close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, יערה בן־דוד

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 27.09.21

    יערה בן־דוד היא משוררת, מבקרת ואמנית קולאז’ים. פרסמה 11 ספרים, מהם שבעה ספרי שירה במקור, שלושה מבחרים משיריה מתורגמים לאנגלית, לצרפתית ולספרדית ושני ספרי עיון ביצירות מן הספרות העברית והעולמית. ספריה זיכו אותה בפרסים, ביניהם פרס היצירה ע”ש לוי אשכול וציון לשבח בפרס ברנר.


    למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

    אני כותבת כדי לחוש בקיומי, והשירה נותנת לו תוקף וטעם ברוח אמרתו של דקרט “אני חושב, משמע אני קיים”, גם כאשר הספק מתדפק לשאול מדוע. אני כותבת רק כשאינני יכולה לשתוק, והכתיבה באה ממרכז כובד כלשהו שמרתק אותי אליו. היא נובעת גם מאמפתיה ומהיפעמות וגם ממקום של חיבוט או אמביוולנטיות בלתי פתירה, ממשהו מציק וטורדני ברמה האישית או הקולקטיבית.

    שיר מתהווה אצלי מברק הרהור או מחֶדְוַת הגילוי הפתאומי של צירוף מילים. זה קורה לרוב כשאני במצב של נים-לא-נים, ללא בקרה, ללא התכוונות או נהייה כלשהי, כשאינני מכוונת מטרה וראשי ריק ממחשבות. והנה באות מילים ומתחברות לשורות. המחשבה תתערב לאחר מכן ותיתן צורה, תְּפַסֵּל את הראשוני וההיולי, שבא מתהום שאין לה תחתית.

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

    בילדותי, דברים שהוקסמתי ונמשכתי אליהם בעיקר בחושי הראייה והשֶׁמַע היו עבורי שירה מופלאה, אף שלא תמיד היה להם ביטוי מילולי. בעצם, הקשר שלי למילים החל כבר אז, בילדות, כשהייתי נפעמת כל פעם מחדש מהמפגש עם סיפורים ושירים מנוקדים. זכור לי החיבור המיוחד שלי למילה הכתובה, לצלילה ולמשמעותה, אבל במיוחד הלכתי שבי אחר צורתה הציורית המנוקדת והתייחסתי אליה כאל ציור שהאיר לי עולם אגדי קסום.

    התחלתי לכתוב בנעוריי, בהיותי תלמידת תיכון. הרגשתי כבר אז שהכתיבה היא חלק חשוב, מהותי ובלתי נפרד ממני, ואינני יכולה בלעדיה. בשיעורי חיבור הייתי מצפה תמיד לרגע המרנין של פניית המורה אלי לקרוא את חיבורי.

    את ההוכחה הראשונה ליכולת הכתיבה שלי סיפקה זכייתי בפרס בתחרות חיבורים לתלמידים מטעם מוזיאון תל אביב. נושא החיבור היה התרשמות משלוש תמונות נבחרות בתערוכה “מרנואר עד קיזלינג” שהוצגה בשנות השישים במוזיאון בביתן הלנה רובינשטיין. את הפרס העניק לי ד”ר חיים גמזו. ואחר כך הייתי מאושרת עד הגג כשהופיע שירי הראשון בכתב ידי בראש עלון בית הספר.

    באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

    שם התואר הנכבד “משוררת” לא הלך לפניי כעמוד אש, כי לא התאים לי להכתיר בו את עצמי, לפחות לא בתחילת דרכי. להוצאת ספרי הראשון קדמה התלבטות ממושכת כי החמרתי עם עצמי, ורק עם צאתו לאור כעבור שנים, הרגשתי קירבה לשם התואר “משוררת”. הכתיבה היא חלק אימננטי ממני זה עשרות שנים, ואני נאמנה לה ולקולי הפנימי. מעולם לא נמשכתי לכינויים ולתארי כבוד ועד היום יש בי הסתייגות מהנוהג המקובל להדפיס ולתת כרטיס ביקור. באחד משיריי נאמר: “אני משוררת בלי כרטיס ביקור / דו צדדי, בעברית ובשפה זרה. / עובדה שגם  בלי זה אני נושמת, חושקת, מתנתקת, נקשרת, נפרמת, קמה סובבת…. // די לי שכאן זה כאן, שציידים אינם בעקבותיי, /גם זו לטובה / להיות משוררת חובקת גוף חי בלי מקדמי ביטחון”.

    איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.

    כששיר מבקש לְדַבֵּר, הוא פוגש אותי בכל מקום ובכל זמן. לאחר השרבוט הראשוני הספונטני על פיסת נייר, אני מוצאת את עצמי, כעבור זמן, משלימה ומלטשת את מה שכתבתי, והפעם – בחדר עבודה שלי, כשאין רעשי רקע והסחות דעת סביבתיות. אני אוהבת את המגע המוחשי עם הנייר והעט. רק לאחר שהשיר מקבל צורה ומתגבש סופית, אני מקלידה ומנקדת אותו, ותוך כך משנה ומקלפת עודפים.

    חדר עבודתי המרווח מאוכלס בארונות ספרים ובתמונות. שני שולחנות בו: על האחד מחשב נייח ומדפסות, והאַחֵר מיועד לעשיית קולאז’ים מעת לעת ולפעמים גם נושא על גבו משא של דברי דפוס, עיתונים, ספרים ושאר ירקות.

    האם את מאזינה למוזיקה בעת הכתיבה? אם כן, למה את אוהבת להאזין?

    המוזיקה יכולה להיות מקור השראה, אבל היא בשום אופן אינה תנאי לכתיבה. לרוב אינני כותבת תוך האזנה למוזיקה, אבל קורה לא פעם שאני כותבת בדיעבד בהשראת יצירה מוזיקלית ששמעתי. הטעם שלי סלקטיבי. אני מתחברת לשירים עבריים שהולחנו בין היתר על ידי אלכסנדר ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום, נחום היימן, ובעיקר נמשכת ללחנים לשירי משוררים (גם שיריי זכו להלחנות לא מעטות). אוהבת מאוד להאזין למוזיקה קלאסית ווקאלית בסגנונות שונים: מוצרט, באך, ברליוז, פרגולזי, דבוז’ק ועוד ועוד, אבל כשאני בעיצומה של כתיבה, הקשב שלי הוא פנימי. המנגינה בתוכי ואני זקוקה לשקט.

    מה או מי גורם לך השראה?

    קשה להגדיר או לסמן מה גורם לי השראה. אבל כללית אומַר שאנומליות למיניהן מגרות לכתיבה. חוויה יוצאת דופן, עמידה על בלימה, מצב או מקרה חריג שמפר איזונים ופרופורציות, מטלטל ומגרה את החושים ואת המחשבה – הם בהחלט פוטנציאל להשראה. זה יכול להיות מפגש בלתי צפוי עם אדם או מקום, תמונת חלום בהקיץ, יצירה פרוזאית או שירית, סרט, שיחה מקרית וצירוף מילים שהדהדו משהו חבוי בתוכי, וכיו”ב. כך כתבתי מחזור שירים בעקבות מסע מופלא ועתיר חוויות ביפן, וכך, להבדיל, נכתבו שירים בעקבות מות אמי.

    איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    כדי להגיע לתחושה שהטקסט שלם ומוכן לצאת לאוויר העולם, נדרש זמן. לאחר הכתיבה אני נוהגת להניח את הדברים בצד ולחזור אליהם כעבור ימים ולפעמים אף שבועות. מרווח הזמן הזה דרוש להשלמתם ולהבשלתם. מעולם לא שלחתי שיר לפרסום לפני שעבר עליו מכבש הזמן. כשאני מרגישה שכבר אין לגרוע או להוסיף ושכל שינוי או תוספת יפגמו ויורידו מערכו של השיר, זה הסימן לכך שהוא בשל ומוכן ויכול לצאת החוצה, חופשי לדרכו ולגורלו.

    איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה איטרציות?

    התהליך של הולדת שיר דומה בעיניי לתהליך ההדרגתי של התפתחות השפה אצל פעוטות, הממלמלים הֲגָאִים שאט אט מתחברים למילים ולמשפטים.

    הולדת שיר היא “הָרֶגַע בו עפות יונים מבית החזה – // כלוב רֵיק באור רָוֶה”. (“לובשת בגד הפוך” עמ’ 63). אני אוהבת את הרגע הזה, מפני שהוא טוהר תמציתי טרם התגבשותו והתקבעותו במילים. וכדי שיתרצה להפוך לשיר, יש לאחוז בו כבכף יד יַלְדִית; לא להדק מדי ולא לרופף אחיזה. ואפשר גם לגעת-לא-לגעת, כמו ב’בריאת האדם’ של מיכּלאנג’לו.

    שיר, ככוכב פתאומי, נולד באזור הדמדומים שבין יקיצה וחלימה. כתיבתו היא בעיניי יציאה להרפתקה בעקבות המילים כשהלא מודע מנווט את הדרך. אחר כך בא תורו של המבט הבוחן, הביקורתי והרציונלי שמְנַפֶּה, מעצב ובונה.

    לרוב אינני כותבת במכה אחת. שיר נולד כשאינני מצפה לו, אבל לעתים תהליך כתיבתו עשוי להיות ממושך. הוא נבנה נדבך אחר נדבך, נכנס ויוצא מן המגירה שלי עד להבשלתו הסופית. וקורה גם ששיר מסוים עובר עם הזמן כמה וֶרסיות.

    אילו ספרים או כותבים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

    השפעות ספרותיות נספגות ונטמעות ולא תמיד מודעות לכותב. בין המשוררים האהובים שהשפיעו עלי באופן זה או אחר: יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, דוד פוגל, אמילי דיקנסון, ויסלבה שימבורסקה.

    יערה בן־דוד

    האם ואיך את עושה שימוש כסופרת/משוררת במדיה החברתית?

    המדיה החברתית היא כיום פלטפורמה חשובה לקידומו של ספר חדש. בדף הפייסבוק שלי אני נוהגת לתת פומביות לספר שירים חדש מפרי עטי, לפני ואחרי צאתו לאור: מדי פעם מעלה שירים מתוכו, תגובות קוראים וביקורות ספרותיות שפורסמו עליו בבמות שונות, וכן הזמנות להשקה ולאירועים שונים לכבוד הספר, תמונות, הקלטות וסרטונים הקשורים בו. 

    מדי פעם אני גם מעלה פוסטים על כותבים אחרים החיים כיום וגם על אלה שהלכו לעולמם (נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ, יאיר הורביץ, עמוס עוז ועוד).

    כמו כן אני מתייחסת ומגיבה פה ושם ליצירותיהם של כותבים שונים המפרסמים בדף הפייסבוק שלהם.

    אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

    אני זוכה לקוראים רבים, בתוכם גם חוקרי ספרות, סופרים ומשוררים, השולחים אלי מיילים ותגובות חמות ומחמיאות על ספרי “לובשת בגד הפוך” – מבחר וחדשים, שראה אור בשנת הקורונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר זוכה לשבחים בעיתונות המודפסת והוירטואלית, והמהדורה השנייה שלו כמעט אזלה. רבים מציינים לשבח את רמתם וייחודם של השירים ואת המסה הפואטית-ביוגרפית פרי עטי החותמת את הספר.

    מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?

    אני אוהבת-לא-אוהבת את הכנת הטיוטה הראשונית של הקובץ לפני הגשתו להוצאה, את ההתרגשות וההתלבטויות הרבות סביב התהליך, שבסיומו אני מרגישה הקלה כשטיוטת הקובץ מוכנה להגשה לעורך/עורכת.

    אוהבת את העבודה המאתגרת והמרתקת עם עורכי הספר, ועוד יותר את הרגע שבו היא מסתיימת והקובץ נשלח לעימוד ולניקוד. שלב ההגהות פחות אהוב עלי, למרות התחושה החגיגית והציפייה המפעמת בי לקראת הולדתו הקרובה של הספר. והיום המאושר ביותר שלי הוא יום צאתו לאוויר העולם.

    מה את עושה כאשר את לא כותבת?

    בין לבין אני קוראת, מהרהרת, גם בוהה לפעמים, עושה סדר במגירות, שרה עם הפסנתרן שלי ועם מורתי לפיתוח קול (אני זמרת סופרן וסולנית במקהלה הפילהרמונית תל אביב), ואם נחה עלי הרוח, אני עושה עבודות קולאז’, וכמובן לא מזניחה גם ענייני דיומא המשחרים לפתחי.

    *לאתר של יערה בן־דוד לחצו כאן.

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 3
    • 2

    תגובות


    8 תגובות על “נעים להכיר, יערה בן־דוד”

    1. צדוק עלון הגיב:

      מעניין מאוד; השירה כהגות וכרגש המלווים בתהייה וברצון להבין מדוע אנו קיימים.
      צדוק

    2. מיקי הראל הגיב:

      אוהבת את שירתה של יערה, וגם את דבריה כאן. מזדהה מאד עם תהליך הכתיבה והגילאים בהם החלה לכתוב וכמובן עם החזותי כי זו גם ההיסטוריה שלי… תהליכי עבודתה וחשיבתה חופפים מאד את אלו שלי. מעניין לראות כמה גיוון יש בכתיבה ובחזותי, כי זה כמובן אינו יוצר זהות כפולה ביצירות האמנות. הולדת שיר היא “הָרֶגַע בו עפות יונים מבית החזה – // כלוב רֵיק באור רָוֶה”. דימוי נהדר שנותנת יערה לתהליך ההתחלה בכתיבת שיר. תודה ליערה ותודה לסלונט
      מיקי

    3. יערה בן-דוד הגיב:

      אכן, צדוק. הכתיבה מאששת את הקיום ונותנת לו תוקף והצדקה.

    4. יערה בן-דוד הגיב:

      תודה, מיקי, על הזדהותך והתחברותך עם דבריי.

    5. לאה דור ענבל הגיב:

      יערה,
      הראיון מרתק ומרגש! הכיצד, במילים פשוטות ובהירות, יפות לכל נפש את מגדירה תהליך שהפלא והמסתורין הן ציפור נפשו.
      הגישה, ההגדרה, אופן הניסוח של החוויה העלומה הזאת, הזכירו לי את הסרט “גרוסמן”.
      גם דוד גרוסמן מתאר את תהליך היצירה בפשטות נהדרת יקרה מפז ללב הצופה.
      כל זאת כי מתאפשר לקורא – ולא רק ליודע ח”ן – לנטוש לרגע את החולין, את כלל השייכות, להתנשא ולהזהיר (כמו אותו כוכב..)
      תודה, לאה

    6. Dafna Haimovich הגיב:

      ריאיון מעשיר ומרחיב אופקים עם אישה ברוכת כישרונות. תודה יערה, והמשך פעילות ספרותית-אמנותית.

    7. יערה בן-דוד הגיב:

      תודה לך לאה על דבריך החמים וראייתך החדה. שימחת אותי. וההשוואה לדוד גרוסמן מרגשת! תודה.

    8. יערה בן-דוד הגיב:

      תודה לך, דפנה יקרה, חברתי לעט יוצר. משמח אותי שקראת והתחברת.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים של אוקטובר 2020

    מערכת סלונט
    “משם לכאן” | גיל דלסקי | הוצאת בית עקד | 2019...

    נעים להכיר, דניאל עוז

    מאת: אמיר הילזנרט
    אני קרוע בין סקס לדובוני גומי...

    אוֹר פִּתְאוֹמִי / צְבָעִים

    שושנה קרבסי
    אוֹר פִּתְאוֹמִי בְגַן לִילָדִים עִם צְרָכִים מְיֻחָדִים רְאִיתִיו , פָּעוֹט עִוֵּר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית