close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, יונתן הילינגר

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 10.06.18
    יונתן הילינגר זכה בתחרות הכתיבה של עיריית רמת גן 2015 ובתחרות תחרות סיפור המתח הטוב ביותר לשנת 2016 של "יקום תרבות". ספר הביכורים שלו "המבצר" ראה אור השנה, לאחר עבודה בת יותר משבע שנים של איסוף מידע היסטורי ומשפחתי, והוא מיועד גם לנוער וגם לקהל בוגר.

    למה לכתוב? מאיזה מקום פורצת יצירתך?

    יש כל כך הרבה סיבות ליצירה – הבעת רגשות, לתת במה לסיפורי חיים שמעולם לא סופרו, להפיח חיים בסיפורים שמעולם לא התרחשו, אבל מעל לכל חרוטים בזיכרוני כל הפעמים בתור קורא, שספרים סחפו אותי לתוך עולמם, והתקווה שלי להגיע לקוראים אחרים ולהעניק להם את אותה התחושה.

    איזה חלום מאיץ בך להוסיף ולכתוב?

    החלום שלי שמאיץ בי להוסיף ולכתוב, הוא הרגע הזה שבו אדם יבוא ללחוץ את ידי ולספר לי עד כמה הספר שלי השפיע עליו.

    מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

    על התגבשות סגנון הכתיבה שלי אחראים שישה סופרים עיקריים, כל אחד וספר מסוים שנחרט בי לעד : גבריאל גרסיה מארקס (מאה שנים של בדידות), פול אוסטר (מר ורטיגו), ג’יי די סלינג’ר (התפסן בשדה השיפון), ג’יי אר טולקין (ההוביט), מאיר שלו (יונה ונער) ואשר קרביץ (הכלב היהודי).

    איזה ז’אנר מושך אותך, מרתק אותך?

    הז’אנר שאני הכי נמשך אליו הוא ריאליזם קסום. הוא שילוב של מה שאני בתור קורא תמיד חיפשתי בספרים: חיבור חזק למציאות ולהיסטוריה, כי הן חלק מאתנו, ושילובה עם פנטזיה, כי זו הסיבה שאנחנו פונים לספרים, לפרוץ את גבולות הדמיון.

    איך נבחר השם לספר האחרון, ולאחרים?

    השם לספר האחרון נבחר בשל הסמליות הגדולה שלו. “המבצר” הוא השם שחבורת ילדי הרחוב מעניקה למחסה שבו מוצאים מקלט חבורת ילדי הרחוב והמשפחה היהודית. הוא מקבל ביטוי אפילו בכריכה. גם בציור של הילד המסתכל בחלון עם כמיהה לעולם שבחוץ אך עם העצב של היותו כלוא (הכריכה היא עיצוב של תמונה שצולמה של האחיין שלי בכוונת תחילה להפוך לכריכת הספר), ואף בשם המופיע הכריכה – המילים עצמן כתובות בצהוב בוהק, סמל לתקווה, ותחומות בקו אפור – כך בדיוק המבצר, שומר על הדמויות מצד אחד, אך כולא אותן מהצד השני.

    המבצר. בעקבות מפגש עם ילד רחוב

    על מה הספר? מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

    הספר מספר את סיפורה של חבורת ילדי רחוב בבוקרשט בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, החוסים במערכת מערות תת קרקעית הנמצאת מתחת להיכל הקונצרטים הגדול בבוקרשט, האטנאול רומן. הם הופכים את המקום לביתם וקוראים לו “המבצר”. יום אחד הם פוגשים במקרה בנער יהודי ממשפחה אמידה, מפגש הרה גורל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הנער היהודי ומשפחתו מבקשים מקלט במבצר של ילדי הרחוב, ויחד הם יצאו למסע חובק עולם המסתיים בגילוי הקשר המפתיע בין הדמויות.

    מהי עבורך התוצאה של כתיבת הספר ופרסומו?

    התוצאה של כתיבת הספר מסמלת הרבה בשבילי מכיוון שזהו ספר הביכורים שלי. זוהי סגירת מעגל שהחלה ברעיון שהגיע לפני שמונה שנים בעקבות מפגש עם ילד רחוב בתקופת שהותי בארגנטינה, המשיכה דרך ההיסטוריה המשפחתית שלי, ומסתימת בהגעה לעיניהם של כל הקוראים של הספר, ובתקווה, לליבם.

    האם הכתיבה היא בשורות קצרות או ארוכות?

    כתיבה צריכה לטעמי להיות שילוב. אין מקום לתמצות כשאתה כותב ספר ומנסה להחיות את דמיון הקורא, מצד שני, אני לא מאמין בתיאור אינסופי של ה”תפאורה” שמסביב לדמויות, שהרבה פעמים, לטעמי, הופכת להיות מייגעת.

    אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

    סביבת העבודה שלי… מכיוון שאני אבא עובד, הפכה להיות בשעות הקטנות של הלילה עם לפטופ במיטה. אבל הסביבה האידיאלית תמיד היתה עם נוף ירוק, של מרחבים, תחת איזה עץ, עם מחברת ועט.

    מה או מי גורם לך השראה?

    כל אדם שיש מאחוריו סיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים גורם לי השראה. בכל תחום ניתן למצוא אנשים כאלה לאורך ההיסטוריה: גבריאל גארסיה מארקס שמצבו הכלכלי היה כה רעוע שלא היה לא כסף לשלוח בדואר את “מאה שנים של בדידות” להוצאה לאור, גסי אוונס שזכה בארבע מדליות זהב כשייצג את ארה”ב (שבעצמה ישמה חוקים גזענים נגד שחורים) באולימפיאדת ברלין של היטלר, איינשטיין, שרבים הפנו לו גב בגלל היותו יהודי והקהילה המדעית בזה לרעיונותיו, ולמרות זאת הוא סירב כמדען לתמוך במלחמה, ואפילו ילד רחוב אחד, באמצע שום מקום בארגנטינה, שרק חשב איך לשרוד את היום, ופגש בי, ושינה את חיי – וכל נולד הספר.

    מה בולם אותך, מה מקשה עליך לכתוב?

    כשאני טרוד בדאגות, זה פוגע ביכולת שלי לתת דרור לדמיון שלי, כי המציאות מושכת אותי חזק חזרה.

    האם יש לך משמעת כתיבה, איך?

    כתיבה היא משהו שמאוד קשה לכמת אותו כדי לעמוד בלוחות זמנים. הרי השראה לא באה לפי הזמנה, אבל בשביל לפנות זמן פנוי לכתיבה למרות כל הרעש והגירויים שמספקים החיים מסביב, בשביל זה צריך משמעת כתיבה, ואת זה יש לי בשפע. אני לעולם לא מוותר לעצמי.

    מה גורם לך לרצות לכתוב?

    הרצון לכתוב נובע מהכמיהה לעורר באנשים את הרגש, להזכיר שהעולם אינו שחור ולבן, וצריך לעצור לפעמים ולראות את שלל הצבעים שהוא מכיל.

    איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    לטעמי, טקסט מוכן הוא טקסט שכשאני יושב וקורא אותו, למרות שאני הוא הכותב, אני מוצא אותו סוחף ושוטף.

    במה אתה עוסק חוץ מלכתוב?

    בחיי הפרטיים אני רגולטור בחברת תרופות (חלק מהתאגיד ג’ונסון אנד ג’ונסון, בשל שהותי הממושכת בדרום אמריקה – אני אחראי על הרגולציה לאמריקה הלטינית). אני אב למלאכית קטנה ושמה שרה (בת קצת יותר משנה) ונשוי באושר לפטריסיה. אני מאוד אוהב ספורט, קריאה וכתיבה (שחרור של הנפש) טבע (ביולוג בנשמה מאז ומתמיד) והיסטוריה (אם כבר טלוויזיה, הערוצים האהובים עלי הם הנשיונאל ג’אוגרפיק וערוץ ההיסטוריה. קשה להאמין עד כמה הם מרתקים כשבאמת מחפשים ומכירים את התוכן, ומציאות הריאליטי ששולטת בכל הערוצים המסחריים די דוחפת אותי לחפש ערוצים אחרים).

