כנרת רובינשטיין, ילידת 1979. מתגוררת בירושלים ואם לשלושה. סופרת, מבקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח". ספרה החדש "העובר והשב" צפוי לראות אור בקרוב.  

---

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

הכתיבה בשבילי היא כלי הביטוי המדויק והנכון ביותר בשבילי לומר משהו ולתרום את תרומתי לעולם. הכתיבה היא לא רק מלוא עצמיותי ומלוא הווייתי אלא גם המיטב של הווייתי.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

התחלתי לכתוב מהרגע שלמדתי קרוא וכתוב. מגיל מאוד צעיר הייתי ממלאה מחברות בית ספר חומות דקות בסיפורים שהמצאתי. מיד אחרי הצבא נרשמתי לבית ספר הראשון בארץ לכתיבה – "קמרה אובסקורה". בשנות העשרים שלי עסקתי בכתיבה, אבל הקדשתי את מעייני לעיתונאות, עבדתי כעורכת עיתון הסטודנטים "פי האתון". בגיל עשרים ושבע חליתי בסרטן עור (לא משהו אלים) והמחלה מיקדה אותי שוב בצורך להגשים את חלום הכתיבה הספרותית. מאז אני כותבת סיפורים קצרים, רומנים ומלמדת כתיבה ב"בית הספר לאומנויות המילה בירושלים".

קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

יום כתיבה טיפוסי שלי מתחלק לחלק הפורמלי של ההסתגרות בת שעתיים לערך עם המחברת והמחשב, ולחלק ספונטני שהוא למעשה לא תחום בזמן אבל הוא סוג של התכוננות מסוימת לכתיבה. מדובר במעין מצב נפשי של ספיגה שמצריך אוזן קשבת לצורת הדיבור של אנשים, ניתוח של מצבים רגשיים סיטואציות פסיכולוגיות ובעיקר מחשבות שממוקדות באופן שבו אני יכולה להמיר סצנה בעולם לתמונה רקומת מילים בסיפור או בספר, כלומר איך אני יכולה ללכוד רגע אנושי בעל משמעות, לצלם בראשי ובעיניי ולהעביר אותו הלאה.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

אני כותבת בחדר שלי בבית. לא תמיד תנאי הסביבה הם אידאליים, ובמיוחד כעת בתקופת הקורונה שבני משפחתי נמצאים בבית. בזמן הכתיבה אני מאוד משתדלת להתנתק מרעש תכונת הבית ולהתרכז בכתיבה. בסופו של דבר, לדעתי סביבת הכתיבה חשובה פחות. העיקר בעיניי הוא החלל הנפשי, הפניות הרגשית והחופש שמאפשרים כתיבה.

מה או מי גורם לך השראה?

אני כותבת פרוזה, וחומרי הגלם שלי הם החיים הפרוזאיים היומיומיים. כל דבר שמתרחש בעולמי יכול להיות סצנה מסיפור, וכל סיפור אנושי שאני שומעת יכול להיות רעיון לרומן. אני מרגישה שזכיתי כי כל יום שמתרחש בחיי, אפילו האפרורי והסתמי ביותר נטען במשמעות כשאני מתייחסת אליו כאל מקור לסיפורים ולהשראה.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

אין דברים שבולמים אותי, אבל  לפעמים מקננת בי חרדה שאולי המעיין יפסיק לנבוע, שאולי אאבד את ההשראה, את נס הכתיבה ולא אוכל לכתוב יותר. נוסף על כך, לפני כתיבה של ספר חדש אני מרגישה לחץ וחרדה. חוששת שאני לא יודעת איך בכלל כותבים ספר. על אף שכבר כתבתי ספרים, אני תוהה אם אני יודעת וזוכרת איך לעשות את זה שוב.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

כשאני כותבת רומן, אני בדרך כלל מתרכזת רק בו כי כתיבת רומן היא טוטלית ושואבת הרבה מאוד אנרגיה ומאמץ. לפעמים תוך כדי כתיבת הרומן עולים בי רעיונות לסיפורים קצרים ואני נאלצת להתאזר בסבלנות עד שאני שולחת את כתב היד לעריכה כדי להתפנות ולכתוב אותם. כשאני לא כותבת רומן, אני עובדת בד בבד על כמה פרויקטים. כותבת סיפורים ורשימות על ספרים, מלמדת ועורכת.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

