב אותי. מבחינתי זה ספר מאוד משמעותי.

    מאיה גז

    צילום: ינאי יחיאל

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מתוק כמו סוכר

    שריאל שמשיאן
    סבי תמיד היה מתחשבן בסופר. מתווכח עם סבתא על כל מצרך....

    אפילו שעון מעורר יורה…

    ציפי שחרור
    אֲפִלּוּ שָׁעוֹן מְעוֹרֵר יוֹרֶה ב-06:29וְכֵיצַד לֹא אָמַדְנוּ. לֹא תֵּאַרְנוּ –שׁוֹעֵי עוֹלָם....

    מַסַּע קַיִץ

    חרות לוביץ'
    עַכְשָׁו כְּשֶׁנַּעֲפִּיל בָּהָר, מָה נִזְכֹּר? אֵיךְ טָוִינוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּסַבְלָנוּת-עַכָּבִישׁ, עוֹטְפִים...
    דילוג לתוכן