    אפשר להתפרנס מכתיבה?

    להתפרנס מכתיבה? איך יהיה אפשר לענות על כך מבלי לפגוע בתקוות של כותבים אחרים? הסיפוק האמיתי צריך להגיע מהיכולת לגעת באנשים שקוראים את היצירות שלך. אם השיקול הוא מסחרי גרידא, עדיף לעסוק בזה כתחביב בלבד.

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

    התחלתי לכתוב בגיל מאוחר יחסית – בשנת הלימודים החמישית והאחרונה שלי בארגנטינה, בגיל 29. תמיד היתה בי יכולת הכתיבה, אבל עד לאותו רגע לא אזרתי אומץ לכתוב ולשתף בזה אחרים.

    מי נראה לנגד עיניך בשעת כתיבה?

    בשעת כתיבה אני לרב רואה מול עיני את כל האנשים שאני אוהב. אהבה היא דבר שמעורר השראה תמיד. אני ממליץ אפילו לנסות את זה בכל רגעי הכעס והעצב. להעלות מולך את מי שאתה אוהב תמיד מביא אותך למקום שליו ורגוע.

    יש לך טקס שאתה עושה לפני כתיבה, אמונות טפלות?

    כמו רבים, גם אני נוטה לשמור על אמונות תפלות. לא תראו אותי עובר מתחת לסולם, משתדל לא להתהלל כמפתח ולזכור תמיד שאני סך הכל חוגר, ולכן לעולם לא אדבר או אשתף רעיון שלי לפני שאני מעלה אותו על כתב – כדי לא לעשות עין הרע.

    האם אתה דומה לדמויות שלך?

    אני משתדל תמיד לתת נופך שונה לדמויות שלי, כי הרי זה כל האתגר, אבל ללא ספק יש משהו בך בתור סופר שזולג לתוך הדמויות שאתה כותב.

    האם הסיפור/השיר נבנה מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי?

    אף סיפור לא נבנה מראש. יש לו התחלה, ואולי גם סוף, אבל הוא מקבל חיים רק תוך כדי הכתיבה.

    איזה מנהגים יש לך בכתיבה שהיית רוצה להפטר מהם?

    פרפקציוניזם הופך להרגל רע ככותב. הטקסט שלך תמיד יראה לך חסר גם אחרי 50 פעמים שעברת ותיקנת. זה מיגע.

    מאיזה סגנון כתיבה אתה מנסה להתרחק?

    אני מאוד משתדל להתרחק מסגנון הכתיבה הראוותני והלא ממוקד כי זה מה שתמיד הפריע לי בתור קורא. אני חושב שאת הקורא פחות מעניינת היכולת של הסופר לתאר את אותו הדבר בשלל צורות ספרותיות שרכש, אלא לשמור על קו עלילה שוטף וסוחף.

    איך אתה מתכתבת עם מחויבות? עם החברה? הממסד?

    בתור סופר במהותי יש לי נטייה להיות קצת מעופף, דבר שלא מתאים בדיוק למסגרות החברתיות בהן אנו חיים, אבל אני מוצא את השילוב הזה בין ריחוף לעיתים ולהיות עם רגליים על הקרקע. החברה נראית לי פעמים רבות חסרת רגש, ובעיקר מפליא אותי  שהדבר היחיד שאנשים עוצרים להתבונן בו זה הסמארטפון, ולא כל הפלא שמסביב. הממסד הוא משהו שנחוץ לנו כיצורים חברתיים, צריך תמיד שיהיה סוג של ארגון ושמירה על הסדר, מצד שני, אני רודף צדק, והרבה פעמים יש התנגשות בין הממסד השרירותי לפרט המבקש אמפתיה.