הטקסט אף פעם לא מוכן כי הוא לא מושלם, תמיד אפשר להמשיך ולשפר אותו. הסופר פול אוסטר אמר ש"ספרים אינם מסתיימים לעולם, סיפורים יכולים להמשיך להיכתב גם בלי כותב." ובכל זאת, מבחינתי הטקסט מוכן, כשאני מרגישה מיצוי, ושהאנרגיה היצירתית שלי אליו דועכת.

מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?

אני לא רוצה להגיד שמות של ספרים כי בטוח יהיו איזה מאה שאשכח בדרך. אז אציין סופרות וסופרים ומשוררים ומשוררות שכל אחד מהם הותיר בי חותמת ואני ממליצה לקרוא את ספריהם: ווירג'יניה וולף, אליס מונרו, טוני מוריסון, אלנה פרנטה, סלינג'ר, פוקנר, ג'יימס ג'ויס, קפקא, פול אוסטר, עגנון, רונית מטלון, יונה וולך, זלדה, יעקב שבתאי, יהושע קנז ודויד גרוסמן.

איך את בונה את הסיפור/השיר? האם את בונה אותו מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי? איך את שוזרת את החוטים השונים בסוף?

כתיבה משלבת בין שתי פעולות שמשלימות אחת את השנייה. השלב הראשון הוא פרץ הכתיבה הספונטני והסוחף שהוא כמו מעשה אהבה, והשלב השני דורש תכנון ועבודה של בנייה מדויקת וארכיטקטית של המהלכים. אני משלבת ביניהן. כשאני כותבת ספר או סיפור, אני כול כולי בתוך העולם שהמצאתי. פעמים רבות, הרעיונות הכי טובים מציפים אותי כשאני חולמת, על סף שינה או חולמת בהקיץ. זלדה כתבה פעם שרק בחלום "החיים והמתים נותנים ידיים זה לזה", וכך אני מרגישה – שהחלומות בלילה הם הגשר בין המציאות לבדיון.

כמו מי היית רוצה לכתוב?

יעקב שבתאי משמש לי כמודל לכתיבה גם מפני שהוא מצליח לחדור לנימי העומק הרגשי בהבחנות מדויקות מאוד, וגם מפני שהוא הצליח בעיניי ליצור איזו התאמה והלימה מאוד שלמה ואורגנית בין הצורה לבין התוכן. בין הסגנון של המשפטים הארוכים המתפתלים, חסרי הנקודה בסופם לבין תיאור של הלך רוח של דמויות שבמובן מסוים נותרות חסרות אוויר וחסרות נשימה מפני שעולמם המוכר מתפורר מול עיניהם. הפרק הרביעי של הרומן "סוף דבר" הוא בעיניי אחד מקטעי הפרוזה היפים ביותר שנכתבו בעברית. אלונה קמחי בספרה "לילי לה טיגרס"  שימשה לי מודל באנרגיה המאוד חזקה שנשבה מהספר. אליס מונרו ואלנה פרנטה משמשות בעיניי כהשראה לבניית עולם סיפורי עם דמויות חיות.

מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?

אני מנסה להתרחק מכתיבה שהיא רק אוסף של מילים יפות ומניירות ספרותיות. שיר טוב, סיפור טוב ורומן טוב בעיניי הם כאלו שיש בהם אנרגיה. יצירות שמרגישים בהם אנרגיה חזקה ותשוקה שיכולים לבוא לידי ביטוי במקצב, בסגנון ובחיות שלהם.

איזה סיפור היית רוצה לספר יום אחד?

הייתי רוצה לספר סיפור שכמה שיותר אנשים יקראו אותו ויגידו, אהה! כך זה היה גם אצלי ויבינו משהו, אפילו הקטן ביותר על נפשם, על חייהם ועל עולמם.