    מהי בשבילך המילה הזאת אהבה?

    אהבה. מה ניתן להגיד שלא נאמר על המילה הזו? יהיה לי חבל לחזור על משפטים כי כך או כך הם ישמעו ממוחזרים. אני יכול להגיד רק שאדם שלא אהב לא חי באמת, ואדם שאהב יודע שכן ניתן לעצור את הזמן. כמילות הספר שלי :”הזמן נעצר כשהלב מחסיר פעימה”.

    מהי בשבילך המילה הזאת נס?

    נס היא מילה המסמלת את מה שמחזיק אותנו גם כשהכול סביבנו מתפרק. התקווה הזו, שהמהפך תמיד יכול לקרות אם רק נאמין.

    זהירות?

    זהירות? דרך חיים לא בריאה (שגם אני נוטה לחטוא בה). כשאתה זהיר מדי, החיים חולפים על פניך בלי שתחווה אותם. היה זהיר רק כשאתה חייב.

    פרידה?

    פרידה -היא יכולה להתפרש בשתי צורות: פרידה הכרחית, שעליה יש משפט מקסים ונכון בספרדית שאומר: עדיף סוף כואב מאשר כאב בלי סוף. פרידה מאולצת, שנסיבות החיים מאלצות אותנו לקחת מאלו שאנחנו אוהבים. הגעגוע מקשה עלינו מאוד, אבל היותם שם, גם אם לא באופן מוחשי, זה גם מה שמחזיק אותנו לאורך הדרך.

    אתה זוכר שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

    אני זוכר המון, למרות שזיכרון הוא לא הצד החזק שלי, וזה פשוט כי כל שורה שכתבתי חייתי. חלק באופן מוחשי, והשאר בדמיוני, כי רק שדמיינתי את הדברים בראשי לפרטי פרטים, העליתי אותם על כתב, הנה כמה דוגמאות:

    “אני יודע שעלינו להיפרד, לכל אחד מאתנו יש את המלחמה שלו להילחם, אבל תבטיח לי, תבטיח שניפגש בסוף כמנצחים”.

    “פסעתי שני צעדים נוספים. בשקט המוחלט ששרר התחלתי לשמוע רחש פסיעות סביבי. יכולתי לשמוע את רחש סוליות הנעליים המתחככות באדמה. הבנתי שאינני לבד”.

    “במעמקי מערה אפלה, במקום שכוח אל, עמד אדם ומסביבו חבורת ילדי רחוב, שניצחו על התזמורת של בוקרשט”.

    “ברוך הבא למבצר, אמר הילד, “נעים מאוד”, הוא אמר, בעודו בוהה במראה שנגלה לפניו ומתקשה להוציא מילים מפיו”

    “השילוב בינו לבין הצלילים שיצר היה מושלם כל כך, עד שלא ניתן היה לדעת אם המוזיקה היא שמובילה אותו או הוא אותה”

    “כשיש מאבק בין הראש ללב, הלב תמיד ינצח. בעניינים של הלב אין להתערב”.

    רבים וטובים הם המשפטים, הרשימה תתארך לאין סוף : )

    יונתן הילינגר. “היה זהיר רק כשאתה חייב.”

     

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פריבילגיית משבר אמצע החיים

    פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘
    הפואמה השירית מהמאה ה־14 של דנטה, שנחשבת עד היום לפואמה הטובה...

    המשנה שלי הכי-הכי

    שי מרקוביץ'*
    הקדנציה של רון ירון כעורך “ידיעות אחרונות” תיזכר כתקופת הזניית השפה...

    הַמְּשׁוֹרֵר

    רז סופר
    חוֹפֵר בְּאֵר בְּלֵב הָעִיר וְיוֹדֵעַ הִיא תָּמִיד תִּהְיֶה יְבֵשָׁה. כּוֹאֵב מִתַּחַת...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית